יום שבת, 25 ביוני 2011

תקשורת המונים – חברת המונים?


אחת השאלות המעניינות לטעמי בכל הדיון בנושא של תקשורת המונים היא האם תקשורת המונים יוצרת בהכרח תרבות המונים, דהיינו תרבות אחידה והומוגונית שצורכות את אותם תכנים ועל כן, בעצם, חושבת ורוצה את אותם דברים על חשבון הגיוון והפלורליזם. השורשים של המחשבה כי תקשורת המונים יוצרת חברה המונים נעוצים בעובדה הפשוטה לפיה תקשורת המונים, מעצם הגדרתה, היא אמצעי תקשורת שמעבירים מסר אחד, ממקור אחד, אל הרבה מאוד אנשים שמקבלים את אותו מסר, לכן קוראים לזה תקשורת המונים. לכאורה התשובה לשאלה שלי היא ברורה כי כאשר כולנו מחוברים אל אותם אמצעי תקשורת המונים וצורכים בדיוק את אותו דבר אנחנו ניטה בסופו של דבר להיות אחידים. השורשים של המחשבה הזו, וגם הראיות המאוד משכנעות לה, נעוצים כבר בפעם הראשונה שבה הומצאה תקשורת המונים, דהיינו המצאת הדפוס. בנדיקט אנדרסון ("קהילות מדומיינות") טוען כי המצאת הדפוס, תקשורת המונים הראשונה, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לעליית הלאומיות באירופה מכיוון שלאחר המצאת הדפוס אנשים במקומות שונים יכלו לחלוק תכנים אחידים.

אולם אני לא בטוח כי תקשורת המונים בהכרח יוצרת תרבות המונים. הסיבה לכך היא שיש כשל מסוים בראייה לפיה מסר מסוים שמועבר להרבה אנשים דרך תקשורת המונים בהכרח נקלט, מתפרש ומתפקד באותה הדרך כדי ליצור תרבות המונים אחידה. אנשים קולטים מסרים העוברים אליהם דרך תקשורת המונים בדרכים שונות התלויות באישיות שלהם, בהקשרים החברתיים, אתנים, מעמדיים, מגדריים ועוד שבהם הם נמצאים. אקדמאי אינו מבין תקשורת המונים כמו שאדם לא משכיל מבין אותם, אישה אינה מבינה את התכנים שמופצים על ידי תקשורת המונים כפי שגבר מבין אותם, אדם מבוגר אינו מבין אותם כפי שאדם צעיר או ילד מבין אותם. אנשים אינם צורכים מידע המועבר אליהם באופן סביל, לפחות לא כולם, אלא מקיימים עימו סוג של משא ומתן ומפרשים את המסרים שמועברים דרך תקשורת המונים בדרכים שונות ומגווונות, והדרך אל יצירת תרבות המונים היא ככל הנראה עוד רחוקה ואולי לעולם לא תגיע, בתקווה, זה עלול להיות משעמם למדי. לסיום ניתן לציין כי תקשורת המונים משנה כיום את פניה עם עידן האינטרנט שמציע מגוון אישי גדול יותר, וכבר מזמן זה לא המצב שכולנו צורכים את אותם תכנים דרך המדיום של תקשורת המונים.

יום רביעי, 22 ביוני 2011

תלמיד ומורתו


אני שותפם לחדר הקטן והחנוק הזה, ועוד מספר נערים מלבדי. אך אין אני והאחרים, שותפים לקסם המהלך בחדר זה. כמה שאני צופה בהם מן הצד כך אני מבין כמה מנותקים הם מעולמי וכמה נתונים שניהם לעולמם הקטן והפרטי.
ניצן, לא יכלו לבחור שם פחות הולם לאותה רווקה זקנה כבדת משקל וכעורה. ניצן הרי מסמל התחלה, לבלוב, ומעל לכל תקווה. דומני כי התקווה כבר נטשה מזמן אותה. בשלהי שנות בארבעים לחייה. ניצן הייתה אישה מחרידה לכל הדעות. היא חיה לבדה, ונדמה כי בחלה בכל קשר עם אנשים זולת תלמידיה והוריהם. עניני הטיפוח שעדיין נוטים להעסיק את בנות גילה כבר היו ממנה והלאה. היא הזניחה עצמה עד גועל ואף הראתה כי אין מוטרדת מחוסר האסתטיות המשווע שאפף את דמותה. היא הדיפה ריח באושים וכל הוויתה זעקה צפייה למוות הגואל מחיים חסרי תכלית. נדמה כי כל סיפוקה בחיים היה לרדות ללא הפסק, ברשעות מופגנת באותו קומץ תלמידים אשר היו לה ואותם חינכה בחדרה הקטן והטחוב. כל הברה היצאה מפיה הוטעמה בתילי תללים של ציניות ונבזות, אולי בניסיון לגרור אחרים ולו במקצת אל השקפתה הקודרת על החיים ולעשותם שותפים למר גורלה. חיוך נדיר היה עולה על פניה כל אימיתי שעלה בידה להביא תלמיד תמים כלשהו לידי מבוכה כאשר הייתה מפליאה צעקותיה בו. מעודי לא נתקלתי במיזנתרופית דוגמתה, המעלה על נס דגלה את חוסר רצונה בחיבתם של הבריות.
אייל, מעולם לא הבנתי מה מצא באותה מרשעת זקנה שחמק מעיני כל האחרים. הוא היה עלם צעיר, נישא וגא ולא חסר כלל בכישורים, חיבבתי אותו עד מאוד. הוא העתיק את לימודיו כליל אל חדר הלימוד הצנוע של ניצן, ושוב מסיבות העלומות בעיני. כיוון במשך כל החודשים שבילה אצלה, נדמה שספג את מירב הצעקות והעלבות, יותר מכל אחד אחר מאיתנו. היא קיללה וגידפה אותו ללא הרף, ירדה לחייו ואימללה כל רגע ששהה במחיצתה. ועם זאת, נדמה כי הוא קיבל את רדיפותיה בהבנה ואף לעיתים ברצון. לעיתים בעת התפרצויות הזעם התכופות שלה עליו, אפשר היה לזהות חיוך קל ונעלם נסוך על פניו של איל שנדמה כשבע רצון מתחת להצגת ההתגוננות והפחד שלו מפני הר האדם המאיים עליו אלפי גורלות איומים.
מחובתי לציין כי החיים במחיצת השניים היו לרוב משעשעים. אייל היה מתמיד בגישושיו, מנסה לבחון עד לאיזו דרגה של עצלנות וחוצפה יוכל להגיע בטרם יומטרו עליו שלל צעקות וגידופים. הערצתי את אומץ ליבו, אך סיבותיו נעלמו ממני. כל שרציתי אני עם הגיעי לחדרה, היה לצאת בשלום ללא חיכוכים מיותרים עם הזקנה. אך אייל נבדל ממני, ומכולנו בעזות מצחו ויחסו אל המקום. עם הזמן החל להשיב לה והויכוחים בניהם שמילאו את חלל החדר בקולות מתלהמים תמיד העלו חיוך קל על פניהם של כל היושבים.
אייל לא היה עצלן מטבעו, אך נדמה כי בכוונה מחושבת לא שקד על לימודיו, ואף השתדל להפגין זאת לעיני ניצן, שלא פסקה מלנזוף בו. בעוד שמורא שהטילה על לבבות כולנו גרמם לנו לטמון ראשינו במחברותינו ולחשוש להרים את ענינו ולו לשניה מפחד הרודנית.
אך בעיתות שלום, נדמה כי חוצפתו נשאה פרי, והיא ביכרה לעסוק בענייניו טרם שאפילו פנתה לענייניה שלה. עור הפיל שלה, בצורת ציניות ונבזות, כיסה היטב על העובדה כי ניצן חיבבה את אייל, אך לעיתים נפל משמרה והיא הייתה בהיסח דעת מרעיפה עליו איזה זיכרון של מחמאה עלומה, והברק שניצת בעיניה כאשר צלח אייל בנושא לימודי זה או אחר לא הותיר ספק בליבי כי פינה מיוחדת הייתה שמורה לו בליבה.
עם הזמן דמו ויכוחיהם יותר ויותר לאלו של זוג נשוי זקן, העייף זה מזה. והרי זה היה טבעי, עם כל השעות הרבות שבילו ישובים זה לפני זה.
הימים, השבועות, החודשים חלפו להם בעצלתיים, ועם הזמן חדר אייל יותר ויותר אל אותה נפש זקנה מידה רבה יותר מגילה האמיתי. הכרוניקה, מהלך היחסים בין השניים ריתקו אותי, ותכופות הייתי פוזל מעל מחברתי בכדי לבחון את השניים. בעבר הייתי מנסה להשלים את מטלותי במהירות האפשרית על מנת לזכות בחנינה מוקדמת ולהדיר את רגלי ממשכנה, אך עתה, לא יכולתי שלא לצפות לשעת המפגש עם השניים, ההשפעה שהילך על ניצן הנער שבתה אותי ורבות הייתי מנוע ולהדיר את עיני מהשניים. שנים של בנייה, קרסו להן כאשר כל מחסומי הרשעות והציניות של ניצן קרסו בדממה אילמת. יכולתי עתה לקרוא אותה כקלף פתוח. בשעות שביליתי במחיצתה, התחלתי להבין יותר ויותר את דמותה ולטוות את אופייה בעיני. היא ידעה אכזבות בחייה, זה היה ברור. חלומות האהבה שלה כנערה, נגוזו עם השנים והוחלפו במרירות עם בוא הפחד מחיים שלמים מיותמים ממגע אנושי. ייתכן ואף סביר כי אהבה עזה שחשה בצעירותה הושבה ריקם בידי גבר שלא שעה לרגשותיה, והותירה פגועה וחשדנית ,כחיה פצועה כלפי כל גבר אחר. כך היא ביכרה את חברתה שלה ועשתה כל שביכולתה להרחיק את הבריות מעליה, מחשש לטעם אכזבה נוספת היעלה בה את זכרונות האהבה הבלתי ממומשת על עברה. היא תרצה  לעצמה את חוסר הצלחתה החברתי בחוסר רצון מצידה, חוסר רצון בשותפות בעולם אותה דימתה לקר ואכזר, חסר טעם. היא הביאה עצמה להכרה בפגיעותם של בעלי הרגשות ובכך פעלה לדיכוי של כל אש שפיעמה בליבה. אך מתחת לאותו מעטה מנוכר, עדיין פעמו תקוותיה של נערה זכה, החולמת טעם האהבה והחיים. אייל פשוט שאב ממנה את כל זה, והותיר אותה במערומיה ללא חומות הלעג שלה. היא שנאה אותו בשל כך, ואהבה אותו.  

יום שלישי, 21 ביוני 2011

קטע כואב


דיברתי עליה, וחשבתי עלייך, וכששאלת אותי, שם על הים, מה אני אוהב יותר, מים או אש? לא ידעתי לענות לך, אבל עכשיו, עכשיו אחרי שחשבתי על זה, אני חושב שאני מעדיף אש, כי מים, מים הם נצחים, הולכים וחוזרים, זורמים, אבל הים תמיד אינסופי, ובגלל זה הם שקטים, רגועים, כי גם כשהם הולכים, הם תמיד יחזרו, ותמיד יהיו שם, ואני, אני רוצה להיות אש, רגעית, זמנית, אבל עם יופי מרצד ומכלה, וככל שהיא יותר גדולה ויותר יפה, כך היא נגמרת יותר מהר, משאירה אחריה רק אפר וזיכרון, זיכרון של דבר סוריאלסטי, לא שייך, קסום. זה מה שאני רוצה להיות, גם אם זה אומר להישרף.
ולא הבנת אותי, לא הבנת כשסיפרתי לך על המעיין, ועל הצוק שמעל הבריכה, ואיך טיפסתי לשם וחשבתי אם לקפוץ או לא, לא הבנת שדיברתי עלייך, אם לקפוץ, ששאלתי אותך, שרציתי, לשבת שם לידך, לקפוץ, לצלול לתוכך, ואותו הפחד, מן הנפילה, מן הסלעים שמתחת לפני המים, מן הפחד של לאבד שליטה ולהפקיר את גופי לכוח המשיכה, וחוסר הידיעה, של איך זה יסתיים. וכשסרבתי לספר לך אם בסופו של דבר קפצתי, לא הבנת, שאני שואל אם לנשק אותך או לא, לא הבנת, ורק שאלת אותי אם בסוף קפצתי או לא, ולא הבנת, שאני שואל אותך, אם לנשק אותך, ומה ראית בעיניים שלי, כשבסוף סיפרתי לך שלא קפצתי? ואני הרי רציתי להישרף באש שלך.

