‏הצגת רשומות עם תוויות פרגמנטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרגמנטים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 6 ביולי 2012

שיחה לילית


"ככה: אוהב... מתגעגע... רוצה לשמוע ממך... וזהו, נראה לי, תתקשרי כשיש לך זמן. לילה טוב".

עשר דקות לאחר שהנחתי אותו צלצל הטלפון.
"עדיין ער?"
"לא, למה את ערה בשעה כזאת?"
"למה התקשרת אם לא חשבת שאני אהיה ערה?"
"התקשרתי בשביל עצמי, לא בשבילך"
"נגיד שהבנתי... נגה עדיין אצלך?"
"לא, היא נסעה היום בבוקר הביתה. איך היה אתמול אצל אלון?"
"נחמד, חבל שלא באת".
"הוא רצה שאני אבוא, אבל השילוב שלך ושל נגה אף פעם לא משך אותי".
"אל תגיד לי שזאת לא הפנטזיה שלך".
"כן בטח, אתן תהיו עסוקות בלריב אחת עם השנייה ולא תתייחסו אלי".
"היא עד כדי כך שונאת אותי?"
"בצדק, לא? היא מרגישה מאוימת".
"יש לה סיבה?"
"אם אני מרגיש צורך להתקשר אלייך בשתיים בלילה אז כנראה שכן..."
"למה אתה מרגיש צורך להתקשר אלי בשתיים בלילה?".
"נראה לי שזה מה שרציתי לשאול אותך כשהתקשרתי".
"מן פרדוקס שכזה, כמה לא אופייני".
  

יום חמישי, 15 במרץ 2012

ללא שם


אני נכנס ל"מייק'ס פלייס", מתאמץ שאף אחד לא יראה עלי מה בדיוק עישנתי לפני דקה על חוף הים אבל מיד כשאני מגיע לשולחן עומר מכריז "א-ת-ה נראה עפוץ!". ואני מחפש אותך, כי בעצם בשבילך באתי מירושלים, באותו רגע אני לא מצליח למצוא שום סיבה אחרת להיות שם. והיית מאמינה שבשנייה הראשונה לא זיהיתי אותך? הברכיים שלי גם כך לא היו יציבות יותר מדי וכשהסתובבת אלי ופתאום הבנתי מי זאת הבחורה הזו שעד עכשיו לא הייתה מוכרת כמעט נפלתי, את נראית מדהים, והפנים שלך רצו לי לכל אורך עמוד השדרה. את "דפקת" הופעה, אני יחף, עם מכנסיי פיג'מה, גופייה, שיער פרוע ופנים לא מגולחות. אני רוצה להאמין שהשקעת בשבילי, בדיוק כמו שאני לא השקעתי רק בשבילך. אני מתיישב בשולחן אחר, מידי פעם מגניב מבט לכיוונך וקולט את שלך, את לא משפילה עיניים, בסוף אני כן. עכשיו תור המשחק של מי ישבר ראשון ויבוא אל השני קודם, ואני יודע שאני אנצח, במשחק הזה אני תמיד מנצח. ומה שאני אוהב בך זה שאת לא מנסה להסוות את הכניעה שלך, לא מנסה לגרום לה להראות סתמית, אגבית או אדישה, מגיעה ובפנים שלך יש ציפייה, יש רעב, וככה אנחנו, מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה אבל מה שאנחנו כן חושפים הוא כנה בתכלית. ואין לך מה להרגיש רע או לנסות לשנות את זה, הנצחונות האלו שלי הן נחמה פורתא כי בכל השאר את לרוב מנצחת. אבל פתאום את קמה, הדברים קצת מטושטשים אבל אני מצליח להבין שאת עוזבת, וכמובן שאני לא יכול שלא להיות מאוכזב, העולם בעוד חמש דקות נראה פתאום שומם. את מגיעה ונעמדת מולי, קצת מבויישת, הרבה מצפה, מין מבט שואל כזה, קצת עצוב וקצת זחוח באותו זמן, חרד אבל יודע שאין לו סיבה, נעמדת מולי ומסתכלת עלי. אני מסמן לך לבוא אלי ואת מצייתת מיד, שמחה אבל הצעדים שלך קצת איטיים מדי לטעמי, מתיישבת לידי והכתפיים החשופות של שנינו נוגעות אחת בשנייה, אני לא יכול שלא לשים לב לזה ולא יכול שלא לשאול את עצמי אם עשית את זה בכוונה. אנחנו מקשקשים כמה דברים סתמיים, אני מנסה לגרום לך להרגיש לא בסדר כדי לנצל את זה כקלף עתידי, את מתחמקת בחוסר אלגנטיות, מנצלת את העובדה הברורה לשנינו שבמשחק הזה את זו שכמעט תמיד תנצח, או בעצם אני זה שתמיד אכנע, הרי אין לך ספק שבסופו של דבר, מחר או בעוד כמה ימים, את תקבלי לקרוא עוד כמה שירים אם רק תבקשי. את קמה, מתחילה לנוע החוצה ובדרך מפנה אלי מבט שאני מחזיר למשך כמה שניות, ואם היה לי מושג מה זה המבט הזה הייתי אומר לך, אבל אין לי, כמו שאין לי מושג מה אני מנסה להחזיר לך במבט שלי, ואולי בעצם כבר הספקתי להכיר אותך, ואני יודע שאת רוצה שהמבט האחרון הדרמטי שלך יהדהד לי עכשיו בראש, צרוב ברשתית שלי כל הדרך הביתה ואולי גם במיטה. בכדי לשבור את המועקה שהולכת וגואה ככל שהעיניים שלנו ממשיכות להיות נעולות זה בזו אני מרים אלייך את הכוס בתנועת "לחיים" אבל את כבר לא רואה, וכשאני מנמיך את הכוס אני רואה רק את הגב שלך. אלה העובדות, הפרשנות כבר יותר מסובכת.

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

אף פעם בעצם לא היה כלום

"אם נתנשק עכשיו" אמרתי לה "זו תהיה טעות מבחינתך. לי, לי אין מה להפסיד בלנסות לנשק אותך, כי אם תדחי אותי אני אולי לא ארגיש נעים לידך לזמן מה, אבל אני בקרוב עוזב, ומהר מאוד אני אשכח את מה שהיה כאן. אבל את, אם את תנשקי אותי, יכול להיות שהוא יגלה, ואולי את בכלל תהיי זאת שתספר לו, ואז תאבדי אותו, אבל גם לא יהיה לך אותי, כי אני לא אהיה פה. וזו טעות עכשיו, אבל בעוד חודש? בעוד שנה? בעוד חמש שנים? כשתביטי אחורה, את עוד עלולה להצטער שלא נישקת אותי עכשיו, כי בסופו של דבר כנראה שמה שיש בניכם יגמר, אבל מה שיכול לקרות פה עכשיו ישאר לנצח, ואם לא, מה שהיה יכול להיות ולא היה, פשוט ישכח, כי אף פעם בעצם לא היה כלום".

