לאחרונה יצא לי להרהר קצת על פילוסופיה יוונית ובייחוד על אפלטון. מי שקצת נכנס לעולם הפילוסופיה פוגש די מהר את אפלטון והפילוסופים היוונים אך אחרי כמה זמן הם נדחקים קצת לרקע, עדיין מורגשים בדיון אבל לא נוכחים בו פיזית. כבר הרבה זמן שאני נוטה להסתכל על אפלטון, ולמען האמת גם על אריסטו, כקצת תמימים, ראשוניים ובוסריים וכתוצאה מכך לקחת אותם כקצת פחות חשובים וקצת פחות רלוונטיים.
אבל עכשיו אני מבין שהיחס הזה כלפי אפלטון הוא כנראה לא במקומו. זה מדהים עד כמה בטקסטים של אפלטון יש תמצות של סוגיות שממשיכות להעסיק את הפילוסופיה ואף יותר מזה, שהתחילו להעסיק את הפילוסופיה רק אלפי שנים אחרי אפלטון. מפתה מאוד לחשוב שאפשר לחזור ולקרוא את אפלטון בכדי לקבל קצת השראה לגבי סוגיות שנראות כבוערות יותר בפילוסופיה בת זמננו כמו זו של הרלטיביזם ההכרתי והמוסרי.
נכון, בתחום מדעי המדינה אפלטון כבר נעשה די ידוע לשמצה עקב התרומה שלו, כך טוען די בצדק קרל פופר, למשטרים טוטליטריים עם הרעיונות הקצת מפחידים שלו ב-"פוליטיאה". אך מצד שני "המשתה" של אפלטון הוא עדיין טקסט נהדר ומעורר השראה ורגשנות בכל מה שנוגע לנושא של אהבה.
אך עם הביקורת והערך הרב שיש עדיין כיום למשנה של אפלטון, מה שאני גיליתי בזמן האחרון זה דווקא חיבה לבני השיח של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון. הרקליטוס ובייחוד פרותגורס מציגים עמדות שלא היו מביישות אף פילוסוף בן-זמננו, ולעיתים גם פילוסופים פוסט-מודרניסטיים, ובהחלט מעניין לקרוא את הדיאלוגים של אפלטון לא מנקודת המוצא הרגילה שמצפה שסוקראטס הולך לקרוע להם את הצורה עוד שנייה ולהיות בעדו, אלא דווקא לתמוך באנדרדוג הסופיסט שכנגד עמדתו אפלטון יוצא.
חוץ מזה אין ספק כי למרות השפה הקצת ארכאית בתרגומים של יהודה ליבס, הדיאלוגים של אפלטון הם בהחלט קריאה פילוסופית מהנה ויחסית קלילה, אם כי עדיין מאתגרת ומפרה. העובדה שכל כך הרבה סוגיות שהמשיכו להעסיק את עולם הפילוסופיה שלאחר אפלטון נמצאות בחמש הכרכים האלו היא סיבה מעולה לחזור קצת אל אפלטון, לפעמים הוא יכול ממש לעשות סדר בדברים ולתת איזו פרספקטיבה על הפילוסופיה המערבית כולה לדורותיה. עכשיו צריך לקרוא גם את אריסטו ולראות מה לו יש להגיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה