יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

סדנת כתיבה יוצרת


סדנת כתיבה יוצרת היא דרך מעולה לשפר את מיומנויות הכתיבה שלנו ולהיות מסוגלים לבטא את עצמנו בכתב בדיוני בצורה טובה, רהוטה ויעילה יותר. אולם אין לעולם להפריז ביכולות של סדנת כתיבה יוצרת להפוך אותנו לכותבים טובים או יותר נכון מוצלחים מבחינת מערכת הערכים של החברה שלנו-  כלומר כאלו שפרסמו ספר ואף הצליחו למכור כמה עותקים ממנו בכדי להשיג מעמד של סופר.
כמו בכל תחום אמנותי, סדנת כתיבה יוצרת באה להעצים ולהעניק כלים לביטוי ליכולות שכבר קיימות. היכולות שמעצימה סדנת כתיבה יוצרת הן גם יכולות טכניות בתחום של כתיבה יוצרת כמו סגנון כתיבה, חוש לדמויות ולבניית סיפור, אך גם תכונות אחרות כמו דמיון עשיר, יכולת להשתמש בחומרים מהחיים ולתרגם אותם לתחום של כתיבה יוצרת, סגנון עבודה נכון בעבור כתיבה יוצרת ועוד.
צריך להודות על העובדות, מרבית האנשים שהולכים אל סדנת כתיבה יוצרת לא משיגים ממנה את מה שרצו. לעיתים באמצעות סדנת כתיבה יוצרת הם מקבלים משהו שלא חשבו שיקבלו, אך זה לא משנה את העובדה כי מרבית הציפיות של אנשים שפונים אל סדנת כתיבה יוצרת אינן מתגשמות, ויכולות הכתיבה שלהם אינם נוסקות לגבהים שעליהם הם חולמים. הסיבה לכך היא שעם כל היכולת, וכל הטכניקה, וכל התהליך שעוברים דרך סדנת כתיבה יוצרת, בסופו של דבר הכל בתחום של כתיבה יוצרת טמון במיינד-סט הנכון. התחושה של האדם, היחס שלו אל עצמו, אל המציאות שלו, המשמעות של הדמות של במראה לפני שהוא מתיישב לכתוב, אלו הם בסופו של דבר מה שקובע האם אדם יוכל להיות מוצלח בתחום של כתיבה יוצרת, וזה יכול להגיע עם או בלי סדנת כתיבה יוצרת. וזה אפילו לא משנה מה האיכות של התוצרת של הכתיבה היוצרת של אדם שיושב למלאכה עם המיינד-סט הנכון, מה שחשוב הוא התחושה שלו שכבר לא תלויה בדעה של אחרים, הרגע הטהור והמזוקק של השראה וביטחון ומציאת ברכה במעשה ידייך להתפאר. זו התמצית של הבטוי העצמי, זו התמצית של כתיבה יוצרת. סדנת כתיבה יוצרת יכולה לקרב אותנו אל המקום הזה, לאפשר לנו לפתח ביטחון והכרות עם עצמנו, אך היא לא יכולה לקחת אותנו כל הדרך. את הקילומטרים האחרונים שאחרי סדנת כתיבה יוצרת אנחנו צריכים לצעוד לבד, כמו כל כך הרבה משוררים וסופרים גדולים לפנינו.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

על כתיבה וחורף: שני קטעים


חושך, האורות כבויים, התריסים מוגפים. האור היחיד הוא שומר המסך שמרקד באפלה בריקוד פסיכדלי ושתי קרני אור בודדות שחדרו איכשהו דרך התריסים, קרני אור שנכנסות לחדר, מבינות איזו טעות עשו, מנסות לברוח אך נבלעות בעלטה.
הוא שם, חצי יושב חצי שוכב על המיטה בפינת החדר, צרחות מלנכוליות וגיטרות נאנקות ממלאות את חלל החדר, והוא שם, עם סיגריה ביד, ראשו כבר כבד ומט לצנוח לתוך ערפול גמור, אך הוא מתרכז רק בסיגריה, לא בערפולו, לא בכבדות אבריו אלה רק בכתם האדום שמותירה בערת הסיגריה בעיניו המורגלות בחושך. אור אדמדם בוקע בין שרידי האפר, מכלה אותם מבפנים עד שהם צונחים אל בטנו ומתפוררים. הוא משחרר ענן עשן סילוני לאוויר, העשן מרקד בעליצות עם קרני האור האובדות והצרחות המלנכוליות. הוא לא עייף, גם לא עצוב ולא מסכן, פשוט שוכב שם, בחושך, בוהה בסיגריה שלו, עד שהיא נגמרה.
הוא קם, מנער את האפר מעליו, מתפשט והולך למקלחת, נהנה מהערום שלו במסדרונות הבית. הוא לא טורח להדליק את האור, עומד בחשוך תחת זרם המים, נותן להם לגלוש עליו, מתמכר לדרך שבה הם מחליקים על גופו, עם הראש כנגד הקיר. לא מסוגל לסגור את המים. בסוף הוא מצליח לצאת, מגשש בחושך חזרה לחדרו, הצרחות כבר כמעט נגמרו ורק קרני האור עוד מפרפרות בפחד בין הצללים. הוא מדליק את האור, שכואב, ששורף לו בעיניים, שוכב, ומתחיל לכתוב.