יום שני, 20 ביוני 2011

ליל ה-20 ביוני


מחר היום הכי ארוך בשנה, מצחיק, אולי רק בגלל שזה היום הכי ארוך בשנה אני עכשיו חושב מה אני יעשה בו, כלומר, יש לי מה לעשות, משהו מאוד חשוב, אבל זה יקח לי בטח מקסימום עשר דקות, אני צריך לחשוב מה לעשות בשאר הזמן, פתאום כל-כך הרבה זמן פנוי, ביום הכי ארוך בשנה, זה יכול לשגע.
מחר בבוקר, אני בטח אתקשר אליה בבוקר, או שבטח אני אמשוך את זה ככה עד הצהריים, אחת-עשרה ככה, כדי לא להעיר אותה, וגם כדי שאני אוכל לחשוב בדיוק מה אני הולך להגיד בשיחה הזאת, לתכנן בקפדנות איך הקול שלי ישמע, בשביל ליצור את האפקט המושלם, ואז כשאני יתקשר אליה, בטח לקראת אחת, שום דבר לא יילך כמו שתיכננתי, והיא לא תשמע שום דבר שונה בקול שלי, למרות שאני מאוד אתאמץ, וגם בטח פה ושם אני אצליח לפלוט כמה דברים מתוכננים בין כל המשפטים הזרים לגמרי שייצאו לי מהפה.
עכשיו אני יושב בחדר שלי, ממש משעמם לי, בטח מחר ישעמם לי אפילו יותר, כי פשוט יהיה לי יותר זמן בשביל זה, אנשים בטח אוהבים את החורף כי אז הימים עוברים מהר יותר. אני פותח חפיסת סיגריות חדשה, סיגריות חזקות, אני מקווה שהחפיסה הזו תספיק לכל מחר, אבל מחר יום ארוך, אני בטח אצטרך לקנות עוד חפיסה. אני דופק את החפיסה על כף היד, פעם מכל כיוון, כנראה בשביל לדחוס את הטבק, אני לא יודע, חברה שלי לשעבר-לשעבר הייתה עושה את זה וגם אני אימצתי את ההרגל הזה, עכשיו אני לא בקשר איתה אז אני לא יכול לשאול למה היא דופקת את החפיסת סיגריות על היד.
אבל בסוף די בטוח שאני אקבל מה שאני רוצה, ובטלפון אנחנו נקבע להיפגש, היא תבוא אלי, אבל לא, זה לא טוב, הכי טוב שניפגש באיזה מקום אקזוטי-רומנטי כזה, איזה ראש הר או מצפה, או אולי בעיר העתיקה בין בניינים בני אלפי שנים, כן, זה רעיון טוב.
אני בתוך הכורסא הלא נוחה הזאת, שולח יד לכיס, כן בפעם האלף, כן, הנייר עדיין שם, מוכן למחר, הוא עוד לא בין הכריות של הכורסא. שיר, שיר שכתבתי, שיר דווקא די טוב, אולי עוד ארבע-מאות שנה הוא ירגש מישהו כמו שפטטרקא מרגש אותי עכשיו, או שסתם היא תזרוק אותו באיזה מגירה ותחזור אליו ארבע פעמים בשנה, אולי פעם זה יהיה במקרה ב21 ביוני. בטח בגללו, בגלל פטררקא כתבתי את השיר הזה, אם לא היו פטררקא כאלו אף פעם לא הייתי חושב לבד לכתוב שירים כאלו, אני די מרוצה ממנו, הוא יעביר את המסר. מחר אני אקרא עוד כמה פעמים את השיר, אולי אני אשנה פה ושם משהו, למרות שאני לא יודע מה כבר אני יכול לשנות, אבל זה יעזור לי להעביר את הזמן הבלתי מתכלה הזה של היום הכי ארוך בשנה, הזמן בין השיחת טלפון לרגע שבו נפגש במקום המיוחד שאני ייתכנן, או שבסוף אני בכלל יבוא אליה הביתה, זה מן הסתם מה שיקרה, אבל בטוח שהיא תרד למטה, אין סיכוי שאני נכנס.
פגשתי אותה היום, היא הייתה בחדר שלי, אני ישבתי, כמו עכשיו, בכורסא ועישנתי הרבה, היא ישבה על המיטה ממול. אני שתקתי, בסוף גם היא שתקה. לא יכלתי לדבר, למרות שרציתי, כמו תמיד, לדבר, אבל הרי אני לא יכול להתנהג כאילו הכל רגיל כשהתוכנית שלי, שעבדתי עליה כל-כך הרבה זמן, כלומר, לא היה ממש על מה לעבוד אבל זה היה בראש שלי הרבה זמן, עומדת לצאת לפועל למחרת, מחר אני הולך להגיש לה שלום, ולהסתובב מבלי להסתכל אחורה. אז לא יכלתי להתנהג כרגיל, לא יכלתי לדבר, אז שתקתי, אז גם היא שתקה, והכל לא היה כרגיל, זה דווקא הלך טוב. בסוף היא הלכה, די הצטערתי שהיא הלכה, אבל היא בטח השתעממה, בטח מחר בערב, כשגם אני אשתעמם, אני אתגעגע אליה, אבל אז הימים מתחילים להתקצר שוב, וככה אני גם בטח פחות ופחות אתגעגע אליה, כי  יהיה לי פחות זמן לא לעשות כלום, ולחשוב עליה.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

מחשבות על תולדות האמנות


בהמשך לליין הפוסטים של "הקורסים ששינו את חיי" אני רוצה הפעם להקדיש מספר מילים לקורס שלמדתי בסמסטר הקודם –"תולדות האמנות א'" ושאני לומר כעת, מן הסתם, "תולדות האמנות ב'".
אמנות, לפחות בימינו, נתפסת כמשהו שהוא קצת מנותק מהחיים, נחלתם של בורגנים שיש להם טעם או לפחות רצון להפגין את המעמד שלהם דרך טעם (את זה בורדייה אמר) דרך זה שהם צורכים אמנות ומראים את עצמם בתערוכות אמנות או הופעות כאלו ואחרות שנחשבות למיועדות לבעלי טעם אמנותי או לפחות מתומחרות בהתאם.
אבל אמנות הייתה מאז ומתמיד חלק אינטגרלי מהתרבות, והדרך של התרבות לשקף לעצמה את עצמה, ובדרך גם בעבור הדורות הבאים. דרך תולדות האמנות אפשר פשוט לראות את תולדות התרבות (במקרה של קורסי תולדות האמנות, בעיקר את התרבות המערבית). אם ניקח לדוגמה את השינויים בין האמנות היוונית והאמנות הרומית לימי הביניים ואז שוב לאמנות הרנסנס אנחנו מסוגלים להבין בצורה מדהימה את השינויים שעברו על החברה האירופאית בתקופה הזו, את סדרי העדיפויות וממש את הדרך שבה אנשים תפסו את המציאות סביבם דרך הביטויים של זה באמנות.
משהו שלא נלמד בקורס תולדות האמנות אבל אני השלמתי לבד אחר כך הוא השינויים באמנות של ימינו. פופ ארט, למשל, הוא סגנון אמנות שהרבה מאוד זמן הסתייגתי ממנו אבל כנראה רק בגלל שאני שמרן. עכשיו אני מבין שאמנות פופ-ארט היא חלק מהותי מאוד מהתפתחות התרבות המערבית בתקופה המודרנית ובעיקר בתקופה הקפיטליסטית שבה אנחנו נמצאים. אמנות הפופ-ארט מייצגת את התחושה של דריסה בידי תרבות הצריכה, וגם סוג של כניעה אירונית לה. זוהי רק דוגמה אחת לדרך שבה אמנות משתקפת ומשקפת את המצב של התרבות שיוצרת וצורכת אותה. אמנות תמיד נוצרת ברוח התקופה ובעבור בני האדם שחיים באותה תקופה, ועל כן אמנות היא דרך מעולה להבין את התהליכים ההיסטוריים והשינויים שעוברים על המין האנושי בתקופות שונות. ועם כל זה, צריך כמובן גם תמיד לשמור על הערך של אמנות לשם אמנות, ופשוט ליהנות ממה שיש לה להציע.

