יום שישי, 28 בינואר 2011

אז מה העניין עם שירת ביאליק


אומרים לנו שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי של ישראל, נו, אז אומרים... אבל למה שנסכים לקבל את הקביעה הזו, הכל כך ישנה וכל כך נגועה בלאומיות מבלי לבדוק מה בעצם יוכלה שירת ביאליק הישנה הזו להציע לנו? ובכלל, מה זה "משורר לאומי", מאיזה תוקף? ומה קודם למה, שירת ביאליק בבגרות או שירת ביאליק כשירה לאומית? אני מסרב לבלוע בקלות כל מה שמנסים לתקוע לי בתוך הגרון.

אז מה בעצם יש בשירת ביאליק שעושה את חיים נחמן ביאליק למשורר הלאומי? המאמר הזה על שירת ביאליק, למשל, לא מתבלבל ומסביר לנו למה שירת ביאליק כל כך חשובה. אבל האמת היא, כשחושבים על זה, רוב מה שאנחנו מכירים מתוך שירת ביאליק זה הדברים הקאנוניים, מה שנלמד לבגרות, שירים כמו "על השחיטה", "לבדי", "לא זכיתי באור מן ההפקר" ו-"הכניסיני תחת כנפך". אני קפצתי אל העמוד של חיים נחמן ביאליק בפרויקט בן-יהודה וגיליתי ששירת ביאליק כוללת עוד כמה שירים, עוד כמה מאוד שירים ליתר דיוק.
אז מה יש לנו כיום שהוא עדיין רלוונטי מתוך כל שירת ביאליק המהוללת? מבנים ישנים שהולמים את השירה הרוסית, נושאים לאומיים שכבר היום הם חשודים, ארס-פואטיקה שהיא כבר מזמן לא רוולנטית אחרי מות המחבר ועוד קצת יבבנות על אובדן עולם בתי המדרש היהודים. זהו? זה המשורר הלאומי שלכם? אולי הסיבה לכך שלעיתים נדמה שהציונות תקועה אי שם בעבר היא בדיוק בגלל שדברים כמו שירת ביאליק עדיין נחשבים למעוז הלאומיות.

אבל האמת היא שיש משהו בשירת ביאליק, ולו רק בגלל שדורי דורות של משוררים עבריים התייחסו אל שירת ביאליק באיזושהי צורה. היו שמרדו בשירת ביאליק, היו שחזרו אל שירת ביאליק, היו שהשאילו ממנה, התווכחו איתה ובשורה התחתונה מעט מאוד משוררים אם בכלל היו יכולים להיות רלוונטים מבלי להתייחס בצורה כזו או אחרת אל שירת ביאליק. במילים אחרות, קשה לכתוב שירה בעברית מבלי שרוחה של שירת ביאליק תשב לך איפשהו באחורי הראש, ואולי זה מספיק בכדי להכתיר את ביאליק בכל זאת בתור המשורר הלאומי של ישראל. 

מזוכיזם


הלהבה הקטנה ריצדה מעל מעטה הברזל בידי רוח נעלמת, הפכתי את המצית בכדי להחיש את התהליך. קולות צעדים הקפיצו אותי ובלא להרפות מלחצן המצית האזנתי לאלמוני שנכנס לתא השירותים הסמוך. הנחתי ללהבה לבעור עוד מספר שניות, תוהה האם הספיקה המתכת להתחמם דייה וגומל בליבי להקצות עוד מספר שניות לבערה. הרמתי את חולצתי וחשפתי את בטני, הרפתי מלחצן המצית וכהרף עין נעלמה הלהבה, לשנייה בהיתי במצית התמימה לכאורה אך הזכרתי לעצמי כי אין להניח לה להתקרר וביד בוטחת והחלטית הצמדתי את הקצה הלוהט אל שיפולי בטני בסמוך לטבור, כאלפית שנייה לקוח לכאב לקובע מעמדו כקיים, ואז, הצריבה. עצמתי עיניי, הגוש שנדמה חסם את ראותיי זמן כה רב לפתע נעלם, חשתי כמו שואף אני אוויר לראשונה מזה זמן כה רב, כמו לראשונה חשתי בזרימתו לתוך חזי. הכאב העצים אך לא הרפיתי והצמדתי את המצית ביתר כוח אל עורי, לשנייה שוב הייתי שם, בפרובנס, על הגבעה הירוקה ההיא הזרועה אלפי חרציות צהובות מרקדות ברוח, כמעט יכולתי לשמוע את זמזום הצרצרים, כמעת יכולתי לחוש את הרוח על פני ולראות את ענני הנוצה מרחפים באיטיות מעלי. שאפתי שאיפה אחרונה והרמתי את המצית. האזור היה אדמומי, ידעתי כי בעוד מספר דקות יופיעו השלפוחיות. קמתי ויצאתי מתא השירותים, מוריד את המים בכדי לא להעלות כל תהיי בראשו של שכני לגבי מעשיי שם. גופי כמו ריחף כששבתי אל המשרד, לבי פעם בחוזקה וידיי רעדו כאשר טיפלתי בניירות על שולחני, מתענג על האוויר הבא בשערי אפי, חייכתי עד בוא הערב. בערב חזר המחנק, ישבתי בחדרי מעשן ובוהה בקיר, שני ספרים שניסיתי להתחיל לקרוא היו מוטלים זנוחים בפאתי המיטה וסימנייה שידעתי כי היא מיותרת לחלוטין מבצבצת בסמוך לכריכה של שניהם. באחרונה החלתי לשנוא את שעות היום ושמחתי שוב על הלילה שהגיע אך לא ידעתי מה לעשות בו ונכונותי להיוותר ער עד אשמורת הבוקר מילאה ליבי תהייה מודאגת באשר לכיצד אעסיק עצמי עד הנץ החמה. ערוץ אחר ערוץ לא נחה דעתי מן הטלביזיה וגם זו לבסוף עמדה כבויה ודוממת, בדמיון רב מידי לגוף השרוע לפניה. יצאתי החוצה ומיד געשה סביבי המולת אנשים רבים, חלקם מתגודדים בקבוצות ומשוחחים, אחרים חלפו על פני מחווים בפניהם לשלום וזוכים לתמורה מאולצת מידיי הכבדות. בכל אשר פניתי נכרו בדרכי אנשים, כמעט אחוז אימה החשתי את צעדיי אל מאחורי הבניין, אל החורשה הקטנה שעמדה שם, ומשמצאתי עצמי לבדי, שוב לא ידעתי מה אעשה, הצתתי סיגריה נוספת וישבתי על ספסל זנוח מט ליפול. מיששתי את השלפוחיות מהבוקר ונדמה כי לא יכלתי לחדול.
אמרתי לה שאיני רוצה לראותה יותר, שאיני יכול, אמרתי לה שהכאב רב מידי וכי אני מחפש חיים בלעדיה, אמרתי לה כי אני עושה זאת למעני, אך למעשה זה היה למענה. לא נעלם מעיניי כמה עיניתי אותה, כמה אובססיה זו שכרכה נפשי סביבה טרדה מנוחתה וכמה העיקו עליה מכתביי החוזרים ונשנים אודות אהבתי הנכזבת אליה. אמרתי לה שאני שונא את הכאב שהפנים שלה גורמות לי, שיקרתי, לא היה דבר שאהבתי יותר.
על השולחן בחדר נחה סכין יפנית. מתחת לזרוע, מעל לצלעות, החלו לבצבץ קילוחי דם ראשונים לכשהרמתי את הסכין. שוב הרגשתי שאני יכול לנשום, שוב הזכירו לי הכאב והדם הזולג במורד האגן שלי, שוב זכרתי שאני חי, בלעדיהם נדמה היה כי לא כך הדבר, שירים שבעבר היו מרטטים לבבי עתה התנגנו וחלפו בלא שאזכור כלל להאזין להם, סרטים שבעבר היו מביאים אותי לכדי דמעות עתה היו מרדימים אותי. חיים הם ככל הנראה כאב, שכן בלעדיו נדמו אלו כפגו ולא היו, וששוב לא צרבו בי פנייה היפות כל כך, נותרתי לבדי עם הסכין והמצית, מנסה להזכר כי אני בחיים, מנסה לנשום.  

