יום שני, 20 ביוני 2011

ליל ה-20 ביוני


מחר היום הכי ארוך בשנה, מצחיק, אולי רק בגלל שזה היום הכי ארוך בשנה אני עכשיו חושב מה אני יעשה בו, כלומר, יש לי מה לעשות, משהו מאוד חשוב, אבל זה יקח לי בטח מקסימום עשר דקות, אני צריך לחשוב מה לעשות בשאר הזמן, פתאום כל-כך הרבה זמן פנוי, ביום הכי ארוך בשנה, זה יכול לשגע.
מחר בבוקר, אני בטח אתקשר אליה בבוקר, או שבטח אני אמשוך את זה ככה עד הצהריים, אחת-עשרה ככה, כדי לא להעיר אותה, וגם כדי שאני אוכל לחשוב בדיוק מה אני הולך להגיד בשיחה הזאת, לתכנן בקפדנות איך הקול שלי ישמע, בשביל ליצור את האפקט המושלם, ואז כשאני יתקשר אליה, בטח לקראת אחת, שום דבר לא יילך כמו שתיכננתי, והיא לא תשמע שום דבר שונה בקול שלי, למרות שאני מאוד אתאמץ, וגם בטח פה ושם אני אצליח לפלוט כמה דברים מתוכננים בין כל המשפטים הזרים לגמרי שייצאו לי מהפה.
עכשיו אני יושב בחדר שלי, ממש משעמם לי, בטח מחר ישעמם לי אפילו יותר, כי פשוט יהיה לי יותר זמן בשביל זה, אנשים בטח אוהבים את החורף כי אז הימים עוברים מהר יותר. אני פותח חפיסת סיגריות חדשה, סיגריות חזקות, אני מקווה שהחפיסה הזו תספיק לכל מחר, אבל מחר יום ארוך, אני בטח אצטרך לקנות עוד חפיסה. אני דופק את החפיסה על כף היד, פעם מכל כיוון, כנראה בשביל לדחוס את הטבק, אני לא יודע, חברה שלי לשעבר-לשעבר הייתה עושה את זה וגם אני אימצתי את ההרגל הזה, עכשיו אני לא בקשר איתה אז אני לא יכול לשאול למה היא דופקת את החפיסת סיגריות על היד.
אבל בסוף די בטוח שאני אקבל מה שאני רוצה, ובטלפון אנחנו נקבע להיפגש, היא תבוא אלי, אבל לא, זה לא טוב, הכי טוב שניפגש באיזה מקום אקזוטי-רומנטי כזה, איזה ראש הר או מצפה, או אולי בעיר העתיקה בין בניינים בני אלפי שנים, כן, זה רעיון טוב.
אני בתוך הכורסא הלא נוחה הזאת, שולח יד לכיס, כן בפעם האלף, כן, הנייר עדיין שם, מוכן למחר, הוא עוד לא בין הכריות של הכורסא. שיר, שיר שכתבתי, שיר דווקא די טוב, אולי עוד ארבע-מאות שנה הוא ירגש מישהו כמו שפטטרקא מרגש אותי עכשיו, או שסתם היא תזרוק אותו באיזה מגירה ותחזור אליו ארבע פעמים בשנה, אולי פעם זה יהיה במקרה ב21 ביוני. בטח בגללו, בגלל פטררקא כתבתי את השיר הזה, אם לא היו פטררקא כאלו אף פעם לא הייתי חושב לבד לכתוב שירים כאלו, אני די מרוצה ממנו, הוא יעביר את המסר. מחר אני אקרא עוד כמה פעמים את השיר, אולי אני אשנה פה ושם משהו, למרות שאני לא יודע מה כבר אני יכול לשנות, אבל זה יעזור לי להעביר את הזמן הבלתי מתכלה הזה של היום הכי ארוך בשנה, הזמן בין השיחת טלפון לרגע שבו נפגש במקום המיוחד שאני ייתכנן, או שבסוף אני בכלל יבוא אליה הביתה, זה מן הסתם מה שיקרה, אבל בטוח שהיא תרד למטה, אין סיכוי שאני נכנס.
פגשתי אותה היום, היא הייתה בחדר שלי, אני ישבתי, כמו עכשיו, בכורסא ועישנתי הרבה, היא ישבה על המיטה ממול. אני שתקתי, בסוף גם היא שתקה. לא יכלתי לדבר, למרות שרציתי, כמו תמיד, לדבר, אבל הרי אני לא יכול להתנהג כאילו הכל רגיל כשהתוכנית שלי, שעבדתי עליה כל-כך הרבה זמן, כלומר, לא היה ממש על מה לעבוד אבל זה היה בראש שלי הרבה זמן, עומדת לצאת לפועל למחרת, מחר אני הולך להגיש לה שלום, ולהסתובב מבלי להסתכל אחורה. אז לא יכלתי להתנהג כרגיל, לא יכלתי לדבר, אז שתקתי, אז גם היא שתקה, והכל לא היה כרגיל, זה דווקא הלך טוב. בסוף היא הלכה, די הצטערתי שהיא הלכה, אבל היא בטח השתעממה, בטח מחר בערב, כשגם אני אשתעמם, אני אתגעגע אליה, אבל אז הימים מתחילים להתקצר שוב, וככה אני גם בטח פחות ופחות אתגעגע אליה, כי  יהיה לי פחות זמן לא לעשות כלום, ולחשוב עליה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה