פילוסופיה ואני

מזה שנים שהתחום של פילוסופיה הוא אולי אחד התחומים המרכזיים של חיי. נכון, לעיתים עזבתי את הפילוסופיה כדי לרעות בשדות זרים של הספרות או הסוציולוגיה, אבל בסופו של דבר הכל חוזר לפילוסופיה, והכל בעצם הוא סוג של פילוסופיה, ואני לא סתם אומר את זה.

הפילוסופיה כידוע התחילה עם הפילוסופיה היוונית. אז המונח פילוסופיה, למשל אצל אפלטון או אריסטו, כלל את כמעט כל המדעים והתחומים האקדמיים שאנו יכולים לחשוב עליהם היום: מספרות ועד פיזיקה, הכל בעצם נחשב לפילוסופיה בזמן הפילוסופיה היוונית.

מאז ועד היום הלכה הפילוסופיה והתפצלה לתחומים שונים בתוך עצמה (פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של המדע ועוד ועוד) ותחומים נוספים התפצלו ממנה בכדי ליצור את כל המקצועות האקדמיים הידועים כיום לאדם. בהתחלה הייתה רק פילוסופיה, ואולי, בסופו של דבר, פילוסופיה זה מה שנשאר.  

כל מי שרוצה להכנס לתחום של הפילוסופיה ימצא כמובן שהפילוסופיה היוונית היא נקודת התחלה לא רעה בכלל כדי להבין מה זה בכלל פילוסופיה ומה זו שאלה (ותשובה) פילוסופית. אולם לא חייבים להתחיל לימודי פילוסופיה עם הפילוסופיה היוונית. הרבה אנשים חושבים שצריך ללמוד פילוסופיה בסדר כרונולוגי, ולמרות שיש בזה היגיון מסוים, זו בכלל לא חובה ואני עצמי התחלתי את צעדיי הראשונים בתחום של הפילוסופיה דווקא עם הפילוסופיה של העת החדשה כאשר קראתי את דקארט. אחריו הצעד הבא שלי בפילוסופיה היה בכלל שפינוזה, משם קפצתי לניטשה עד שלבסוף הגעתי באמת אל הפילוסופיה היוונית ואל אריסטו ואפלטון.

מה שחשוב כאשר לומדים פילוסופיה הוא כמובן הסדר, ההשפעות ההדדיות, התהליכים וכו', אבל חשוב בכלל להבין מה זו פילוסופיה, במה פילוסופיה מתעסקת, מהן השאלות שהפילוסופיה שואלת, ובשביל זה לא חייבים להתחיל מיד מההתחלה. ובכל מקרה, ככל שמתקדמים בפילוספיה מבינים דברים גם אחורה ולא רק קדימה. אחרי שקראתי את אריסטו פתאום ראיתי את דקארט באור אחר, למרות שאת דקארט קראתי קודם לכן. בכל מקרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד פילוסופיה מוטב לו שיקח נשימה עמוקה, יכין כוס תה, ויצלול אל תוך ספר הפילוסופיה הקרוב ביותר שנמצא, יהיה אשר יהיה, מובטח לו כי תהיה זו תחילתו של מסע מופלא אל תוך נפלאות המחשבה האנושית שבאה לידי ביטוי בפילוסופיה. 

ועכשיו על אריסטו

בעקבות העניין המחודש שלי בפילוסופיה היוונית, אחרי שקצת חזרתי אל הדיאלוגים של אפלטון התחלתי גם לברר מחדש האם גם אריסטו יכול להציע משהו מעניין בימינו. אז חייבים להודות כי אריסטו קצת פחות מלהיב לעומת אפלטון מהרבה בחינות. יש הרבה חן בדיאלוגים של אפלטון שאין בכתיבה הפחות ספרותית של אריסטו. מצד שני אריסטו מציע ללא ספק חשיבה מתקדמת יותר במרבית התחומים שבהם הוא פועל וכמובן שאין ספק שעם כל הכבוד לאפלטון אריסטו הותיר חותם הרבה יותר עמוק והוא למעשה המורשת של הפילוסופיה היוונית על התרבות המערבית.

