‏הצגת רשומות עם תוויות פרגמנט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרגמנט. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

שיר שיכור

שיר שיכור. ולא שיכור שמח, לא שיכור נינוח או עולץ, לא שיכור בתום לב, לא שיכור בחברה ובטוב טעם, ולא שיכור מספיק, בהחלט לא שיכור מספיק.
ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור, ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור כלוט, ומה ירצה שיכור אם לא... לשכוח? לשמוח? לצחוק? לבכות?... אם לא להימנע מלשאול עצמו שאלות שאין הוא יכול להשיב עליהן. 
והן כמו צעדים, כמו פסיעות הוא הדבר, מהלך הבקבוק והכוס אל השפתיים פעם אחר פעם, וצעד אחר צעד אני פוסע, והדרך נראית לי, מי אמר שהדרך נראית לי? אינני השיכור הראשון, אינני גם השיכור האחרון, אך אני שיכור לבדי, צועד אל תוך הלילה וחבר מרעיי מריע ורע רעי, רעה רעותו ורואה, אותי, נופל וכושל, ושיכור כל כך, ולא מספיק.
קמתי להשתין, ושבתי אל מקום מושבי, ודבר לא שנה, אך הוטב לי כמעה, אינני בטוח למה. ושם ראיתי את פניי במראה, ובחלוף שנייה כבר לא זכרתי, את מי ראיתי שם, ואת מה. אולי מוטב כך.
ואולי עתה העת לשאול את אותן השאלות הנוקבות, המנקבות, החודרות והשורפות, ואולי לא, אולי מוטב להשאירן לעת שפויה ומשופה ומפוכחת ופיכחת ופיכחית יותר. הן מחר אקיץ וראשי כבוד ואיבריי לאים (האם כבר כתבתי כך פעם? הרי לא הייתי שיכור אז...) ולא אוכל לעסוק בדבר ואולי ימצא לי פנאי לדברים אלו, עתה לא העת, עתה אני שיכור, ידיי מלאות, וראשי, ריק (ומתערבל).
המיטה קוראת בשמי, לא אכנע! המשך בדרכך, אתה צודק וצדיק וצדק עימך, אך אנא חדל נא מלהטות שורשים עד קצה יכולתם לשרתך ויכולתך להטותם, הן מחר בבוקר תקיץ ומצפונך כל כך ינקוף על כך, כל אחד יכול להטות שורשים. רצפה מרוצפת רצופה רצף רצוף, הא לך! אל נא תאמר לי מה עלי לעשות או לא לעשות, הרי אני שיכור!
היא אהבה להיות שיכורה. מי זאת היא? אינני יודע, רובן אוהבות (אהבו) להיות שיכורות (ומי לא אוהב להיות שיכור? אולי אני). אך אם אהבה להיות שיכורה, האם תאהב אותי שיכור? אינני מחבב עצמי יתר על המידה ברגע זה (אני טרחן למדי, עלי להודות) ואיני מוצא סיבה מדוע היא תחשוב אחרת, מי שהיא לא תהיה.
אכן שיר שיכור (שיר?), ופסקה אחרונה זו מעט טורדת את מנוחתי, האם באמת היא מונחת במקומה? האם כורח שאכניס נשים לכל דבר ועניין? ודאי! שאם לא כן, איזו סיבה הייתה נמצאת לי להיות שיכור?! ואולי זו מלכתחילה הייתה הטעות. אני צריך לקום שוב להשתין, כבר איני בטוח אם הפעם אשוב, אני תוהה על מי ומה אחשוב מעל לאסלה, ואולי הבחילה תציל אותי מכל זה...
חזרתי. וזה מפתיע למדי. ובמראה שם נראיתי לעצמי יפה, אלמלא הכתמים השחורים תחת העיניים, והזקן המדובלל, והצלקת על פניי, ובתוכי. גדולה ומכוערת הצלקת בתוכי, קטנה ובלתי מורגשת זו שעל פני, עדיין אני חושב, שהייתי יכול להיות יפה יותר אלמלא הן. נראה לי שרעיון טוב הוא לקעקע "carpe diem" במקום כלשהו על גופי, זה ודאי יעזור.
עתה אני חושב, איזה גיהנום יהיה זה ללכת למיטה, ולהיוותר, לבד, עם המחשבות, בחושך, בלי מפלט, ושמוטב יהיה אם אזכור לצחצח שיניים לפני שאעשה כן.

השירים שלך

קראתי שוב את השירים שלך, למה? בגלל שפגשתי אותך ברחוב, בגלל שפגשתי אותך, בגלל שקראת אחריי "חכה רגע!". נראה לי ברור מאליו שאני אחשוב עלייך כרגע, כמו שאין לי צל של מושג האם את חושבת עלי כעת, או האם אני באמת היחיד שקרא דבר מה שכתבת, האם תזכרי שפגשת אותי ברחוב, האם פגשת אותי?. אז קראתי שוב את השירים שלך, נזכרתי כמה את יפה, נזכרתי איך החיים שלי נראו כשדמיינתי איך הם יראו איתך בהם. החוכמה שלך, כמו הפגמים, מבצבצים בכל שורה, הייחוד שלך, הדרך שבה הביטו בי העיניים האלו שלך, אז בימים ההם ואז ברחוב. וכל שורה, כצלצול שעון עיירה או כנסייה, קול חבטה עמום, מתכת כנגד מתכת, המוסיף ומהדהד בתוך עצמו ואל האוויר, כמחצית השנייה לאחר קריאת השורה.
רציתי לבקש ממך להזדקן איתי, ואז משהו בי הזכיר לי שלא מותר לי להיות כנה מחד, שאת לא באמת תקראי את הדברים האלו מאידך, ושאני מסומם וודאי כותב גרוע בהרבה משנדמה לי. קראתי את השירים שלך, אודה כי חלפה בי קנאת סופרים, ואולי היה זה אני הנזכר בך. אז מה נותר לי לספר לך? איך אז, במכתב שנועד להיות אחד מיני רבים שכותרתם פרידה, יידעתיך כי כל שנותר לך מקשרנו היא ההמלצה להרים את עינייך ברחוב, שמא אחלוף על פנייך. כעת אני מתאמץ להבין כיצד זה ארע שנתקלתי בך, לא מצליח להבין האם זה קוסמי, הסתברותי או פשוט מזל.
ואם היית יכולה להבין, מה מפריע לי בך, על מה אני כועס, ממה אני מפחד? ואם היית מבינה אותי, הרי זה פחדי שאיני יודע אם את רוצה בטובתי או לא, זאת לאור היכולת שלך לעולל לי, שבוייך, כרצונך טוב או רע לאחר שתגיע העת בה אפסיק להיאבק בך.
את לא יכולה להבטיח לי דבר, וזה לא בגללי, זה בגלל שאת לא מסוגלת להבטיח לעצמך משהו. את רוצה אהבה שאינה תלויה בדבר, כזו שנלחמת, כזו הזקוקה רק לעצמה גם הפגום ושבור, והנסיעה הזו היא ללא מטרה, ללא תכלית או הבטחה, זולת להגיע אלייך. את רוצה להשתלט על עולמי בכדי לא להותיר בו מקום לספקותייך, את מספרת לי, כמה את מסוכסכת עם המראה. ואז את שולחת אותי לקרב. 

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

אור ראשון


אור ראשון הפציע מעל גגות הבתים והרחובות השוממים, השמים נצבעו לאיטם בגוונים של ארגמן וכתום, שמש ביישנית רדפה אותם, מציצה לה בהססנות מעל קו האופק הכהה. הרחובות נשטפו בהילה רומנטית, שקט של לילה שהגיע לסיומו שרר. האמן שלמעלה צבע הכל ברומנטיות, הרגשה של יופי והדר הילכה על העיר הרדומה, הבריות המעטות שהיו ערות באותה השעה יוכלו להעיד על אותה הרגשה מיסטית של זריחה, אותו אמן שלמעלה נטע בלבבם רגש ללא שם, רגש של תקווה, רומנטיות, שלווה, אותה עיר צבועה בצבעי זריחה הייתה מעלה חיוך על שפתיו של האדם הקודר ביותר, וממלאת חזהו באותו רגש מיסתורי וחסר שם של שמחה לא ברורה.
אנשים יצאו לרחובות, שטפו אותם בדרך לעסקיהם, ולא השגיחו באותה זריחה, השמש הייתה חייבת בעל כורחה למלאות את חובתה ובלית-ברירה התמקמה לה במרכז השמיים, ושרפה את הרחובות בחומה, ומילאה אותם באורה, האמן שלמעלה ארז את מכחוליו וויתר על הרומנטיות למען הפרקטיות של חיי היומיום נטולי הרגש, הכל היה מוגדר, ויופי, לא היה.
עברו השעות והיום, והנה חזר האמן, נזכר,  בנסיון נואש אחרון לנטוע את סחורתו הרגשית בלבבות האנשים, ושוב הופיעו להם אותם גוונים של סגול וארגמן בינות העננים הנודדים מעל העיר, השמש התחבאה לה בין גגות הבתים ואפלולית קסומה הילכה על הכל, או אז הבין האמן כי נסיונו מועט מידי ומאוחר מידי, אפלה ירדה על העיר והכל נצבע שחור, אנשים נטולי רגש שבו לבתיהם ללא חיוך, ללא תקווה, ללא רומנטיות, ללא שמחה, והכל היה שחור. האמן ושמשו נותרו מאוכזבים.