******

ביום בו נפתחו ארובות השמיים, והאלים בכו, היום בו נטשה השמש את העולם לאנחות והשאירה אותו תחת שלטונו של ענן אפל, ביום בו הפכו הרחובות נהר. ביום הזה נולדתי אני, לשוטט בין טיפות מי השמיים המתהוות לנהרות בצידי הכביש, לרחף בתוך ענן אפל נטול שמש, נולדתי אני לתוך חורף, ילד של חורף.
וכאשר פסק הגשם, נתרצו האלים ונסגרו ארובות השמיים, וכאשר שבה השמש וגרשה את אותו ענן עריץ, וכאשר יבשו המים ורחובות קיבלו את צורתם הישנה. ביום הזה נשארתי רטוב, ועדיין היה לי קר כי לא עלה בידי השמש לחדור אל עצמותי הקפואות, ביום ההוא עדיין לא יכולתי לראות ועיני היו נתנות בערפל אפור, ורגלי בוששו ברחובות היבשים כנגד זרם שוטף. נשארתי אני ילד של חורף.

למה לא להסתמך על סיכומים


בעוונותיי הרבים הייתי מאותם תלמידי תיכון שלומדים בעזרת סיכומים לבגרות שהכינו אנשים, לרוב נשים (או עדיין נערות), אחרים. הקשבה קלילה במהלך השנה, מעבר קליל על חומרי הלימוד לבגרות בספרים ולבסוף השגת סיכומים לבגרות שאותם הייתי קורא כמה פעמים היו מספיקים לי בכדי להוציא ציוני בגרות לא רעים בכלל. אבל כמו שיודע כל מי שלמד לבגרות, היום אני זוכר מעט מאוד ממה שלמדתי בעזרת אותם סיכומים לבגרות.
עכשיו כשאותם ציונים טובים בבגרות שהושגו מבלי באמת ללמוד משהו, כשהגעתי לאוניברסיטה, אני שוב פוגש בכל מקום סיכומים לכל דבר וסטודנטים שממעטים להגיע, או ממעטים להקשיב, או ממעטים לקרוא, או ממעטים לעשות משהו חוץ מאשר לדאוג לשים את ידם על סיכומים איכותיים שבעזרתם יוכלו ללמוד למבחן ולקבל את הציון שלהם. אני מבין שמערכת חינוך שגורמת לתלמידים שלה להסתמך על סיכומים, בין אם אלו סיכומים לבגרות או סיכומים של קורסים אקדמיים, היא מערכת שיש בה בעיה מסוימת.
הרי אנחנו רוצים שהתלמידים ילמדו, ופועל הדרך שלהם לעשות את זה היא דרך סיכומים לבגרות או סיכומים של הקורס. האם באמת, מתוך נייר שמנפה מתוכו את כל מה שקצת רחב יותר, קצת עמוק יותר, ומשאירה רק תמצית של הדברים המאורגנת ברשימות ממוספרות קלות לזכירה, האם זו באמת הדרך הכי טובה לגרום לאנשים ללמוד.
הסיבה שאנשים עושים שימוש בסיכומים היא כי זו הדרך הכי טובה להצליח במבחן הבגרות או במבחן של הקורס האקדמי. ואם אנחנו מסכימים שסיכומים לבגרות או סיכומים לקורסים הם לא בדיוק הדרך הכי טובה ללמוד משהו הרי ייתכן מאוד שהבעיה היא בשיטת המבחנים, שכן היא הסיבה שכולם לומדים בעזרת סיכומים. והתוצאה של למידה עם סיכומים היא ידע שטחי, ארעי, חסר קונטקסט ובעיקר חולף ונקודתי.
מאז שהבנתי את זה אני עושה סיכומים אחרת, סיכומים לעצמי. הלוואי שככה גם הייתי עושה סיכומים לבגרות, כי ככה אולי הייתי זוכר משהו, אבל כאמור את הסיכומים לבגרות שלי לא עשיתי לעצמי ונותר לי רק ליישם את התובנות שלי לגבי סיכומי קורסים אקדמאיים. בכל מקרה, מעכשיו אני כותב סיכומים שאינם בנויים על יחידות של מידע, של ידע קונקרטי שאותו צריך לדעת. עכשיו אני מכין לעצמי סיכומים שכוללים מחשבות שלי על החומר, תגובות שלי אליו, רעיונות שלי לפתח אותו או לערוך בו תיקונים, כל דבר שגורם לי להתייחס אל החומר ולא רק לשנן אותו. ותתפלאו, עם סיכומים כאלו הציונים שלי לא רק שלא נפגעו אלא אפילו עלו, ואני זוכר כמעט הכל. 