אז מה אנחנו יכולים לגלות כאשר אנחנו חוזרים אל אריסטו? דבר ראשון אני חייב להגיד שאני מעדיף את המטאפיזיה של אריסטו הרבה יותר מאשר את זו של אפלטון. אמנם תורת האידיאות של אפלטון היא נחמדה מאוד ומעוררת השראה, אבל אני מעדיף את אריסטו שמשאיר את הכל בעולם החומר והחושים ולא בורח לאיזה עולם מופשט שבו הכל טוב ומושלם. אריסטו מחפש את השלמות בעולם הזה, ומי שמכיר את ההיסטוריה של התיאולוגיה יודע עד כמה הגישה הזו של אריסטו היא משמעותית לגבי כל כך הרבה דברים. ואצל היוונים כמו אצל היוונים, המטאפיזיקה גוזרת עוד הרבה דברים כמו האתיקה, תורה המדינה ואפילו האסתטיקה. אריסטו לא מחפש את המדינה המושלמת שלו באיזו אידיאה מופשטת של צדק שרק הפילוסוף הכי חכם (אפלטון כמובן) יכול להשיג אותה ועל כן הוא זה שצריך לשלוט (המלך הפילוסוף). אריסטו רואה את המדינה כדרגה גבוה של ביטוי של הטבע החברתי של האדם, ויש בזה כמובן משהו נאיבי או לפחות קודר כי כנראה שאם נלך עם השיטה של אריסטו לא נוכל להמנע מהמסקנה שבטבע של האדם יש כמה קלקולים די רציניים אם ככה מדינות בימינו נראות.

לאחרונה גם גיליתי כי אריסטו השפיע מאוד על הפילוסופיה היהודית, בעיקר בימי הביניים, וכי כל הפילוסופיה המהוללת של הרמב"ם היא למעשה התאמה של היהדות עם התורה של אריסטו. לא יודע למה זה מרגש, הרי בעצם בימי הביניים כולם דיברו עם אריסטו, עד כדי כך הוא היה חשוב. 

כמה מחשבות על אפלטון

לאחרונה יצא לי להרהר קצת על פילוסופיה יוונית ובייחוד על אפלטון. מי שקצת נכנס לעולם הפילוסופיה פוגש די מהר את אפלטון והפילוסופים היוונים אך אחרי כמה זמן הם נדחקים קצת לרקע, עדיין מורגשים בדיון אבל לא נוכחים בו פיזית. כבר הרבה זמן שאני נוטה להסתכל על אפלטון, ולמען האמת גם על אריסטו, כקצת תמימים, ראשוניים ובוסריים וכתוצאה מכך לקחת אותם כקצת פחות חשובים וקצת פחות רלוונטיים.

אבל עכשיו אני מבין שהיחס הזה כלפי אפלטון הוא כנראה לא במקומו. זה מדהים עד כמה בטקסטים של אפלטון יש תמצות של סוגיות שממשיכות להעסיק את הפילוסופיה ואף יותר מזה, שהתחילו להעסיק את הפילוסופיה רק אלפי שנים אחרי אפלטון. מפתה מאוד לחשוב שאפשר לחזור ולקרוא את אפלטון בכדי לקבל קצת השראה לגבי סוגיות שנראות כבוערות יותר בפילוסופיה בת זמננו כמו זו של הרלטיביזם ההכרתי והמוסרי.

נכון, בתחום מדעי המדינה אפלטון כבר נעשה די ידוע לשמצה עקב התרומה שלו, כך טוען די בצדק קרל פופר, למשטרים טוטליטריים עם הרעיונות הקצת מפחידים שלו ב-"פוליטיאה". אך מצד שני "המשתה" של אפלטון הוא עדיין טקסט נהדר ומעורר השראה ורגשנות בכל מה שנוגע לנושא של אהבה.

אך עם הביקורת והערך הרב שיש עדיין כיום למשנה של אפלטון, מה שאני גיליתי בזמן האחרון זה דווקא חיבה לבני השיח של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון. הרקליטוס ובייחוד פרותגורס מציגים עמדות שלא היו מביישות אף פילוסוף בן-זמננו, ולעיתים גם פילוסופים פוסט-מודרניסטיים, ובהחלט מעניין לקרוא את הדיאלוגים של אפלטון לא מנקודת המוצא הרגילה שמצפה שסוקראטס הולך לקרוע להם את הצורה עוד שנייה ולהיות בעדו, אלא דווקא לתמוך באנדרדוג הסופיסט שכנגד עמדתו אפלטון יוצא.

חוץ מזה אין ספק כי למרות השפה הקצת ארכאית בתרגומים של יהודה ליבס, הדיאלוגים של אפלטון הם בהחלט קריאה פילוסופית מהנה ויחסית קלילה, אם כי עדיין מאתגרת ומפרה. העובדה שכל כך הרבה סוגיות שהמשיכו להעסיק את עולם הפילוסופיה שלאחר אפלטון נמצאות בחמש הכרכים האלו היא סיבה מעולה לחזור קצת אל אפלטון, לפעמים הוא יכול ממש לעשות סדר בדברים ולתת איזו פרספקטיבה על הפילוסופיה המערבית כולה לדורותיה. עכשיו צריך לקרוא גם את אריסטו ולראות מה לו יש להגיד.