יום ראשון, 1 בינואר 2012

3 קטעים


*גבר הדור בגיל העמידה נהג במכונית שעקפה אותי משמאל, ב.מ.וו 745 חדשה בצבע. ישוב בטויוטה קורולה 99' שלי הבטתי במכונית הפאר המתרחקת ממני במהירות וחשבתי, כי לא הייתי רוצה להחליף מקומות עם אותו נהג, לא תיתכן כל דרך, כך חשבתי לעצמי, כי מצבו ברגע זה על כביש זה טוב ממצבי שלי, לא ייתכן כי חיוכו והרגש בחזו עולים על שלי, אצלי באוטו התנגן "let it be".

* השביל מאחורי גבי, בעיבורו נמצאת את. הייתי שם, אדע מקום זה של רהב חושים ומדאבות לבב, מקום משטמה ואהבה יוקדת. לנוס איני יכול, אך לשרך צעדי ככל הנראה חייב הנני, צעד אחר צעד, יגבר המרחק, וכל צעד, כמו משא תבל על כתפי, כמו נדונות רגלי לקרוע בכל פסע ופסע מחדש שלשלאות אלו שהותרתי מנותצות הרחק שם, במקום בו תמצאי עתה לבדך.


** היום אני יודע, כי יבוא יום, שנים מעתה, בו אתעורר בתחושה נוראית. עצמי אקלס באותו יום, על טעויותיי, על הדרכים השגויות בהם הלכתי, באותו יום אחוש כי את חיי השלכתי בטווח, כי יום אחר יום מחלדי השלכתי בפזרון לב בלא לדעת ערכו מהו, ועוד אדע, כי באותו יום, מאוחר מידי יהיה בשביל להשיב את הגלגל לאחור ולכפר על עוונותיי לעצמי. כל זאת אדע היום, אך לא אדע מדוע ארגיש כך, ויתרה מזאת, לא אדע מה לעשות על מנת למנוע בואו של אותו יום, יודע אני כי אקונן על משגיי, אך איני יודע מה יהיו אלו, איני יודע מה יהיו חרטותיי ומה עלי לעשות בכדי שאותו יום מקולל לעולם לא יבוא.
האם אשנא עצמי על שזנחתי אהבת נעוריי, או שמא חרון אפי ימלא עליי עצמי דווקא בשל העובדה כי באובססיה שקעתי שנים רבות בעבור נערה אחת כה בזויה. האם חרטה תאחזני על שנטשתי קולמוסי וחדלתי מחטאי בכתיבה, או שמא אקונן על שוויתרתי על חלומותיי של אומנות נצורה. האם יענני כבד רפה ומוכה חולי, או שמא אצטער על כל דקה בה לא הייתי נתון בשכרון חושים נטול אחריות. כל הנשים שהללו שחלפו במיטתי, האם חרטה תמלאני על פוחזות מיוחמת זו שלי, או שמא אמרר אודות אוני האבוד שלא נוצל דיו בחיי הוללות צעירים. האם ינבע צערי מרצינות יתר או העדרה של רצינות? מנופים רבים מידי או חסרונם של אלו? מרומנטיזציה יתרה או חסרונה של זו?.

בעודי שקוע בלבטים אלו תוקפני חשש בן הווה, כי אותי בכי עתידי, אותה חרטה לא תהה בשל בחירה בדרך זו או אחרת, לא בחיי אומנות הוללת או רצינות אחראית, יודע אני עתה כי פחדי הגדול ביותר, ואותו דבר בצופן לי סכנת חרטה בעתידי, הוא דווקא העדר בחירה בדר כלשהי, הטווח, הטווח הוא הנוראי מכל ואליו נשאב אני העל כורחי, חולם אומנות והוללות ועם הנץ החמה צעדיי שקולים ומכוונים, ואם כך אמשיך בחיי, אין כל ספק כי יהיו אלו לבזבוז ענק של כאב וחרטה.

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

22 נשים


עם עשרים ושתיים נשים שכבתי במהלך חיי, עשרים ושתיים ילדות, נערות, בחורות ונשים. איני זוכר את שמותיהן של כולן, אך את כולן אני זוכר. ימצא לכך הסבר הגיוני והוא שבעת ההתרגשות הגואה בי למול גוף אישה הנחשף לאיטו לפני מגביר האדרנלין בדמי את רישום המאורע בתאי המוח וכך מיטיב אני לזכור, גם לאחר זמן רב, את פניהן, את טעמן וריחן, את מגע עורן ואת עצמי בשעה שפילסתי דרכי אל תוך תוכן. אך האם חפץ אני בהגיון? וודאי שלא, הרי חייב להיות דבר מה אחר.
מששבתי אל מיטתי מצאתיה כפי שהותרתי אותה, השמיכה משוכה בזווית משתפלת ממראשות לירכתיים ונתיבו של הגוף העוזב את המיטה ניכר, הסדין אינו מוטב על המזרן ונקמט כולו, בפינתו העליונה הוא נמשך מעל לקודקוד ומעטפתו הלבנה-מרובבת של המזרן חשופה. מיטה הנדמית כי בבוקר זה ממש עזבה דיירה, כמו לא עברו שנים, והאם עברו? האם לא היה זה באמת בוקרו של יום זה כאשר עזבתי? במחול השדים של השיבה מחולל הספק ביתר שאת, כה נרגש ונבוך אני עד שאוכל לשכנע עצמי בכל דבר, או להפחיד עצמי בכל מחשבה, שנים, ימים, שעות או דקות, כולן משוטחות ומימד הזמן אבוד ואיננו.
החדר אפלולי, אך אור היום עוד עומד בו, חודר דרך החלון שתריסיו מוגפים לכדי מחצית הדרך. ראשי כואב, מראה לא תמצא בחדר אך יפה אני יודע אילו שקיות כהות ניבטות תחת עיניי, שיער זקני נוקשה ומגרה את עורי כל אימת שאגע בו, איברי כבדים, בטני כואבת, היובש בפי מדגיש את טעם הסיגריות שממלאו.
במיטה, סמוך לכרית, אני מוצא שערה ארוכה בודדת וכאשר אני מושך את השמיכה מעל פני מוקד בושם עלום הנטמע בה חולף הרף קרוב מספיק לאפי בכדי שאוכל להבחין בו ולהתרפק עליו. של מי השערה? איני יודע. האם הייתה פה כל העת? מצפה לי שאמצאה ואולי נשאתי אותה עימי מן העולם הגדול? מישהי שחלפה על פני ברחוב, בנקודה צפופה כלשהי, ושערה הפזור החליק על כתף חולצתי והותיר עליה מזכרת? איני יודע, איני זוכר, כל שאפשר לעשות עתה הוא לנסות להרדם. 