יום שישי, 10 ביוני 2011

מבוא לתרבות המערב


לאחרונה סיימתי בהצלחה יתרה את הקורס מבוא לתרבות המערב שהיה מבחינתי לא פחות ולא יותר מאשר קורס מכונן ואולי אחד הקורסים הכי חשובים שלמדתי עד היום. לפני שנתחיל להסביר מה כל כך נהדר בקורס מבוא לתרבות המערב או יותר נכון למה הוא היה כל כך נהדר בשבילי כדאי קודם כל להסביר מה יש בו בכלל. אז ככה, מבוא לתרבות המערב הוא בעצם סוג של קורס בהיסטוריה שמתחיל מימי רומא העתיקה, כתשתית של תרבות המערב, דרך ימי הביניים באירופה, תקופות הרנסנס והמהפכות, הנאורות והשכלה, המודרניזם, מלחמות העולם, השינויים שעברו על האנושות במהלך המאה ה-20 עד לימינו אנו ועידן הגלובליזציה.

עד כאן תכנים, אבל מה עם התובנות לגבי תרבות המערב. התובנה שהיא אולי הכי חשובה מלימוד מבוא לתרבות המערב היא האפשרות להסתכל על תרבות המערב בצורה ארכיאולוגית כמעט, כל שכבה, כל תקופה החל מרומא (וכן יוון שלא נלמדת במבוא לתרבות המערב) הותירה איזשהו חותם על העולם ועליה נבנו השכבות הבאות. זה לא בהכרח שיש רצף סיבתי להשתלשלות הקורות של תרבות המערב אך כן ניתן לראות, דרך למידה רצופה של תקופה בולטת אחר תקופה בולטת, איך דברים נבנים אחד על גבי השני ונשארים, לפעמים קבורים מתחת לאדמה ולפעמים גלויים בכדי ללוות את העולם.

עוד דבר שמעניין, לפחות בעבורי, בלמידה של קורות תרבות המערב הוא הקשר לכתיבה ולאמנות. המרקסיזם דיבר הרבה על הקשר בין תנאי חברתיים-כלכליים לביטוי שלהם במה שקרוי "מבנה העל" – כלומר כל הפעילויות הלא חומריות של התרבות האנושית שהן מבוססות על התנאים החומריים ההיסטוריים. פתאום זרמים אמנותיים וספרותיים שידעתי עליהם מקבלים יותר עומק כאשר מביאים אותם על רקע החוויה של בני הדור והמצב של תרבות המערב באותה תקופה, פתאום דברים מקבלים פרספקטיבה אחרת ומרתקת וזהו ללא ספק אחד היתרונות הגדולים של מבוא לתרבות המערב אם באים אליו בגישה הנכונה. בקיצור, אם יוצא לכם ואם יש לכם אפשרות במסגרת הלימודים, "מבוא לתרבות המערב" הוא משהו שלא כדאי לפספס. כאן תוכלו למצוא סיכומים של מבוא לתרבות המערב ומידע נוסף על הקורס ניתן למצוא כאן

יום רביעי, 8 ביוני 2011

שתיקה


שתיקה. ושוב, עיניים קרועות, מבט סטואי אדיש עד כדי הבעת תחינה, יד מחפשת מפלט מדובללת את שולי בד החולצה. הקול, חלוש, מפחד, חסר ברירה, "בית, בית זה מקום שאפשר להרגיש בו, ולדעת שהחלום לא יהיה רק עוד אכזבה" אני אומר לה, רק בכדי להגיד דבר מה. היא מפטירה חיוך מלגלג. עיניים חתומות שבשוליהן מתהוות לאיטן דמעות, עיני בובה עם זכר אנושיות, כעדות ניצחת למידה הגדולה ביותר ארעיותם של החיים, הפער בין האנשים, הפער ביני ובינה. "בית, בית זה..." אני שוב מתחיל, והיא קוטעת אותי "אני שונאת..." ודמעה ראשונה נכנעת לכוח המשיכה ומתגלגלת במורד לחייה. ושוב, הסלידה משוועת לרחמים, מבקשת. והיא צוחקת, הצחוק שלה משלח רעד בגבי, הפחד מאכל כמו רעל ונחתם בעיוות, ועיניים עצובות. עשן סיגריות מרקד באיטיות סביב פנינו. "אם רק יכולתי..." מישהו זר בתוכי הוגה את המילים, "אבל אני לא, לא יכולה!" קולה מפלח את אוויר החדר. וידי שורפת, חוסר נוחות אקוטי במרבצה על הירך החשופה. והיא זרה, נוכחות סוריאליסטית שפילסה דרכה בטעות לחדר הזה. דמעה נוספת גוררת אחריה צחוק משולח רסן. אומר "אני..." אבל המילים נעלמות והקול נשאר תלוי מכלים מבושה באוויר. "מצידי, אתה יכול ללכת, באמת, תלך" האומץ שלה מפר את השתיקה. תורי לחייך, אבל החיוך ממאן לצאת ונבלע בבליל הפחד, ורק אויר נוטש במאמץ רב את שולי השפתיים. "אני שונאת את המקום הזה, אי אפשר לקרוא לו בית, אני רוצה ללכת הביתה...". ואולי כן, זה כן בית, אני חושב, אני אוהב את המקום הזה. והיא, היא רעה, זדונית, מרשעת והיופי האכזר שלה מכשף. והעיניים מתרוצות מחפשות מפלט, חרדה. מבטים מתיישרים, המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, אדישות, לגלוג, ניבזיות, ושתיקה. פחד, ערגה, אהבה, ושוב, שתיקה.
היא קמה, ידי צונחת אל הרצפה. סובבת את החדר, מרפרפת בריקוד אוורירי על קירותיו העירומים, והדלת בפאתי החדר זועקת בנוכחותה. "אם אני אלך..." היא מדברת אל עצמה בכדי להותיר אותי כמאזין חיצוני אליו מכוונים דבריה מבלי שיהיה הדבר כך לאמיתה "לא תראה אותי יותר" וטירוף זדוני מבליח בעיניה "אני אהרוג אותך, אתה לא תוכל יותר" היא מחייכת "תבין, עשית טעות גדולה, ועכשיו, הלב שלך כאן בידיים שלי, והוא עומד להימחץ, אני אמחץ אותו, אני..." והיא שוב שקטה, הוזה באשליות, ובוכה. והדלת, מוגפת. היא נכנעת, כורעת מולי, מגע, והיד שלה מחליקה על לחיי, ובעיני הבובה, בינות הבזקים של טירוף, דבר מה מבליח. אני נרתע, מתקדר. אילם, נכה, גולם. והיא רוכנת מעלי. ושוב, מגע שפתיה.

הגוף נוקשה, מתהפך הלוך ושוב, משנה תנוחה, מה הוא הדבר הזה? לעזאזל, מי תכנן גוף זה, כמה חסר התאמה הוא, כמה קשה ובלתי מותאם לעולם. במבט לאחור נדמה כי חוסר הנוחות הזה מלווה אותי מזה זמן מה, כל חיי, וכמה שאנסה, לא אוכל למקם את גופי בנוחות. היא על הרצפה, נשענת כנגד המיטה, ואני מולה, נשען על הקיר אך לא נשען דבר. אני תוהה מה השעה, אין שעון, וודאי עברו לפחות שלוש שעות מאז שהגעתי לפה. בחוץ לילה, וודאי מאוחר, השקט והאפלה משווים לכל הרגשה של שעת לילה מאוחרת, ואולי באמת כבר מאוחר, איני יודע, אין זה משנה וככל הנראה גם אל לי להגות בכך. עשן משתחרר מפיה אל אוויר החדר בסילון מהיר, ומתפוגג אל תוך האור הקלוש. היא מכה קלות על הסיגריה וגוש אפר צונח ומתפזר בין עשרות בדלי הסיגריה שבמאפרה. והיא שואלת, במבט עייף וקודר, ואין לי תשובה. אם רק היו לי מילים, אבל אין. מרימים עיניים, מבטים נפגשים, ומושפלים, שוב נכבשים בריצפה.
המוח רץ, ואיתו הלב. מחשבות קדחתניות מתרוצצות בתזזיות, מחפשות. וזה הרי כה פשוט, ולפתע נעשה סבוך, מתבהר וחוזר לשקוע בעירפולו. והיד משוועת למגע, והגוף לחום, אליה, והיא...
שם...
רחוק.

*

כמה שעות חלפו מאז הגעתי לכאן? ודאי מעל שלוש, ואולי זה נצח, או דקה אחת בלבד. כמה זמן עוד אשאר פה, איזה שעון יוכל לי, ואיפה ימצאו הדבר שבכוחו להכניעני ולהרחיק אותי מפה,  ואולי דווקא הדבר היחיד שיוכל, נמצא הישר לנגד עיני, וחיפוש הוא מגוחך מיסוד, כי הרי כבר עלי לדעת, ולו רק משלוש השעות הללו, או חמש השנים הללו, שהיא כה מסוכנת, ואין דבר שאוכל לעשות בכדי להתגונן בפניה, ורק היא תוכל להוריד אותי על ברכי ולסלקני. ואין היא מסוגלת לגאול אותי מייסורים נצחיים אלו ולשלחני אל ייסורים ברי סוף. הטווח, טווח מתוק ואהוב, אסון נכסף המניע את מחוגי השעון.

אותו רגע, בו נכנסתי סר ונוטף מארובות השמיים המשתוללות משולחות רסן מרחק הנדמה כאלפי קילמוטרים מחדר זה, נראה כה רחוק עתה, כמו זכרון ילדות הזוקף ראשו בבית אבות. מה ציפיתי למצוא בבואי? נדמה לי, למרות שעתה שוב איני בטוח, ואולי לא רוצה להאמין, שהייתי כזה אוויל, שבאמת ציפיתי לחיוך, לידיים מושטות, ולאהבה.

מזה חמש שנים, כדברי דוד המשורר, היא לבדה, בודדה ונטולת אהבה למעט אלו שיספקו לה חלומותיה, ואני, נווד תמידי חסר בית בביתי שלי. ושוב מוחי קודח, האובייקטיביות ממני והלאה, נעדרים אך געגועי אליה שכן וודאי מעולם לא נמצאה בי, למן היום שעמדה לי דעתי פינתה זו מקומה ליצרים משולהבים של רגשן סומא ושמו אדם. האם באמת מלא האוויר בדבר מה, ואולי זה רק אני ועצם המצאותי כאן היא פשע בלתי נסלח. בלתי נסלח, כלפי מי? היא? אנחנו? ואולי הנפגע העיקרי כאן, זה ששוב לא ייצא מחדר זה כשהיה הוא אני, שכן בשבילה רגע זה אינו נושא את כל המשקל שתולה אני בקיומו. באיזו זכות אני משליך את רגשותי על שנינו. ורגע אני שמח, רגע עצוב, וטרדות אלה, הרי הן מגוחכות, כי הרי אך לפני רגע נשקה לי, ואם אין זו הראיה, ראיה למה? הן עתה קודרות פניה. איני יודע, מה בליבה אלי? וכיצד ייתכן שלא יהיה זו אסון?.
אני משעשע את עצמי, לרגע אני כמעט מאמין שכל שאני רוצה הוא לברוח, כשלמעשה כל שאני רוצה הוא שנחתם שנינו לעד בחדר אפל זה.

להיות אחר, להיות אדם אחר, כמיהה זו ידע תמיד לבבנו, אף שנבקש ויעלה בידנו להתכחש אליה, לעד תהיה היא שם.  אותה החרדה הטמונה בנו מבטו אימנו, לשגות, לטעות, ובעיננו אנו, לעד לרגלי אחרים ניפול, שכן לשונם שלהם בטוחה היא, ומידיהם נעדר הרעד. הגראף אלכסיי קירילוביץ' ורונסקי, בו טמנתי יהביי באותו רגע אומלל, ושפתיי דלו מזכרוני החוטא בנטייה לרומנטיקה מילים שלו במלאך פגשתי תחינה הייתי שוטח בפניו כי יעשה משפטים אלו לשלי.
"ידידים לא נהיה, זאת את יודעת בעצמך. אבל אם נהיה המאושרים שבבני האדם או האומללים שבהם – זה נתון בידייך. הלא רק דבר אחד אני מבקש- את הרשות לקוות, להתייסר, כמו עכשיו. אבל אם גם זה לא אפשרי, צווי עלי להעלם, ואני אעלם. לא תראי אותי עוד אם השהייה במחיצתי מכבידה עלייך" דיקלמתי באמצי כל כשרונותיי הדרמטיים, אך בו בזמן נמלך בדעתי ומוסיף ייחוס מתבקש "טולסטוי...".
אך היא, יפתי האכזרית, במשחקי מסרבת לשחק, והרי זהו האסון תמיד. מסרבת היא להיות לי לקארנינה שלי. "לעד תסתתר מאחורי ציטוטים?" היא שואלת ועתה אני יודע כי להלן פי יאלם ככל שיוכל .

לשווא אתור במוחי בפרץ פסבדו-פסיכואנליזה מאוסה אחר יסוד רגש תמוהה זה, ואתהה כיצד ייתכן כי ניצן זעיר זה שבבכרותו לא השכיל ולו להזכיר זיק בודד של סיכוי לסבל כה רב מחולל עתה תהפוכות שכאלה בראשי ההלום וקרוב אך פסע אחד ולהעביר אותי על דעתי, ואולי, כנראה, אהבתיה למן הרגע הראשון.
ואולי כבר הפחד ממני והלאה, שכן קרקע בתולית לרגלי מרגע שהרהבתי עוז לחטוא ולהפיל בשאון אילם חומות בלתי נראות אלו שהן המרקם העדין שכמעט ולעולם אינו נקרע המחזיק את החיים במצב צבירה שפוי, או בנלי. יסודות הזיקה הליבידית-הומברטית בסטייתה הזו הן שממלאות ליבי ברגש בלתי מוגדר שידעתיו היטב מחלומותי, פחדי ויהבי . המגוחכות הסוריאליסטית של המתרחש, מעבר לכאב, מעניקה נופך של שוני, ואולי זה כל שאני מבקש, לחצות גבול נעלם, ולהפוך לדבר מה שונה ממני, כשם שאמר הפורטוגזי שרואה לבן, או לחילופין, מרטין גור, מי שלא יוצא מעצמו, או מאבד עצמו לאדם אחר, לא יצליח לדעת מי הוא, או למצוא עצמו.

חמש שנים, ועודני כושל בפענוח זה המבט החתום. הסטואיזם של עיניה, כמו מבקשות לומר דבר מה שפיה אינו מתיר לה להגיד, מטיל וטו במלוא משקל אומניפוטנטיותו על משפטים שנדמה מדגדגים את קצה לשונה אך מסרבים לצאת, או שמא רק באוזני שלי הדגדוג. מעבר למחסום האקוטי של מגבלות המילים, ניצב מחסום השתיקה שאינו מאפשר אף לנחותה שבדרכי התקשורת להבנות. בהעדר מילים, חומה של שקט, אומנם חופשיים אנו מסופיזם וממשגי הפלפלנות של שכנוע עיקש שמיטב בעיקר בשכנעו את עצמנו אנו בטענות מוטות, אך הבנה מינימלית, שתספק יצר בסיסי של צורך באינטראקציה, אין. בהעדר דרכיה הפתלתלות של השפה בפלסה דרך ורבאלית בין נבכי לבנו ומוחנו אחד אל השני, נותרו המבט והמגע, בודדים במערכה אבודה מראש של תיקון קצר מולד של הבנה בין קוגניציות מנותקות בפער, שנעלמה מעינינו הדרך לגשרו.
וכדרכה בקודש, שפתיה חתומות, וכל תחינה אבודה מראש להגיג בודד שיעטור צורה מילולית נענית בניד ראש חסר פשר, וחוסר הבהירות המליכה עצמה כאן הלילה. כך היינו, במשך כל תולדותינו, וכך אנו עכשיו, שותקים, חיוך מסתורי אוצר בחובו עולם גלום של רגשות, מחשבות וחלומות מתרגם עצמו לכדי פטירת פניות טורדניות ב"לא כלום" מתנצל ומסתורי.
ושם, מעבר לאוקיאנוס של עיניים כחולות, כיצד לא אתהה על ארצות נעלמות, אצורות בחובן אוצרות נפלאים, אל-דוראדו, מחשבותיה, בודדות בסולפסיזם מנותק של שתיקה נצחית ועיניים כים סוער.

חמש שנים אנחנו מדברים, אך למעשה שותקים, מביטים, נוגעים חטופות וליבנו נותר חתום. ייתכן והיא מבינה, אני וודאי איני מבין דבר למעט מה שמתירות לי עיניה להבין. מבט ראשון? מגע ראשון? איני זוכר, ומי באמת יודע, ארוזיה של הזמן כפונקציה של זכרון וודאי אינה נמנעת ולעיתים מצטמצמים הדברים לידי זכרון פרוסטיאני של רגשות נתונים בהתניה כאשר הסיבה לאותן רגשות אבדה מזמן.
מהיכן מרחק זה ביננו, מדוע ידי שוכבת דוממה, ענני עשן מסתלסלים ודמעות מבצבצות בזווית עינייה, איזה חטא נעשה כאן והיכן נפרץ ההגיון בידי מגע אסור? חוקים מקובלים בהסכמיות שקטה, יאמרו הכל, מעשה שאין לעשותו. אך במה זה כרוך? שינוי אופי המבט, המגע, המין? וודאי אין הבעיה נעוצה במין, וכדברי האדון הערירי של פתלתולי הזכרון, אכן ידידות אינה יותר מבריחה מהאתגרים והאחריות הגדולים יותר שמזמנת האהבה, ידידות אינה יותר מצורה של פחדנות, פחדנות מושרשת.

*

 

ומאז שפסעתי באומץ שאינו אומץ לאמיתה מחמת הדטרמניסטיות שבו מעבר למפתנה ובשורת אהבה ממאירה בפי, אנו יושבים כאן בסטטוס-קוו מעיק.
ללא מילים, מבט חטוף אחד, ופרץ רגשות אימפולסיבי שנאספו במשך חמש שנים מצא מוצא במפגש לא מחושב של תשוקה בנשיקה על פתח דלתה, ורק אז התפננו לעסוק בדברים שבגו, להכיל את ההגיון על הרגש, מה שרק הופך את השניים למעורפלים יותר.
ואם הייתה זו טעות, אך כיצד יכולה זו להיות טעות. לא אעיז לשקול את האפשרות כי המכניזם של הוויתי כה אכזר וסיזיפי, שעצם מציאת מזור לנבכים העמוקים ביותר של הכאב הגדול ביותר שידעתי מימי אינו אפשרי. סערת הרגשות המשולה להתעלות רוח הנשאה אותי כמרחף לכאן, ככל הנראה בלתי נמנעת, וודאי שצודקת. וכזה הוא הרגש, שלא ניתן להכיל עליו את רודנות ההגיון, מפני שקורלציה בין השניים תמיד תניב תוצאה שלא תשביעה לא את זה ולא את זה ולא רק תטיל אל תוך תווך ביניים רווי כאב של מצב אמביוולנטי שאינו מטיב לא עם משנות נבכי הלב ולא עם הרציונלוקרטיה.

 

*
דמותה נדמית עתה כזרה, חודשים חלפו ולא החלפנו בנינו ולו מילה אחת, גאים כמובן ונמנעים מלמחול על כבודנו, ילדותיים, אולם אין בזה רע גמור, הרי אם לא תשובו להיות כילדים...[1], רגשות טהורות, אמת בלתי מתחסדת.
תמורותיו של הזמן, כך למדתיהן. געגוע אחיו הוא התסכול שבתורו הוא הופך כעס, כאב מתגלגל והופך שנאה, ואהבה, אהבה לעד נשארת. הרגש שבעבר היה הגעגוע הפך מרצון עז בפגישה או בזיו קול לרצון וציפייה שאותו געגוע לא יהיה עוד לעולם. התרפקות על העבר הופכת במהרה לכניעה למען תקווה. ומחר, יהיה יותר טוב. ובשם התקווה, יבוא היום ויהפוך הכעס חמלה, ושנאה עצמית. שוב לא יכלתי לכעוס, מעשה הבגידה שלה הפך נהיר ומוצדק, ורחמי נכמרו על גופה הרוטט בדווי, ושוב יכלתי להאשים אך את עצמי. חימתי לא על מילותיה גאתה, כי אם על לבבה, זאת יודע אני עתה, וידעתי כל הזמן.

רגש, כאמור ביסודו של הכל, ורגש יאמר ניטשה ויחזור ויאמר פרויד, סופו שיתפרץ ממחוזותיו הנשכחים ולא יידון את בעליו לכליון מטורף, ייתכן שאיחרתי את המועד, אך הלילה התפרץ הרגש וחשף ראשו הממאיר.