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

שני קטעים


אהבה, היום, כלי משחק קטן הנני בידי רוח נעלמת בעלת חזות משועשעת אך אכזרית מאין כמוה. והיא, ממולי, צוחקת, עיניים מטורפות, שיכורות לגמרי, שיער שחור מושלך בפיזור מעל כתפיים עדינות שהן המשך של גוף בתולי, עור חלק כמעולם לא ידע אוויר עולם ושמש, ידיה מתבדרות באוויר כמשחקות משחק אלוהי עם סרטים נעלמים, רגליה שלוחות קדימה, זקורות ומצביעות אל עבר האינסוף, וחיוך.  והיא אומרת "אני יפה", אני אומר "את מכשפת", היא רק צוחקת, והלב הולם, אין מילים, בליל הברות מתרוצץ ואינו יודע מנוח, מחפש מפלט מחדר אטום לגמרי, ומוחי כבר נאנק, על סף דמעות, אך הברה אחת מיוחלת אינה עוזבת את דל שפתי, אילם, המאוהב אינו יכול לדבר, האהבה אילמת. וכבר אני אבוד, ובאיזה קלות נעשה הדבר, חיוך מסתורי, עיניים יפות ברוך של תמימות כזכר לתמימות שמעולם לא הייתה באמת מנת חלקה, מגע קל, והיד שורפת, ואני שבוי עד, נסחף, טובע, משווע לאוויר שכלל אינו אפשרות ואיני יכול שלא לצחוק לעצמי על אותה אומללות בה איני משכיל בכדי להבחין במצבי שלי, וככל שעיני פתוחות כך אין הן רואות כיצד הכל קורס סביבי, ומפוכחות שנואה זו, אופטימיות מזויפת, שגויה כל-כך, ומנחמת. שטן קטן מרחף מעל כתפיה, מרקד ריקוד מעל ראשי, מחייך אלי, והנה הוא כבר צובט אותי, מכאיב, מושך בעור פני כמבקש לעקרו מן השורש. ולאט לאט, אני נשאב, אל עיניה, והנה אין כבר מנוס, הכל נגמר, ואני יודע, עלי הקיץ הקץ.

****** 

הייתה לך את ההזדמנות שלך, ובחרת לא לנצל אותה. טעית? רק את תדעי בסוף. הקטע בהזדמנויות זה שהן בסוף חולפות, ואם הן נשארות בלתי מנוצלות, לא משנה מאיזו סיבה, תמיד יישאר טעם לוואי של "מה אם?" ואת תצטרכי לחיות עם זה הרבה אחרי שאני כבר לא יהיה בסביבה שלך. אין לי יותר מידי כוונות להשאר. אבל דבר אחד כן בחרה האהבה החנונה להעניק לי כאות הוקרה על דבקותי בה, ואולי להעניש אותך על ההתעלמות שהפגנת כלפיה, וזה את המצב הסופי, בטווח הארוך. תביני, כשנהיה אלפי קילומטרים אחד מן השנייה, לי תמיד יהיה אותך, אבל לך אף-פעם לא היה אותי. לי אין חרטות, לך אולי עוד יהיו.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

הלילה בו אבדה התמימות שלי


מגרש חניה ריק, שאון מכוניות מרוחק. אני בוהה ברצפת האספלט שהאור המוחזר משברי הזכוכית שעליה מספק לי תירוץ מספק לכבישת מבטי בשיפולי רגלי. אני יודע שהיא מביטה בי, אני יכול להרגיש את המבט שלה, אני מפחד להרים את הראש.
"אתה צריך להפסיק עם זה, החיים הם לא ספר, הם לא שירה" היא אומרת. ואני, שותק.
לא הכל יפה, ולא הכל כמו שאתה רוצה שיהיה, ואני מצטערת, אבל אין אהבה כזו, האהבה שלך לא קיימת..." היא ממשיכה. ואני, שותק.
"אני לא יכולה לתת לך את מה שאתה מבקש, אתה לא הגיוני, אתה צריך להתפקח ולהבין, שאולי זה נראה לך יפה ונאצל שיש אהבה כזאת, חסרת גבולות, שנותנים בה הכל, אבל אתה רק תפגע ככה. ואנשים, אנשים אף פעם לא ישימו אותך לפני העניינים שלהם, וזה לא הוגן מצדך לבקש, גם אם אתה כזה, כי אתה מוזר, ואתה צריך להפסיק עם זה, כי זה מסוכן".
ואני, רק שותק, ומושך אותה אלי, מחבק אותה ובוכה. היא צודקת