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

היא איתי


בכל אשר פניתי נשאתיה עימי, בכל חותם עקבות אשר הותרתי בבוץ של חלד זה שלי שקעו נעלי כמעה יותר תחת משקלה שעל כתפי נישא. באושר ובדכי, בחטא ומוסר, כנות ושקר האירה דמותה לנגד עיני, בהצלחה וכישלון, אל מול עיניים אוהבות וכנגד משטנים, בחברה ועריריות, תמיד הייתה היא שם. מביטה, בוחנת, שואלת גופי המיוזע מתלאות מסעותיי, שואלת נפשי אודות רזיה, מבקשת כי אגיע אל מחוז חפצי, כי אניח מטלטלי ואפוש על כרי הדשא בצל העצים, מתחננת כי אחבוק גופה ברוח הערביים הקלילה ואשק קלות על שפתיה הכורעות זה עידנים תחת משא געגועיהן אלי.
אל מול מבטה החתום הוספתי ללכת, ונפשה קוראת לי מילותיה הנאלמות מעבר לפיה החשוק תמיד שותק. ידיה רחקו תמיד ממני אך מרחק מזערי, ומעולם לא אחזתיהן. אל עבר אדישותה, הוספתי ללחום, מנוחה לא התרתי לגופי הדואב, משקל חלומה מכריע גבי, ואכזריותה, ילדותית ומגוחכת, משלחת מכאובים בברכי. ליבי בפעימותיו קרא בשמה, ושמעה היא קריאתי ונענתה לה, "בוא אלי" אמרה, ואני כנמר ממארב יצאתי בשנית אחריה, ובין אצבעותיי חמקה היא שוב. 
(אך הגיע יום, ועינייה שזפתי במבטי צמא בפעם האחרונה, ועל עקבי נפנתי אל עבר האופק, מעניק לה מתנתי האחרונה של גבי השפוף, המובס, מתרחק מעליה. כלוט נס מעיר חטאיו שהייתה לכל חייו אך אליה מעולם לא השתייך, משרך רגלי אל יעד לא ידוע, אך כזה בו לא תמצא היא. לבבי כבד עלי ורגלי כמעט וכורעות תחת משקלו, שכן גם במנוסתי, הייתה היא עימי.)

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

מצעד המלנכוליזם


כמה יפה העצב. איזה כיף, לשקוע בעצב, להתמכר למלנכוליות, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה. לחלום, איך הכל יהיה טוב ואיך כבר לא יהיה לך אכפת.
תוגה יפה לבד. אנשים, רק מפריעים לעצב, שואלים, מציקים, קורעים קרעים בבועה שאתה מנסה ליצור מסביבך.
כמה טוב, שאפשר לברוח, תמיד, רק צריך משהו שישלח אותך לשם, ותוכל לשקוע, בעצב שלך, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה, ללכת לאיבוד בתוך הדכאון, לצעוד גאה במצעד המלנכוליזם הפרטי שלך, לנצור את הרגע, שחולף, עד המצעד הבא.

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

שני פרגמנטים


* היא אמרה לי להביט על הירח. כשיצאתי החוצה נגלתה לפני הלבנה, כדור צהבהב בשיפולי הרקיע, אכן מרשים ונדיר ולא בכדי הפצירה בי לחזות באספקלריה זו. אך דבירם מסוג זה, אם ניתנת אליהם הדעת, ומופנית תשומת לב אליהם למען יחזו אנשים ביופיים, אם דעה נחוות או קריאת התפעלות נאמרת, נלקח כל היופי מן המחזה, שכל מהותו בספונטאניות ובאותו זרם רגשות הנדרך בלב עת פתע סובבים ומגלים מראה שכזה. אך הלילה, היה זה הירח היפה ביותר שראיתי מאודי, שכן ידעתי בוודאות שגם היא מביטה בו.

** גשם שטף את הרחוב בחוץ. מצאתי תירוץ לצאת החוצה בלי כל סיבה. הגשם שוטף את הכל, מנקה, אבל הליכלוך על המדרכות הוא משני, הגשם מנקה את הרחובות מאנשים. הם רצים הביתה, בראשים חפויים, תחת כובעים ומטריות, בתוך מכוניות המנפצות את השלוליות, מטיחות עוד מים לאוויר. רציתי להרטב, להספיג את בגדי במים שנופלים מלמעלה, קיוויתי שאולי הם ינקו אותי. בחזרה בבית יצאתי מהמקלחת, לבשתי מכנסיים והשארתי את המגבת על הכתפיים, מביט דרך החלון, ידעתי שאת אי שם בחוץ. הגשם כמו הפך את העולם לרציפות אחת רטובה של מים, ובתוכם, שנינו.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

לשנוא אותך ושני קטעים אחרים


**לשנוא אותך. לשנוא אותך זה אהבה בלא עתיד, אהבה על ערש דווי ברגע אחד של התפכחות בטרם תגווע. לשנוא אותך זה געגוע בלא תקווה, רעב שלעולם לא יפטר.
לשנוא אותך זה הרצון לכתוב לך, והמכתבים הגודשים את מגירתי בלא שימסרו. לשנוא אותך זה אותו כמעט מגע נעלם בלילות בודדים, שכבר פסק מלעורר ערגה, ועתה הוא אך כואב משאינו אמיתי.לשנוא אותך זה לתהות היכן את כעת, ושוב לא בכדי לחפשך שם, אלא בכדי להרחיק לברוח משם ככל שאוכל.  לשנוא אותך זה בהייה במחוגי השעון ולוח השנה, לפלל כי יחישו הילוכם, רצון להתבגר, להשתנות, שוב לא להיות אותו ילד שידעת, ושאהב אותך. לשנוא אותך זה להביט לאחור, ולהבין כי לא היו אלו ימי זוהר ויופי, ולהרחיק מעלי אותה סכלות סנטימנטאלית, ולהבין, כי היית ועודך, מרושעת, מכשפה, זונה, ואותו לב שפיעם בעבר את שמך, כלוא היה במחבוש שקרייך. לשנוא אותך זה אהבה בלא עתיד, אהבה על ערש דווי ברגע אחד של התפכחות בטרם תגווע.

**אין האהבה עומדת בפני עצמה, ואין היא חלק מן החיים, כי אם כלי שרת בידי אלו, שהשעמום וחוסר התוחלת המאיסו עצמם עליהם, ויבקשו לעוצמת טירוף לכלות בו נפשם, למען לא תשוב עוד זו להיות ריקה באבדון הבנאליות.

*בגשם הראשון תמיד אחשוב עליה. עת השמיים שנתקדרו מתחילים להטיח טיפותיהם על האדמה, מיד אדע לצייר פרצופה ברגע זה.מתחייך חיוך ילדותי של אושר, עטופה חולצה עבה ומתפנקת כחתול בתוכה, לחייה מאדימות מקור ושימחה. יוצאת החוצה ומבטיה לשמיים, מניחה לטיפות להתנפץ על פניה ולהרטיב את שערה. תמיד, בגשם הראשון, יודע אני מה היא מרגישה, ואין זה משנה היכן נהייה , וכמה זמן יחלוף בלא שנחליף מילה, הגשם הראשון תמיד יגרום לי לחשוב עליה.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

שלושה קטעים


** היית בי דבר מה, ונגוזת, באש תמירה ביערת חללך בביטני, ועתה, אוד רוחש עוד מכלה בי כל כמיהה לחופש. דברי ביקשתי לתת בך, לצקת אל תוכך ממני, חומר היית לי בידי, ולא יכולתי לעצור מלהניח לך לזרום בין אצבעותי, אך בוגדנית, התמרדת, ועתה אני לבדי, בלעדייך. תמיד היית בעבורי, החלום הנשגב שהפכת עתה, הכאב הנפער בין עינייך, צפות מרוחקות ודוהות במוחי עת אינך עוד נותנת דעתך אלי.

** בהעדרו של הטוב, נוכחתי כי יופי יימצא גם ברע. היו ימים בהם פיללתי לחיים שישטפוני כהבטחת אושר גלום הטומנים בחובם חלומות של כליל השלמות, ובא היום ואותו ילד תמים משכנו לבבי, גווע ונשרף בעודו חי. ועתה, מעולם לא חשבתי כי יכול אני לרוע שכזה, אכזריות המפכה בדמי בלא מעצורים, ממכרת ושוטפת, וכמות שחשבתי שהתגשמות חלומותי תהה זכה וטהורה, כך הרפש והזוהמה הממלאים אותי נושאים אותי אל מחוזות בהם מעולם לא פסעתי.
אחזתיה בזרועותי, ומילות בלא כל כוונה נלחשו, ריקות וחלולות, ובאוזניה הפכו פיוטים, סבורה היא כי אהבתיה הלילה, אך למעשה בעלתיה בלא כל רגש. וברגע השיא, אמרה כי היא אוהבת היא אותי, וכי אין מקסים ממני, ומשקרסו כליל כל חומות המוסר שבי, לקחתיה תחתי לנקודה אפופת ריגוש זר ונדיר, שבה לו היכתה האמת במוחי הצלול לנוכח עירפול חושיה, אין ספק בליבי כי הייתה ברגע אחד שמה קץ לחייה תחת מטר של דמעות שאינן פוסקות. ולו ידעה אילו מילים נכתבו אודותיה, הייתי משמיד בה כל זיק המבער באופטימיות ושימחה.
במילים והזרע, המגע המלטף, ששפכתי לתוכה מטיח אני נקמתי, המרד הגועש בי, יצר, לנקום, בחיים, חיי שלי שגוועו, ועתה משמיד אני חיים אחרים.

** רציתי להגיד לה, אבל לא ידעתי מה. יכולתי להגיד לה, כמה אני אוהב אותה, וכמה שונא. יכולתי להגיד לה כמה אני מתגעגע אליה, וכמה אני לא רוצה לראות אותה. יכולתי להגיד לה כמה אני חושב עליה, וכמה זה עושה לי רע. יכולתי להגיד לה איך כל דבר מזכיר לי אותה, וכמה אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. יכולתי להגיד לה שאני לעולם לא אשכח אותה, וכמה אני מנסה. יכולתי להגיד לה כמה היא חסרה לי, וכמה החיים שלי טובים בלעדיה. יכולתי להגיד לה ללכת להזדיין, ושזה יהיה איתי. יכולתי להתחנן ממנה להפגש, ולא להגיע. יכולתי להגיד לה כמה היא חרא, ואיך היא הבן-אדם הכי מדהים שהכרתי. יכולתי להגיד לה שהיא לא מבינה אותי, בלי צורך במילים. יכולתי להראות לה כמה המגע שלה חסר לי, בסטירה. רציתי להגיד לה, יכולתי להגיד לה, אבל לא עניתי כשהיא התקשרה.

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

היא רצה


"אני צריכה לקבל סעיף חוסר התאמה לצבא".
"את צריכה לקבל סעיף חוסר התאמה לחיים" אני עונה.
"אתה צודק, אתמול באמת הרגשתי ככה, אז נעלתי את נעלי הריצה ויצאתי לרוץ."
"את באמת תמהונית... טוב, אני צריך לסיים" אני לא באמת צריך לסיים, אני סתם רוצה ללכת לכתוב עליה "אני עכשיו בבית הרבה, נוכל להיפגש יותר, אולי בעצם אני אקפוץ אלייך עוד הלילה" אבל אני לא חושב שיהיה לי כוח לנהוג עד אליה, עשיתי את הדרך הזאת הרבה יותר מידי פעמים.
"טוב, תתקשר אלי".
"תתקשרי את אם יש משהו חדש..."
"מה כבר יכול להיות חדש? אתה יודע שאף פעם לא קורה אצלי שום-דבר"
"גם נכון, אז נדבר בכל מקרה, ואל תדאגי יהיה בסדר".
"כן..."
"ביי".
"אההממ, ביי-ביי".

