חושך, האורות כבויים, התריסים מוגפים. האור היחיד הוא שומר המסך שמרקד באפלה בריקוד פסיכדלי ושתי קרני אור בודדות שחדרו איכשהו דרך התריסים, קרני אור שנכנסות לחדר, מבינות איזו טעות עשו, מנסות לברוח אך נבלעות בעלטה.
הוא שם, חצי יושב חצי שוכב על המיטה בפינת החדר, צרחות מלנכוליות וגיטרות נאנקות ממלאות את חלל החדר, והוא שם, עם סיגריה ביד, ראשו כבר כבד ומט לצנוח לתוך ערפול גמור, אך הוא מתרכז רק בסיגריה, לא בערפולו, לא בכבדות אבריו אלה רק בכתם האדום שמותירה בערת הסיגריה בעיניו המורגלות בחושך. אור אדמדם בוקע בין שרידי האפר, מכלה אותם מבפנים עד שהם צונחים אל בטנו ומתפוררים. הוא משחרר ענן עשן סילוני לאוויר, העשן מרקד בעליצות עם קרני האור האובדות והצרחות המלנכוליות. הוא לא עייף, גם לא עצוב ולא מסכן, פשוט שוכב שם, בחושך, בוהה בסיגריה שלו, עד שהיא נגמרה.
הוא קם, מנער את האפר מעליו, מתפשט והולך למקלחת, נהנה מהערום שלו במסדרונות הבית. הוא לא טורח להדליק את האור, עומד בחשוך תחת זרם המים, נותן להם לגלוש עליו, מתמכר לדרך שבה הם מחליקים על גופו, עם הראש כנגד הקיר. לא מסוגל לסגור את המים. בסוף הוא מצליח לצאת, מגשש בחושך חזרה לחדרו, הצרחות כבר כמעט נגמרו ורק קרני האור עוד מפרפרות בפחד בין הצללים. הוא מדליק את האור, שכואב, ששורף לו בעיניים, שוכב, ומתחיל לכתוב.
******
ביום בו נפתחו ארובות השמיים, והאלים בכו, היום בו נטשה השמש את העולם לאנחות והשאירה אותו תחת שלטונו של ענן אפל, ביום בו הפכו הרחובות נהר. ביום הזה נולדתי אני, לשוטט בין טיפות מי השמיים המתהוות לנהרות בצידי הכביש, לרחף בתוך ענן אפל נטול שמש, נולדתי אני לתוך חורף, ילד של חורף.
וכאשר פסק הגשם, נתרצו האלים ונסגרו ארובות השמיים, וכאשר שבה השמש וגרשה את אותו ענן עריץ, וכאשר יבשו המים ורחובות קיבלו את צורתם הישנה. ביום הזה נשארתי רטוב, ועדיין היה לי קר כי לא עלה בידי השמש לחדור אל עצמותי הקפואות, ביום ההוא עדיין לא יכולתי לראות ועיני היו נתנות בערפל אפור, ורגלי בוששו ברחובות היבשים כנגד זרם שוטף. נשארתי אני ילד של חורף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה