יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

מה אבד?


חשד, כך זה מתחיל, עודך טיפש מספיק בכדי להיות אופטימי לחלוטין, אך כל החושים נדרכים, אתה נדרך. המחשבה על הנורא מכל עדיין רחוקה, אך עדיין האפשרות, האפשרות, אתה מקווה, אבל אתה יודע שלא תנוח בזמן הקרוב. אח"כ זה מחמיר, מליון אפשרויות רצות במוח, אך אני יודע שזה לא משנה, מה שקרה קורה הרחק ממני, וכל ניתוח שאעשה לא ישנה דבר, אבל אי אפשר להפסיק. זה מחלחל, הפחד, לשנייה נדמה שהכל נרגע והנה זה עובר, אבל זה רק אתה מקווה. יש רגע שאתה מייחל שזה כבר יגיע, שתדע כבר שזה נכון, רק להשתחרר מהפחד הנורא הזה, ולא אכפת להחליף את הרגש הנורא הזה בהרגשה נוראית אלף מונים. נמר כלוא, תכליתי לגמרי אך בלא תכלית, הגיוני, שקול, אחראי, סלע איתן, אתה כבר מוכן למפלה, אבל עוד לא מוכן להשלים, תקווה היא כה אכזרית. ואז זה מגיע, ועכשיו אני יודע שמהיום הכל כבר יהיה שונה.
ירדתי להביא קפה מהחנות למטה, לא באמת רציתי וכמוני גם אף אחד אחר, אך רציתי בשליחות. כשעליתי חזרה במדרגות הנעות, לאט לאט נגלתה לפני דמותה, מדברת בפלאפון, ככל שקרבתי אליה שקעה התוכחה, ככל שקרבתי אליה היטבתי לראות את תווי פנייה נופלים עד שכאשר עמדתי לפניה פרצו הדמעות.
אני זוכר את המגע של הקיר על גבי, זוכר את המפגש עם הרצפה, זוכר את תבנית המרצפות תחת ראשי המושפל וחפון בין שתי ברכיי, זוכר את העשן המסתלסל מהסיגריה בין אצבעותיי הנחות חסרות אונים על ברכיי.
אדישות היא מנת חלקה של העיר, אך שם בתחנה המרכזית, הייתה חמלה בעיניהם של אנשים. נדיר לראות עיניים היודעות בוודאות כי שמחות הן שאינן אתה באותו רגע.
כאב, ערפילי, חסר חדות, חסר הגדרה, ברור כי דבר מה רע ארע, אך המחשבה לא מצליחה להצטלל דיה בכדי להבין באמת מהו הדבר הנורא הזה, מתחיל בחזה שנלפת, לב הולם ברקות, יורד אל הבטן, זיעה קרה בגב, הדמעות מגיעות רק מאוחר יותר. בתחילה פוטר השכל עצמו בכך שעם הזמן תשקע המשמעות ותובן, שיבוא יום ואוכל לעכל את מה שארע, אך הם הזמן מתחוור כי לא כך יהיה, והשלמה לא תבוא, ולא מנוחה אמיתית, אלא חלקית, ארעית, תלויה על בלימה, עד שישוב קול טמיר וישאל, מה אבד?.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

על האמן והפילוסוף


מה יבקש הפילוסוף? לדעת את החיים. ומה יבקש האמן? לשכללם.  הפילוסוף יבקש לו לצפות על החיים, למען יוכל להבינם, ירצה הפילוסוף תשובות. לאמן אין כל צורך בתשובות, ואף לא הגדרות כלשהן, לא דעת ולא הבנה ירצה האמן, תשובות יש לו די צורכו, ויודע הוא כל שעליו לדעת. יודע האמן כי יבקש את החיים, ויתרה מזאת, יבקש לחצותם אל מחוזות של חיים שאינם לפני הבריות ואינם לפניו, ירצה האמן בהיפר-חיים, בעזיבה ללא שוב של הבנאליות ושכלולה כך, ששוב לא תדמה למה שידע כל חלדו. מוצץ האמן לשד החיים, להזין את האש הבוערת בקרביו, ירצה האמן לינוק מן הוויתו את כל הניתן לו, ואף יעשה כל שבידו בשביל למצוא את אותו דבר, את אותו ניצוץ, השונה מכל הרגיל.
הפילוסוף אך צופה בחיים, האמן שקוע בהם כל כולו עד אין לו כל שנץ מחייו שיוכל להביט עליהם מבחוץ, וכך, דבריו הנכונים ככל שיהיו של הפילוסוף, לא יהוו דבר וחצי דבר עבור האמן, שכן אמת אחת יש לו, החיים, והיצירה שיספקו.

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

3 קטעים ותובנה על אהבה


*דממת מוות מחליקה מעל עיי חורבות עשנים, מבעד לעננים, קרני שמש מבליחות מרצדות מעל זכרי הגשם שניטח מזה זמן כה רב, אני משרך צעדי מבין ההריסות, והשקט מידעני, המלחמה תמה. ואין זו מלחמת מנצחים, כמה זמן לקח לנו להבין זאת, המאבקים העקובים מדם, לבסוף חדר ההכרה, כי לעולם לא יגבר אחד מאיתנו על השני, מלחמה זו, ההרס והזוועות, מעולם לא יכלנו לנצח, מלחמה שלא נועדה שינצחו בה, הן זו היא דרכה של מלחמות, אין מנצחים. ידי קפואה, שומטת את הדגל הלבן בידי, הצונח וכבר אין הוא לבן יותר, אלא מוכתם בבוץ השלוליות, אין לי עוד צורך בו, את, כבר מזמן אינך פה, את, ואני, פליטים, עקורים, חללי מלחמה.


* תמורותיו של הזמן, כך למדתיהן. כאב מתגלגל והופך כעס. הרגש שבעבר היה הגעגוע הפך מרצון עז בפגישה או בזיו קול לרצון וציפייה שאותו געגוע לא יהיה עוד לעולם. התרפקות על העבר הופכת במהרה לכניעה למען תקווה. ומחר, יהיה יותר טוב.


* אהבה פירושה להיות חשוף לפגיעה מידי האהוב, לא רק בשל דבר שעשה אלא גם בידי הדבר שלא עשה.


*ילד אובד נטוש אל מול מסך בוהק, ושאון קולות אויבים כניצנוץ מרגיז באפלה גועשים מטה מעבר לכתלים ברחוב כעוס שכן נאמר לו בלא פקודה כי עליו לרוץ קדימה. פרוות כסות רצפה, נעימה למגע כזה שאינו בר חובת בחירה, ויד חופנת אפר שחור שצימח מבעד לחוטים. ואוויר נצור תחת המורדים המבקשים אחר ראשו לנצחונם. קיר ערום בחוסר החופשיות שהוענק לו לא להיות קיר לבדו, ועליו התמונות והקישוטים, ואלו הנועדים ליפות צינוק מאסר מטונף, ניצבים תלויים ומכלימים לנוכח כישלונם להעניק נופך נוח לדבר מה שכלל אינו כזה. ורחש מרוחק של אלו שעל ראשם עטרת היופי וחמסו מנזר הכל את אותה עטרת מזהיבה אך נטולת כריזמה. ודימעה צונחת כטיפה בודדה בים מים שלם, ודבר נכון אחד בים של שקר.