מעגל. מתוקה חשכת היין, ומסמא הידע, ומגנב הסם לידי חומס נשמות מנחם שבאכזריותו משאיר צוהר יחיד דרכו חומק אור יחיד פנימה, כך שלעולם לא אשכח, את מה שלעולם לא ארצה לשכוח.
ולאן יצא ליבו של הנער שם מעבר לים, בעודו ספון, חנוט באפלולית חדרו. ורצה, אך ידו לא נעה, וביקש, אך לעולם לא יניע עצמו מעבר לחפיסת סיגריות בפאתי המיטה.
והיה אם היא אוהבת, והיה אם אני אוהב, ואם היא אינה אוהבת, ואם אני איני אוהב? פחד, פחד הוא שטן, קול רועד, מילים קרות ושוב הצפייה, צפייה אכזרית מנשוא לקול שבא תמיד באיחור. ואותו שטן ערמומי, פעמים אני יכול לו, אך בסופו של דבר תמיד ידו על העליונה. כשם שהכוונות טהורות, מעולם לא יצליח, וטעויות, פגמים, אורבים לי לעד והנה היד המושטת סופגת חבטה, ושוב נופלים.
והדרך נראת לי, מי אמר שהדרך נראת לי ודומני שאיני יודע דבר זולת הידיעה שאיני יודע דבר, ובכל פעם שסובר אני כי הנה עלה בידי לעמוד על דרכם של דברים, מכין אני עצמי למפלה כשדבר מה יטיל בפני את העובדה כי טעיתי. ונדמה כי לעד אטעה, ולעד אתאכזב.

מדוע דברים קורים ברגע מסוים? מדוע לא לפני או אחרי, אולי, בטרמינולוגיה מדעית יהיה השם "מסה קריטית", כאשר תהליכים פועלים במידה מספקת בכדי לחולל תמורה כלשהי. כך לבסוף, מצאתי עצמי, לבי מאיים לקפוץ מחזהו, ידי מזיעות ורגלי רוטטות, על מפתן דלתה. ועדיין, אוויל, לא ידעתי עד שפתחה את הדלת, ואולי ידעתי תמיד, אך לא ידעתי את שידעתי, הרי זה הגיוני ביותר, ארורים אלו שיחלקו על דברי.
ערב חורפי, כבישים ריקים, ואני שועט בלא מטרה במתווה אורות שאינו נגמר. אור, צל, אור, הפנסים בצידי הדרכים מקדמים אותי ומטילים אותי אל הבא אחריהם, מד המהירות מטפס לאיטו ומעליו הכביש גובר ושואט לעברי בסינכרון עם ליבי המפעם וגובר, נלחם כנגד החיים. הרי זה בלתי נמנע, אשליה ילדותית, הרי יעדי ברור ומובחן, השלמה היא עניין של זמן, עם הזמן, הרגל סוחטת את דוושת הגז, המנוע נאנק ואני מרחף על כרי האספלט ובראשי מקום אחד, בתוך ג'ונגל הבטון, פינה אחת. פנייה, אני מפספס, פוגע במדרכה, לא נורא, ממשיכים.
דמות בדלת, מבט אחד, הנה עיניים, שפתיים, היא יודעת, הנה שפתיים, ננעלות, שפתיים, הכל משתחרר גואה מן הבטן במעלה החזה, עוצר לשנייה מתרחב ומתפשט, והחזה מאיים לפרוח לאוויר, וכבר זה ממשיך ופגוע בראש בעוצמה כזו, אני מסוחרר ולשונה מתעגלת בתוך פי.
היא פונה לאחור, מסתובבת ונכנסת לתוך החדר, כמרחף אני רודף אותה לאט, פונה סהרורי אחריה ונכנס אחריה פנימה.

*


תוכחה ניצחת של לילה מפלסת דרכה מבעד לחלון, השעות בהן, בהעדר סנוורים, מתבהרת אינסופיותו של הכול, ואפסיותי שלי עצמי. אולם, הנני כה חסר משמעות כאשר חלק אני מהאינסוף הרוחש ומתפרש ממני והלאה עד לנקודה טמירה, שאין אני יכול להגות אותה. אך כאן, כרגע, אוצר פסיק עלוב זה, נקודה מוגבלת וסופית זו, כה הרבה, ונדמה כי  כליל שלמות ההוויה הינו כאן ועכשיו, ואני, היא, אנחנו, חסרי משמעות אך בנינו מתגלה עולם ומלואו, הכל, כאן. ותמהני, כיצד זה, שכה זניחים אנו לנוכח הכוכבים המבליחים, לנוכח הכרך המתפרסת עד מעבר לאופק, הארץ והשמיים, הימים והיערות שאחריה, ומיליארדי הנפשות, בטלים אנו, אך רגע חטוף בו אוחזות עיני בעינייה, נדמה כעולה על ערכם של כל אשר אוצרים בחובם הארץ והשמיים, הימים והיערות, ומיליארדי הנפשות מעבר לכתלים אלו.

חודשים, היא חיה בזכרוני, דמותה, כפי שהצטיירה בעיני רוחי החליפה את הקשר בר ההווה שלנו וכל מחשבה הקשורה אליה הייתה שקיעה בעבר הולך ומתרחק של הפעם האחרונה שחזיתי בה באופן ממשי ורגשותי אליה, שבחממה כפויה של ניתוק התבשלו בתוכי. הייתכן שרגשותי התעוותו? תמונתה בראשי נתונה לארוזיה של אי-תזונה מתמשכת ממציאות ונופלת חלל לכוחו של הדמיון והזכרון העושים כעולה על רוחם באותה תמונה מתרחקת שלה, שלנו. והאם הפסקה זו ביחסינו, נחוצה הייתה בכדי שאוכל לרדת לשורשם של רגשות שמאז ומתמיד היו נצורים בי או שמא נולדו רגשות אלו רק בעת האחרונה מפאת עיוות של זכרון וכל יסוד אהבה מבערת זו רק בתקופה האחרונה ומשוללת יסודות מקדימים היא? האם אהבתיה מאז ומעולם, או שמא רק עתה נולדה בליבי אהבה, שנדמית כקיימת למן הרגע בו ראיתיה. אך אגדיל לשאול עצמי, האם כלל משנה הדבר, בין אם רגשות אלו בני חמש שעות או חמש שנים, האם ישנה זה הדבר את הרגשות. הן הדבר החשוב הוא שרגשות אלו, כרגע ביושבי מולה בדירתה הקטנה, בוערים משולחי רסן, ואין אמיתי מהם. וייתכן כי כלל אין זה משנה, ובין אם יחלפו שנים ולא ישזפו עיני את זיו פניה, ובין אם ילטפו אצבעותיי את פניה מקומטי השינה בוקר אחר בוקר עת נקיץ חבוקים במיטתנו, אין זה משנה, כי במקום אחד, חופשי ובלתי משוחד, נופל הפור, ואני ורק אני, אבחר, האם להיות בה מאוהב. הכל ידוע והרשות נתונה, אמרו החכמים, וכך, הבחירה בידי, אך לא לי היא נתונה, ואהבה זו, יציר מוחי, נכפת עלי, ואקבלה, על כל מדקרותיה, מכאוביה, התעלות הנפש והיופי האינסופי שהיא אוצרת בחובה, אקבלה בהכנעה וברצון ובהתמרדות, בבכי ובצחוק, בשמחה ועצב, שכן לא אוכל לעשות אחרת.

והכל כה מוכר ומנוכר, חדר זה, בו כיליתי אינסוף זמן בשיחה, בשתיקה, בידיים אחוזות ובגוף מלנכולי שעון מבלי אומר תחת זרועי, גוף ששערותיו סמרו תחת מגע אצבעותי המחליקות, חדר בו נסוך חיוכה הילדותי אל מול פני שברפלקס חייכו אף הן. חדר בו הייתי בן-בית ועתה נדמה כה מוזר, כמו כשם שנשענתי אלפי פעמים על מיטה זו נדמה עתה כי מעולם לא דרכה כאן כף רגלי. ומהו כל הזמן הזה, השנים שחלפו, האם היו כאוברטורה למתרחש עתה, וכל כולם נועדו לבניית רגע זה אחד הרה גורל של תחינה הדדית למוצא, ואולי זהו הסוף לפרק שלעולם לא ינטשני mein leben lang. רזי התשובה לבעיה הפסיכופיזית המתפרצים עתה הבשילו בתוכי בחדר זה, הרהיטים הבודדים שסקרתי בפעם הראשונה שדרכה רגלי כאן, ומאז שינו מקומם תדירות בכל פרץ משתלח של עיצוב פנים שתקף אותו אחת לכמה זמן. התמונות על הקירות, מיני הקישוטים והחפצים המוזרים, אולי נותן אני דעתי אליהם בפעם הראשונה למרות שפעמים כה רבות תהיתי על קנקנם נוכח טעמה הלוקה למדי. ועתה, מה נשתנה הלילה? כיצד הפך המוכר מנוכר, וכיצד נראה החדר כה שונה, ואולי אני הוא זה שהשתנה, ואני הוא זה שמביט בחדר בעיניים שונות, ונבכי מוחי המרצדים אחוזי אמוק, הם הם המעניקים לחלל הרה הגורל הזה את המשמעות שעד עתה מעולם לא הייתה מנת חלקו. כשם שכאשר אנו ניצבים אל מול מראה, לא היא שתגיד לנו אם יפים אנו או לא, לא יהיו אלו עינינו שישכילו לספק קביעה באשר לאופיו של הפרצוף המשתקף אלינו מעל משטח הזכוכית, כי אנו, ואנו בלבד, נחליט אם יפים אנו, ואת התשובה נדע אף בטרם יגלה לנו מראנו, ולפיכך, האם באמת אנו זקוקים למראה?

*


נהיה אחר מזוכיזם, AD ABSURDOM, כמסתבר והולך ומתבהר. ויאמר, טועה טעות אחת, אנושי, טועה בשניה, אוויל. בת צחוק שחוקה זוקפת ראשה המלגלג, שוב נפלו הכסילים בפח יקוש שטמנו הם לעצמם. תרו ומצאו אחר הרגש במורדיה האפלים של אכזבה ידועה מראש. היכן ימצאו להם חייהם אם לא בסבל, גואה ומפעפע, דורך על כל נים מנימי נשמתם הזועקת לייסורים. מבט מרחם מעל ללב אדיש, משלח אותם לדרכם, לחלוחית קלה מבשרת על דמעה שלעולם לא תעזוב את זווית העין, אלא תערפל ראייתם, לשביעות רצונם.
אין האהבה עומדת בפני עצמה, ואין היא חלק מן החיים, כי אם כלי שרת בידי אלו, שהשעמום וחוסר התוחלת המאיסו עצמם עליהם, ויבקשו לעוצמת טירוף לכלות בו נפשם, למען לא תשוב עוד זו להיות ריקה באבדון הבנאליות. ימצא האשם בסופרים הרומנטיים, או שיהיו האשמים תסריטאי הוליווד, ואף תהיה זו אמת צרופה, כך או כך, פה אחד תוכתר האהבה שיא הרגש, המעיין הנובע הנצחי הנושא בתוכו את גידור תחומי האושר האבסולוטי והעצב האבסולוטי, המעיין אליו יעלו אנשים בחרטם על דגלם את האושר כמטרת מסעם, אך בלבם ישאו את הפחד, כי דווקא את מימיה העכורים יותר של האהבה הם מייחלים למצוא. חייל הרוצח או פושע הנלחם, עת סוחטים הם את ההדק, וחלל נוסף מידיהם נופל, יבקשו מיד להזכיר לעצמם, כי אהבה פיעמה, מפעמת או תפעם בלבבם, יבקשו לדעת, יבקשו להרגיש, כי חיים הם. 

ועת נופל פור, שמש תהה נסתרת אך אורה גלוי, ותחתיו, נפוג הלילה ככפרולוג, ויום נפקח בציוצי ציפוריו מודיעים: הייה או חדל. וכאדמת אירופה, שוחות שוחות נחפר החדר, והתשתנו ארוכת השנים, מטחי תותחינו, התקפות קצובות, מתגפפים ושבים איש אל מחפורותיו. והנה יגעו הגייסות, הידלדלו שורותינו, מתינו פזורים בבוץ והחיים עוד זוכים בתארם אך לנגד גוויות חבריהם, עתה עת לפוטש אחרון, עתה עת להרוג לחלוטין או להרג לחלוטין, ומרגע שננטשה השוחה, מרגע שהורכן ראש לפנים, מרגע שנשמעה שריקה ומגפיים דרכו על אדמה חשופה, מרגע שעיניים נעצמו, מרגע בו גוף נחשף-נכסף למכונות הירייה, מרגע בו ידיים נשלחו לפנים, מרגע זה אין עוד שוב אל השוחה, מרגע זה יהיה היעד שתיים, עמוד מעל גוויית האויב, או צנח וחזך לפות אל אדמת דמים.
ואוויר, ריק, אין בו דבר, ולא ייתכן בו דבר מלבד שפתייה וכך עודו ריק, ונותר. משהבליח השחר בחלון לא ניסתי לנשקה. והיכן מילותיי, היכן אותן מילים בוטחות שכה חרדות מפניה ומתמידות הופעתן אך הרחק מפניה השואלות? לא, לנשקה לא ניסיתי, לא לכבשה, רק פניה מביטות בי, ואני, מפלתי נגלית כיום הקרב אי שם בחוץ, ותחת אורו, חיוך אחרון אליה, וספק לא בי ימצא, לעולם לא תהיה היא שלי, וכל שלי כחסד ניתן, ללטפה על כתפה, למלמל מספר מילים נמתקות, ותבוסתי נגלית בצאתי מדירתה אל יום הזהה בתכלית לקודמו. 



[1] ישו: "אם לא תשובו להיות כילדים לא תבואו אל מלכות השמיים" (הבשורה על פי מתי, יח, ג).