עכשיו היא רצה בתוך הראש שלי, הרחובות הכל-כך מוכרים באזור הבית שלה הועתקו לתוך ראשי ועכשיו נמצאים ברקע של הקלוז-אפ המחשבתי שלי עליה רצה, הגוף הקטן שלה מתנועע, עולה ויורד, הגוף הזה, פעם הייתי רואה אותו ערום, היום הימים האלו כבר מזמן עברו, וזה כבר לא כל-כך משנה.
השיער השחור הקצר שלה מקפץ בקצב הריצה, אני לא אשכח את היום ההוא, את התמונה הזו, כשבאתי להעיר אותה, ומשהו בבליל המרוח על הכרית היה שונה, פחות שיער. ואיך שהיא הרימה מולי ראש ישנוני, ואיך הלב שלי החסיר פעימה, כמו שאומרים. תמיד כשאני מזכיר את השם שלה, אני חייב להוסיף שהיא הילדה הכי יפה שאני מכיר, ובאמת, כשאני מנסה לחשוב אם זה באמת נכון, קשה לי לדלות מזכרוני את כל הפרצופים שאני מכיר, אבל לפחות ברגע הראשון, אני לא מכיר אף אחת שיפה ממנה, לפחות לא כשאני מדבר עליה. כשהיא רצה, אני יודע שהיא אבודה, ומעניין אותי לחשוב, היא נראית כל-כך לא הגיונית, ולפעמים אני מרחם עליה, או מקנא. מעניין לחשוב, האם באמת יכול להיות מישהו שלא מתאים לחיים, מישהו שהוא טעות, ואולי בסוף היא בכל-זאת תמצא את עצמה, והיא תוכל קצת להרגע. אני לא מצליח לחשוב, מה לא בסדר? לא יכול להיות שזאת ביישנות, לא במידה כזאת, ואולי היא בעצם כל-כך חכמה, והיא רואה טוב את מה שכולם רק חושדים, שהעולם הזה באמת כל-כך גרוע והאנשים הם נבלות, אבל לא, יש בה תקווה, היא רק פשוט חסרת איכפתיות. והיא, היא רק שותקת כל-הזמן, למרות שנראה לי שהיא מרגישה בנוח איתי, רק כל הזמן חוזר אותו ניגון "הכל אותו דבר, אין שום דבר חדש", אבל אני מסרב להאמין, האם ים סוער בראשה או שמא הוא חלק כמראה, מה עובר לה בראש, מה? על מה היא חושבת? מעולם לא הצלחתי להבין אותה, כנראה שלעולם גם לא אוכל.

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

4 קטעים


*היא, היא מאוהבת בו, הוא חבר שלי, ומחר הם נפגשים. אבל הוא, הוא לא מאוהב בה, הוא אוהב את חברה שלו, הם ביחד כבר הרבה זמן, הוא רק נפגש איתה כי היא חשובה לו, כידידה, והוא לא רוצה לאבד אותה, אבל הוא לא אוהב אותה, זאת הטרגדיה שלה, אולי גם שלו. חבר שלי מאוהב בה, כבר הרבה זמן, פעם הם היו ביחד אבל היא סיימה את זה, עכשיו היא לא רוצה אותו והוא לא יודע מה לעשות, זאת הטרגדיה שלו. חברה שלה מאוהבת בי, אבל אני לא רוצה אותה, מסכנה, זו הטרגדיה שלה. אני, אני הייתי מאוהב עד היום במישהי אחרת, הרבה מאוד זמן והיא לא רצתה אותי, היא לא אהבה אף אחד, גם לא אותי, זאת הייתה הטרגדיה שלי, אבל זה נגמר, עכשיו אני אוהב אותה, והיא נפגשת איתו מחר, זו הטרגדיה החדשה שלי. בלי טרגדיה אין אהבה, הכל יכול להיות מאוד משעשע, אבל הוא לא, קומדיה היא יחסית, טרגדיה היא אבסולוטית.


* כשהעיתון קודר, כפי שהוא תמיד, אפשר לקרוא עיתונים ישנים. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, בכדי לראות, לראות שגם פעם היה גרוע, וגם פעם הכל נראה אבוד, זה נותן פרספקטיבה. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, ולהבין, שרק העיתון הראשון היה שמח, היה אופטימי, רק הכותרת הראשונה דיברה על משהו יפה. אפשר להבין, שגם העיתון של מחר לא יהיה טוב, אלא קודר מתמיד, ואולי יותר. כשקוראים עיתונים ישנים מבינים, מבינים שכשם שרק העיתון הראשון היה אופטימי, כל שאר העיתונים, מדברים על אותו רגע בו, יהיה טוב. אז מבינים, שבעצם אתה רוצה שהעיתונים ייגמרו, שיופיע העיתון הזה שכל האחרים דיברו עליו, העיתון האחרון שהוא למעשה כמו הראשון, אופטימי. כשקוראים עיתונים ישנים, מבינים, שנולדנו בכדי למות.


*כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם, לאחר שנים, חוזר אלי מגעך, בשעה שאברך תרדמה הממששת ובאה עלי, אוכל פעמים להרגיש את שיירי מגעך על גופי.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

על כתיבה וחורף: שני קטעים


חושך, האורות כבויים, התריסים מוגפים. האור היחיד הוא שומר המסך שמרקד באפלה בריקוד פסיכדלי ושתי קרני אור בודדות שחדרו איכשהו דרך התריסים, קרני אור שנכנסות לחדר, מבינות איזו טעות עשו, מנסות לברוח אך נבלעות בעלטה.
הוא שם, חצי יושב חצי שוכב על המיטה בפינת החדר, צרחות מלנכוליות וגיטרות נאנקות ממלאות את חלל החדר, והוא שם, עם סיגריה ביד, ראשו כבר כבד ומט לצנוח לתוך ערפול גמור, אך הוא מתרכז רק בסיגריה, לא בערפולו, לא בכבדות אבריו אלה רק בכתם האדום שמותירה בערת הסיגריה בעיניו המורגלות בחושך. אור אדמדם בוקע בין שרידי האפר, מכלה אותם מבפנים עד שהם צונחים אל בטנו ומתפוררים. הוא משחרר ענן עשן סילוני לאוויר, העשן מרקד בעליצות עם קרני האור האובדות והצרחות המלנכוליות. הוא לא עייף, גם לא עצוב ולא מסכן, פשוט שוכב שם, בחושך, בוהה בסיגריה שלו, עד שהיא נגמרה.
הוא קם, מנער את האפר מעליו, מתפשט והולך למקלחת, נהנה מהערום שלו במסדרונות הבית. הוא לא טורח להדליק את האור, עומד בחשוך תחת זרם המים, נותן להם לגלוש עליו, מתמכר לדרך שבה הם מחליקים על גופו, עם הראש כנגד הקיר. לא מסוגל לסגור את המים. בסוף הוא מצליח לצאת, מגשש בחושך חזרה לחדרו, הצרחות כבר כמעט נגמרו ורק קרני האור עוד מפרפרות בפחד בין הצללים. הוא מדליק את האור, שכואב, ששורף לו בעיניים, שוכב, ומתחיל לכתוב.

******

ביום בו נפתחו ארובות השמיים, והאלים בכו, היום בו נטשה השמש את העולם לאנחות והשאירה אותו תחת שלטונו של ענן אפל, ביום בו הפכו הרחובות נהר. ביום הזה נולדתי אני, לשוטט בין טיפות מי השמיים המתהוות לנהרות בצידי הכביש, לרחף בתוך ענן אפל נטול שמש, נולדתי אני לתוך חורף, ילד של חורף.
וכאשר פסק הגשם, נתרצו האלים ונסגרו ארובות השמיים, וכאשר שבה השמש וגרשה את אותו ענן עריץ, וכאשר יבשו המים ורחובות קיבלו את צורתם הישנה. ביום הזה נשארתי רטוב, ועדיין היה לי קר כי לא עלה בידי השמש לחדור אל עצמותי הקפואות, ביום ההוא עדיין לא יכולתי לראות ועיני היו נתנות בערפל אפור, ורגלי בוששו ברחובות היבשים כנגד זרם שוטף. נשארתי אני ילד של חורף.

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

שני קטעים


אהבה, היום, כלי משחק קטן הנני בידי רוח נעלמת בעלת חזות משועשעת אך אכזרית מאין כמוה. והיא, ממולי, צוחקת, עיניים מטורפות, שיכורות לגמרי, שיער שחור מושלך בפיזור מעל כתפיים עדינות שהן המשך של גוף בתולי, עור חלק כמעולם לא ידע אוויר עולם ושמש, ידיה מתבדרות באוויר כמשחקות משחק אלוהי עם סרטים נעלמים, רגליה שלוחות קדימה, זקורות ומצביעות אל עבר האינסוף, וחיוך.  והיא אומרת "אני יפה", אני אומר "את מכשפת", היא רק צוחקת, והלב הולם, אין מילים, בליל הברות מתרוצץ ואינו יודע מנוח, מחפש מפלט מחדר אטום לגמרי, ומוחי כבר נאנק, על סף דמעות, אך הברה אחת מיוחלת אינה עוזבת את דל שפתי, אילם, המאוהב אינו יכול לדבר, האהבה אילמת. וכבר אני אבוד, ובאיזה קלות נעשה הדבר, חיוך מסתורי, עיניים יפות ברוך של תמימות כזכר לתמימות שמעולם לא הייתה באמת מנת חלקה, מגע קל, והיד שורפת, ואני שבוי עד, נסחף, טובע, משווע לאוויר שכלל אינו אפשרות ואיני יכול שלא לצחוק לעצמי על אותה אומללות בה איני משכיל בכדי להבחין במצבי שלי, וככל שעיני פתוחות כך אין הן רואות כיצד הכל קורס סביבי, ומפוכחות שנואה זו, אופטימיות מזויפת, שגויה כל-כך, ומנחמת. שטן קטן מרחף מעל כתפיה, מרקד ריקוד מעל ראשי, מחייך אלי, והנה הוא כבר צובט אותי, מכאיב, מושך בעור פני כמבקש לעקרו מן השורש. ולאט לאט, אני נשאב, אל עיניה, והנה אין כבר מנוס, הכל נגמר, ואני יודע, עלי הקיץ הקץ.

****** 

הייתה לך את ההזדמנות שלך, ובחרת לא לנצל אותה. טעית? רק את תדעי בסוף. הקטע בהזדמנויות זה שהן בסוף חולפות, ואם הן נשארות בלתי מנוצלות, לא משנה מאיזו סיבה, תמיד יישאר טעם לוואי של "מה אם?" ואת תצטרכי לחיות עם זה הרבה אחרי שאני כבר לא יהיה בסביבה שלך. אין לי יותר מידי כוונות להשאר. אבל דבר אחד כן בחרה האהבה החנונה להעניק לי כאות הוקרה על דבקותי בה, ואולי להעניש אותך על ההתעלמות שהפגנת כלפיה, וזה את המצב הסופי, בטווח הארוך. תביני, כשנהיה אלפי קילומטרים אחד מן השנייה, לי תמיד יהיה אותך, אבל לך אף-פעם לא היה אותי. לי אין חרטות, לך אולי עוד יהיו.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

הלילה בו אבדה התמימות שלי


מגרש חניה ריק, שאון מכוניות מרוחק. אני בוהה ברצפת האספלט שהאור המוחזר משברי הזכוכית שעליה מספק לי תירוץ מספק לכבישת מבטי בשיפולי רגלי. אני יודע שהיא מביטה בי, אני יכול להרגיש את המבט שלה, אני מפחד להרים את הראש.
"אתה צריך להפסיק עם זה, החיים הם לא ספר, הם לא שירה" היא אומרת. ואני, שותק.
לא הכל יפה, ולא הכל כמו שאתה רוצה שיהיה, ואני מצטערת, אבל אין אהבה כזו, האהבה שלך לא קיימת..." היא ממשיכה. ואני, שותק.
"אני לא יכולה לתת לך את מה שאתה מבקש, אתה לא הגיוני, אתה צריך להתפקח ולהבין, שאולי זה נראה לך יפה ונאצל שיש אהבה כזאת, חסרת גבולות, שנותנים בה הכל, אבל אתה רק תפגע ככה. ואנשים, אנשים אף פעם לא ישימו אותך לפני העניינים שלהם, וזה לא הוגן מצדך לבקש, גם אם אתה כזה, כי אתה מוזר, ואתה צריך להפסיק עם זה, כי זה מסוכן".
ואני, רק שותק, ומושך אותה אלי, מחבק אותה ובוכה. היא צודקת

יום חמישי, 28 ביולי 2011

שלושה קטעים


1. נשיקה ומוות. כי אהבתיך. איני רוצה בך, אלא בזכרונך. לטעום את טעמך ולא לראותך לעולם.
אוהב אותך לעד, אם רק לא תהיי בין החיים. טעמך, ריחך, שידבק בי כל עוד נשימה באפי. תמיד ארצה בך, ונפשי תצא לטעום פעם נוספת את שפתיך, וכך, חמדת נפשי, אוהבך תמיד. נוכחותך תדבק בי, במחשבותי, כל יום מימי חיי. נשקיני והסתלקי, איני רוצה לחוות דמותך יותר, אלא במחשבותי, שכן את מושלמת, בחלום בלבד. הטביעי בי זכרון אהבתך, ולעד עזביני, ותחיי כחלום הנשגב מכל. חייך יהרגו אותך, כיוון שאהבה מוחשית אליך תמות, בעוד שאהבה  ללא מימוש  תחייה לעד. לבי יוצא אלייך, ולא יעבור יום בו לא אשייט בזכרוני ואתרפק על מגעך. לכן, אהובתי, נשקיני ועזבי.

2. אני לא רוצה לחייך. גנבת לי את הרצון לשמוח. ואיך אני יכול לחייך עם ההרגשה הזאת, המועקה הבלתי פוסקת. כשאני לא  יודע מה לעשות עם עצמי, כשהלב פועם בקצב מטורף והיד רועדת. ואני משתגע, אני משתגע, הכל בגללך. אני לא יכול בלעדייך, ולא יכול איתך. אין לי חיים בלי המחשבה עלייך. אני פשוט לא יודע מה לעשות, מה לעשות שהכאב ייעלם, שאת תעלמי, שתצאי לי מהראש. שיפסיק, רק שיפסיק. אני לא יכול להגיד לך, מה אני כבר יכול להגיד לך, לספר לך הכל?.
אני לא מאשים אותך. אין לך שום דרך לדעת, וגם שוב דבר לעשות. אני רק מקווה שתיהיה שמחה איתו וששניכם תיחנקו ביחד.
אני לא מאשים אותך, אני גם לא כועס ולא עצוב. פשוט לא בא לי לחייך.

3.עוד דמותך חקוקה במוחי, זכר ריחך רודפני, הד קולך עדיין מהדהד באוזני. זה עתה נפרדתי מעלייך, וכבר אוחזים בי געגועים. נפשי יוצאת למגעך. המרחק בנינו שגדל בן רגע, נותן את אותותיו, מה לא הייתי נותן בכדי לעצור את גלגלי השעון, להקפיא את חיוכך בשעה שנפרדת מעלי. את דיבוק, רודפת את נפשי, וממאנת להפרד ממשכנך בללבי, או שמא אני הוא זה, המסרב להרחיק את זכרך מעלי.
כל שרציתי הערב, זה מגע, מילה, מבט, שאוכל לשלוח אלייך, בכדי לחדור אל ליבך, לספר לך את דבר אהבתי אלייך. אך ידי נותרו בכיסי, פי אילם, ומבטי כבוש ברצפה, והנה שוב את מתרחקת ממני, וכל מה שנותר בידי לעשות הוא להביט בדמותך ההולכת ממני, ולפנות לאסוף את שיירי לבבי מן הרצפה.

יום שישי, 8 ביולי 2011

שני קטעים קצרים


** תמיד ידענו כי הכל נכון לנו, ונפלאות תבל נפרשות לרגלינו, וזאת ידענו, כי הכל בהישג ידנו. החיים, כציור מרהיב מידי אומן צעיר, הצבע טרם יבש מעל הבד, ובהושיטנו את ידנו נמרחו תחת מגע אצבעותינו קימורי משיכת המכחול, וכל היופי האצור בגאוניות האמן שכה היטיב לשרטט את החיים לפנינו איבדו מזוהרם והפכו בליל צבע מטושטש.


** כן, זהו בית זונות, יודע אני. אך לי נתונה זכות הקביעה, מה בכך... מלוא היופי ומלוא הכיעור ימצאו בכל מקום, כל שעל האדם לעשות זה לבחור, במה יעדיף להסתכל.
ופרוצה זו, ידעתיה, פעם בודדת בלבד, כלי מרוקן היא לתוכו אוכל להשליך מלוא יהבי, סבלי, כל יפעת לב הולם זה שלי, ריקנותה תשלימני, אותה אוכל לאהוב, ובגינה אוכל לכאוב.
דינה כדין כל אישה, ויחידה היא ביופיה הבנאלי, ליבי חמס אותה, ואם לא תהיה שלי, הרי לא ארצה כי תהיה בזרועותיו של כל ברנש אחר, שטוף זימה או שטוף רוך וחמדה כלפיה.

יום שישי, 1 ביולי 2011

ארבעה פרגמנטים


1.איני רוצה את זה, אני רוצה שהכאב הזה יילך, איני רוצה להיות ככה יותר.
איך הגעתי לפה?
אני חש בהרס עצמי ממשש ובא, אני לא רוצה לעשות את זה, לא רוצה להיות ככה, זה משגע. לא רוצה כבר לחיות, פשוט אי אפשר עם זה, לא רוצה להיות ככה, רוצה שהכאב יילך.
אני רוצה לבכות. אבל האדמה מסרבת למשוך דמעותי, ואותי.
אז אני נשאר תלוי על בלימה, מרחף באוויר, מחפש משהו להאחז בו שיחזיק אותי, שאוכל לחבק, ולבכות. אבל זה תמיד חוזר, החלל הזה, הריק, שאין בו שום דבר לתפוס.

2.אל תתקרבי אלי. איבדתי אותך מזמן, ואת איבדת אותי, פשוט תעזבי אותי. איני רוצה לחזות בפרצופך, המחייך, שואל מה קרה. איך את יכולה? אין לך שום זכות, אין לך שום מושג. אני לא רוצה לחיות, לא איתך, לא בזמן שאת בסביבה.
אל תדברי איתי, ואל תסתכלי.
תני לי להיות פה. 

3.כמה יפה העצב. איזה עונג, לשקוע בעצב, להתמכר למלנכוליות, החושך עם מוסיקה וסיגריה. לחלום, איך הכל יהיה טוב ואיך כבר לא יהיה לך אכפת.
תוגה יפה לבד. אנשים, רק מפריעים לעצב, חודרים, שואלים, מציקים, קורעים קרעים בבועה שאתה מנסה ליצור סביבך.
כמה טוב שאפשר לברוח, תמיד, רק צריך משהו שישלח אותך לשם. ותוכל לשקוע בעצב שלך, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה. ללכת לאיבוד בתוך הדיכאון, לצעוד גא במצעד המלנכוליזם הפרטי שלך. לנצור את הרגע, שחולף, עד המצעד הבא.

4. והיד נותרת רפויה באוויר. היא מביטה, ומבטה שב ונכבש ברצפה. והראש שלי, צונח. היא אומרת "ששש, זה בסדר", אז למה לבכות? והיום, אין לה זכות לדבר, אולי אני ארוץ עכשיו. לרקוד, היא רוקדת, למה היא רוקדת? אני רק מתכווץ ונעלם. והיד נותרת רפויה באוויר. אני נופל עליה, היא נעה לאחור. מכה. דם. לא עכשיו, רק לא עכשיו. רצפה קרה, לברוח. היא צוחקת והנה כבר הדמעות שלה מנחמות את הגוף הדומם שלי.

יום ראשון, 10 באפריל 2011

בחורה עם צלקת


הדבר הראשון שהעתיק את נשמתי היה מראה פניה, אותן פנים מסותתות כביד אמן, עורה בהיר וחלק כשלג בן יומו שרגל אדם טרם הספיקה להכתימו. עיניה בצבע טורקיז הידוע לקומץ יורדי ים ותיקים, כים רוגע לפני אחד הציקלונים הקשים יותר, עיניים כה עמוקות, בעלות כזו הבעה המזמינה אדם לטבוע בהם עד אובדן כל תחושה וזיכרון. מצחה עומד זקוף וגאה, שפתיה החשוקות באופן טבעי בוהקות בגוון ורדרד טבעי ומאחוריהן מציצות שיניים צחורות בלובן בוהק. שערה כהה ונדמה יותר כגלים מאשר קובץ שערות מחליק על כתפיה ומתבדר בקצב אחיד לכל אורכו. בנקל יכול אדם הרואה את פניה לטעות בחושבו שהוא מת ופניה הן פני מלאך הבא לקדמו אל שערי גן-עדן. כה יפות היו פניה, כה מלאות הבעה וחוכמה, לפי מראה פניה היה מחליט האמן הממוצע כי חיפושו בא אל קיצו והוא מצא את אשר חיפש כל חייו וכי כל יופי שיבוא אחריו ידהה ויחוויר לנוכח אור פניה של אותה יפיפייה שהילכה כעת לפני.
מבטי השני הוענק לגופה שדמה לפסל אלה יוונית יותר מאשר לאישה בשר ודם, קימורים כה חלקים ומושלמים, רגליים חטובות וחזה שדמה לעכוז מלאכים[1], רגליה היו נתונות במכנסונים כה קצרים שנדמה שאם ימשכו ולו עוד מעט כלפי מעלה יציץ טבורה תחתיהם, חולצתה נתפרה באופן חסכני מפיסת בד זעומה ביותר שלא השאירה מקום רב לדימיון, כפות רגליה בנעלי עקב מאסיביות וכל הויית גופה זועקת אקסהביוניזם וחשפנות גובלת בפורנוגרפיה קלה. דבר מה היה בהילוכה שרמז כי משלימה היא עם לבושה זה בחוסר ברירה ומהעדר יכולת להילחם בדבר הגדול ממנה, בין אם היה זה האופן שבו התכנסה בעצמה בכפיפות גוו טבעית שפינתה תכופות את מקומה לנסיון זקיפות בכל פעם שנזכרה אותה יפיפייה פחדנית כי עליה לזקוף את גבה על-מנת לחשוף את חזה אל קהל לא ברור, ובין אם היה זה באופן שבו ניסתה ניסיון נואש למשוך את מכנסוניה כלפי מטה אך ללא הועיל כיוון שטווח תנועתם היה מוגבל לאזור חלציה בלבד.
ישבתי והבטתי בה, וניסתי לחשוב מדוע ספק אלה ספק בת-אדם זו נותנת עצמה במצב כזה של חוסר אונים חשוף ומדוע עליה להציג לראווה את גופה באופן כה מוקצן ובהמי משהו. תשובה לשאלתי לא אחרה לבוא, מתחת לסנטרה של אותה בת-אלים נמתחה לה צלקת ורדרדה.


[1] תודה לגיום אפולינר

יום שבת, 9 באפריל 2011

3 קטעים


* בחומה של האש ניצתה קטורת הסם. מרקחתה המתלחשת בכנפי הדונג המיסה, צלל הימה איקרוס, ואילו אני צולל הרחק מעצמי, הרחק פנימה, תחת פני השטח וממריא, עלוב, סתמי וחסר הבעה. ואת האש המכלה שכלי כיבה הגשם, ורמסה גץ זה בודד של נחמה מסממת. באורה של הירח היה העשן המיתמר ומסתלסל יפה ונוגה ככחלחל צבעו באור, נשפך עליו כמדלי צבעים קוסמי. ועשן הסם חומק לו אט אט בדרכו כרך טלפיו וחמצן גזל וכותרות הפרחים, ומבטו הממית בהם נפח, כמלו, קמשו, ואינם עוד, תחת עשן פגו.

** אסוני היה, כאסונו של כל אדם, שמעולם לא ידעתי מה מבקשות ממני הפנים הזועפות לפני במראה, מה ידרשו עיניי מרגליי, שכלי מידיי, מה ידרוש לבבי משפתיי, לעד נסתר ממני. לאבוד פעם ביקשתי, את השד פיללתי כי תוגתו ינסוך בחיי ותהיה זו לי גאולה, מורה נבוכים לי תמצא בטרגדיה כה גדולה בייאוש המאכל בי, או אז דימיתי, ייעלמו הספקות. אדם עצוב, אדם מטורף, אותם חשבתי למאושרים ואותם ביקשתי להיות.


* אני יכול להיות הרבה דברים. אני יכול להיות ידיד נפש, אני יכול להיות מטרידן סדרתי. אני יכול להיות מתחמק, יכול להיות אובססיבי, יכול להיות טלפון כל יום או לילה על חוף הים פעם בחודשיים, אני יכול להיות אהבה נכזבת או ממומשת, אני יכול להיות מסתורי או כנה ללא פשרות, אני גם יכול לא להיות בכלל. אני יכול לעזור, יכול להזדקק לעזרה, יכול להקשיב, יכול לספר, יכול גם לכתוב וגם לקרוא, אני יכול לגרום לך לצחוק, אבל גם לבכות, יכול לא לישון בגללך ויכול להופיע לך בחלומות, יכול תמיד להיות שם, יכול להעלם, יכול להיות חבר, אויב, אהוב, שנוא, אמין, בוגדני, כנה, אמיץ, פחדן, שקרן, מסובך, פשוט, אקסטטי או רגוע. אבל מה שאני לא יכול להיות, זה סתם עוד אחד.