אז מה העניין עם לימודי כתיבה יוצרת


אני יודע שבעבר כבר כתבתי על כל הנושא של כתיבה יוצרת אך הנושא ממשיך להעסיק אותי לא מעט. תמיד חששתי כי לימודי כתיבה יוצרת עלולים דווקא לדכא את היצירתיות ולהכניס את כל הנושא של כתיבה יוצרת לתוך סכמות ותבניות מקובלות ובכך דווקא לדכא את היכולת להיות מקורי. מצאתי בזמנו קורס כתיבה יוצרת באינטרנט שדווקא קצת שינה לי את כל הגישה לגבי הנושא של לימודי כתיבה יוצרת ואני חייב להגיד שמאז אני רואה את כל העניין אחרת לגמרי.
כישרון ומקוריות הם דבר אחד, ניסיון חיים וחוויות שיכולות לשמש בשביל כתיבה יוצרת הם דבר אחר, ואילו לימודי כתיבה יוצרת הם דבר שלישי שונה לחלוטין שלא בהכרח בא על חשבון הדברים האחרים. לימודי כתיבה יוצרת במסגרת של קורס כתיבה יוצרת, בין אם הוא גשמי או וירטואלי באינטרנט, מאפשרים למצות את היכולות של הכישרון הטבעי, האינטואציה, ההכרות עם הספרות וכמובן גם הניסיון של החיים שמספק חומרי גלם לכתיבה יוצרת. כתיבה יוצרת אינה רק אמנות, היא גם אומנות, מיומנות נרכשת וטכניקה שמאפשרת להוציא משהו שיושב בתוכנו מהכוח אל הפועל ומאפשרת לנו למצות את היכולות הבסיסיות הטבעיות או המטופחות שלנו. כלים של כתיבה יוצרת הם דברים שמאפשרים לנו להבין יותר טוב מה אנחנו עושים כאשר אנחנו עוסקים בתחום של כתיבה יוצרת ומאפשרת לנו ליצור ארסנל של כלים וטכניקות לביטוי עצמי ויצירת סיפורים, שירים או נרטיבים באופן כללי.
עם זאת, חשוב שלא לתת ללימודי כתיבה יוצרת להשתלט על היצירתיות שלנו, חשוב להתייחס אליהם בתור מה שהם – כלים שמיועדים לעזור לנו לשפר מיומנות בתחום של כתיבה יוצרת אבל לא להחליף או לפצות על העדר כישרון, השראה ויכולות בסיסיות של מקוריות ותובנות לגבי המציאות של החיים שבאה לידי ביטוי דרך כתיבה יוצרת. אנשים נוטים לחשוב על כל הנושא של כתיבה יוצרת במונחים רומנטיים של אדם שכורה מתוך צור לבבו מילים יפות או שמקבל השראה מאיזו מוזה ערטילאית, אך בפועל כתיבה יוצרת היא מלאכה, וכמו כל מלאכה היא דורשת מיומנות, הבנה, ידע תיאורטי וניסיון רב שניתן לרכוש דרך לימודי כתיבה יוצרת. 

יום חמישי, 27 בינואר 2011

הלהקה שבי


הרחובות הריקים הללו, מזור ליצר נדודי חסר הישע, ואם ארקח לי משכך כאבים שמנמן, מה בכך? אין בכך דבר. ומה אחפש? לעולם לא אדע, אך דבר אחר כן אדע, איני רוצה למצוא את אשר אני מחפש. הבזקים חטופים של אידיליות עלומות, ומה בהן? מה מותרן מן הרחובות השוממים האלו, כלום אושר ימצא לי בין ידי כאשר לא ימצא בשיגיונות מוחי ההלום והקודח. קולות פסנתר מזכירים לי חיי גבורה, מזכירים קהלים משולהבים ובחורות דומעות, אותן בחורות המביטות בי מעברו השני של הכביש, מהפארק, מביטות בשאט נפש, או רחמים, או חשקנות או במבט תוהה מצפה לתשובה לשאלות קוסמיות, הן מבטיהן בראשי בלבד, אעשה בהן כרצוני, אאנוס אותן בעדינות או אתנה איתן אהבים באגרסיביות חסרת רגש. ממרומי חלון הקומה השנייה נשקפת אלי העיר, אמא, אני חייב לנסות לעוף! קולות גיטרה גורמים לי לחשוב על סמים, מה בכך? אין בכך דבר. הימים האלו, ככולם יגוועו, ואין זה אני הגוסס משחר ילדותי, הימים הם, הם אלו הנוקפים ומתים בזה אחר זה, אני, עודני כאן. קולות בס, גורמים לי לחשוב על משקפיים, ומבט מצועף, ואיך אני אוחז בזקנה הזו החולפת על פני ופוצח עימה בוואלס סוער, ושאון עצמות קרסולה הקורע תחת ידי האיתנות ונשבר, ואיך היא צונחת לרצפה, ואני נחרד, ומדדה הלאה וכל פרצופי קורן גאווה, ורק מרגע שחרטה פוקדת אותי אני נפנה להציץ בעמודו הראשון של הספר תחת זרועי, אך גם זה בקרוב יושלך שכן מעמסה כבדה הוא ומעיק על אצבעותי המיוזעות ומחליקות על כריכת העור. קולות תופים, גורמים לי לחשוב על פלוטו, ודחף עז חולף בגווי, וכבר מתפרץ החוצה והנה השמיים הם ארץ והארץ שמיים, ידי נשרטות מהאספלט ושוב אני על רגלי, אהה כן, אני משיב לזבנים ההמומים, הטירוף חביב עלי מכל. קולות מפוחית גורמים לי לחשוב שאני מיוחד, וקולות חליל מזכירים לי שיש טובים ממני, וקול מיוסר מרטיט מיתר בלבבי, ויהבי יוצא אל ספסל פינתי חשוך, לשבת באפס מעשה ולהאזין לשקט של הלהקה שבי.

יום שבת, 22 בינואר 2011

כשהוובוזלות רועמות


נתחיל בהצהרה לפרוטוקל: ווזובלה היא דבר נורא ואיום, והיא גורמת לך להפליג בדמיונך בתוכניות שהולכות ונעשות יותר ויותר גרפיות לגבי איפה ואיך אתה הולך לתקוע את הדבר הזה לבחור שמחצרר לידך בלי הפסקה כל המשחק ומה יהיה האפקט על המנוול.
מה מניע אותם לתקוע בדבר הזה בלי להפסיק, לא משנה מי משחק או מה קורה במשחק – על כך דבר יגיבו בתקיעה.
אף אחד, לא השחקנים על המגרש, לא הצופים בקהל ולא הצופים בבית,  לא יוכל להסב את מבטו ולדמות שמה שקורה על המגרש מנותק מההקשר האנושי שסביבו, כדי שאף אחד לא ישכח שכאן זה אפריקה.
יש בזה גם אלמנט של פולטיקה ופרובוקציה. בלי יד מכוונת (ואולי עם) החברה האפריקאית דוחקת את פיפ"א ואת העולם כולו לפינה וכופה עימות בין הנורמות של המערב ואלו של אפריקה בידיעה שיש להם את יתרון הביתיות. הנושא סומן היטב מלכתחילה כעניין תרבותי והשימוש חסר כל הפרופורציות בוובוזלות נועד להבהיר שהסתיימו הימים בהם העולם המערבי קבע לאפריקאים איך הם צריכים להתנהג, והם ינשפו בדבר הזה עד שהריאות שלהם יציצו מהצד השני והסרעפת תתעופף למגרש כדי להזכיר לנו את זה.

הוובוזלות תובעות מהמונדיאל הזה להגשים את מה שהוא התיימר להיות בעבור דרום אפריקה בפרט ואפריקה בכלל, כבוד והכרה מודחקת לעיתים בעצם קיומם, בעצם השותפות והרלוונטיות שלהם במשפחת העמים ביום חגה של הדת הנפוצה ביותר בעולם, הכדורגל. כל זה כמובן לא משנה את העובדה שהוובוזלות הן דבר נורא ואיום שגורמות לך לצאת מכל משחק בתחושה כאילו עשית את הטעות של לקלל את אחותו של זינדין זידאן.

יום חמישי, 20 בינואר 2011

מה העניין עם החזרת אהבה?


מסתבר שמילת המפתח "החזרת אהבה" היא מילת חיפוש שנכנסת אלפי פעמים בחודש אל תיבת החיפוש של גוגל. זה לא אמור להפתיע אותנו שהרבה אנשים מבקשים לדעת איך להחזיר אהבה מכיוון שברור כי הנושא של החזרת אהבה הוא משהו שמטריד כל אדם שאיבד ולב שבור הוא אחד המצבים הכי מטרידים שעוברים על בני אדם במהלך חייהם, והוא כמובן מועצם על ידי התרבות שמצד אחד מקנה ערך כל כך גדול לנושא של אהבה ובמקביל גם מעצימה את הכאב של לב שבור שמניע אנשים לחפש דרכים של החזרת אהבה באינטרנט.
מה שכן מפתיע בנוגע לנושא של החזרת אהבה הוא התוצאות שמתקבלות כאשר מחפשים החזרת אהבה באינטרנט. במקביל למספר עצות בסגנון מדובר הזוגיות של "לאישה" או במקרה הפחות טוב "מעריב לנוער", נראה כי הנושא של החזרת אהבה מטופל באינטרנט במידה רבה על ידי פנייה אל כוחות אל טבעיים והנושא של כישוף להחזרת אהבה חוזר שוב ושוב ומככב בראש תוצאות החיפוש (מה שמעיד בין היתר על כמות הכניסות מתוך החיפוש של "החזרת אהבה").

 לדוגמא אפשר להביא את האתר הזה על כישוף שדן בסוגים שונים של כשפים ומקדיש כמה וכמה מאמרים לנושא של החזרת אהבה. במאמר המקושר כאן נידונות הדרכים השונות לבצע כישוף להחזרת אהבה בצד מילות אזהרה לגבי השלכות בעייתית אפשריות. מאמרים אחרים באתר מסבירים ביתר פירוט את הצעדים השונים לביצוע כישוף להחזרת אהבה. גם באתר הזה ישנו מאמר הדן בנושא של החזרת אהבה שאומר פחות או יותר דברים דומים.

צריך לשאול מה מניע אנשים בעלי לב שבור לפנות את מיסטיקה וכוחות אל-טבעיים מתוך הרצון בהחזרת אהבה. האם המצב של לב שבור הוא בלתי נסבל על כדי כך שאדם יהיה מוכן לקבל כל אפשרות  ולוותר על הרציונליות שלו בכדי להחזיר אהבה שאבדה. ואולי זה לא עניין ששמור רק לנושא של אהבה או החזרת אהבה, והאמונה של אנשים בכוחות על טבעיים ונושאים כמו כישוף בחברה שלנו היא רווחת יותר ממה שהיינו רוצים להאמין או שאנחנו על כל פנים נוטים בדרך כלל לחשוב. 

יום שני, 17 בינואר 2011

לשכב עם בחורות שלמראית עין אין בהן שום פגם


לשכב עם בחורות שלמראית עין אין בהן שום פגם. במיטה שלי, שיער חלק ונעים, והן מורידות את הסיכה, או הגומייה, או הדבר הזה מפלסטיק שאני לא יודע איך קוראים לו, ומניחות בצד, במקום שיהיה להן קל למצוא אחר כך, ואז אני מלטף להן את הראש. ולצוואר שלהן יש ריח טוב, והעור שלהן רך, ואני מנשק להן את הצוואר, ומחליק על העור, והן מחייכות, אבל לא באמת, והעיניים שלהן מאופרות, תמיד מאופרות. והשדיים שלהן מושלמים, לא גדולים מידי ולא קטנים מידי, מושלמים, ארוזים בחזיית סאטן שחורה. והישבן שלהן, במכנסיים צמודות בגזרה נמוכה, ישבן של מנוי שנתי למכון כושר, ישבן של סלט ירוק במקום צ'יפס, ואחרי כל זה, אין לי ברירה אלא לשלוח לשם את היד שלי.
וכשאני מפשיט אותן, כל שאני יכול לקוות לו הוא לא להתאכזב, וזהו. לעולם לא אהיה מופתע, שום דבר פלאי וקסום לא יחכה לי שם, תמיד זה יהיה אותו דבר, טוב יותר או טוב פחות, אבל תמיד אני יודע מה יתגלה מאחורי הבגדים הללו. אני אומר משהו, והן צוחקות, ועכשיו אני מתלבט אם לשקר, ואם הן רוצות שאני אשקר, והייתי מעדיף להימנע מזה, אבל לפעמים צריך, לפעמים הן צריכות את זה, לפעמים גם אני, לפעמים גם אני אוהב להעמיד פנים.
וכשהן הולכות אני קם, מדליק סיגריה וניגש למחשב, בודק דואר, נכנס לאתר חדשות ורואה מה עשתה היום הבורסה למרות שאין לי אפילו אגורה מושקעת. ניגש למטבח, שם מים בקומקום ובזמן שאני מחכה עובר על העיתון, קורא רק את הכותרות בחלק של החדשות, את חלק ב' אני שומר לתה. כשהאדים מהכוס ממלאים לי את המשקפיים ומאמר המערכת נעלם לשנייה קלה, אני תוהה לאן הכל נעלם, כל התקוות הללו, שהמצאתי, שבדיתי מליבי בפעם הראשונה שראיתי אותן, בפאב, במסיבה, בתחנת האוטובוס. האם יחד עם הבגדים אני מוריד מהן דבר אחר, אני תוהה, והרי כשהן שם, עירומות, אני כבר לא מצליח למצוא ולו שבריר ממה שייחסתי להן לפני שהתפשטו, ואולי רק רציתי לייחס להן. כשאני מרחיק את הכוס והאדים על הזגוגיות מתפוגגים, עמם מתפוגגות גם כל המחשבות הללו.
ואני לא רוצה לשכב עם בחורות שלמראית עין אין בהן שום פגם. אני רוצה את הבחורה הפגומה ביותר בעולם, אני רוצה עיניים שהן תהומות ללא סוף. הכרית שלי צמאה לדמעות, וקירות החדר שלי, הם רוצים לשמוע וידויים, הם רוצים אותי נדהם ואת הלב שלי שועט. וכל כך הרבה זמן לא שכבתי עם אדם, רק זיינתי בובות.

יום שבת, 8 בינואר 2011

ועכשיו על אריסטו


בעקבות העניין המחודש שלי בפילוסופיה היוונית, אחרי שקצת חזרתי אל הדיאלוגים של אפלטון התחלתי גם לברר מחדש האם גם אריסטו יכול להציע משהו מעניין בימינו. אז חייבים להודות כי אריסטו קצת פחות מלהיב לעומת אפלטון מהרבה בחינות. יש הרבה חן בדיאלוגים של אפלטון שאין בכתיבה הפחות ספרותית של אריסטו. מצד שני אריסטו מציע ללא ספק חשיבה מתקדמת יותר במרבית התחומים שבהם הוא פועל וכמובן שאין ספק שעם כל הכבוד לאפלטון אריסטו הותיר חותם הרבה יותר עמוק והוא למעשה המורשת של הפילוסופיה היוונית על התרבות המערבית.

אז מה אנחנו יכולים לגלות כאשר אנחנו חוזרים אל אריסטו? דבר ראשון אני חייב להגיד שאני מעדיף את המטאפיזיה של אריסטו הרבה יותר מאשר את זו של אפלטון. אמנם תורת האידיאות של אפלטון היא נחמדה מאוד ומעוררת השראה, אבל אני מעדיף את אריסטו שמשאיר את הכל בעולם החומר והחושים ולא בורח לאיזה עולם מופשט שבו הכל טוב ומושלם. אריסטו מחפש את השלמות בעולם הזה, ומי שמכיר את ההיסטוריה של התיאולוגיה יודע עד כמה הגישה הזו של אריסטו היא משמעותית לגבי כל כך הרבה דברים. ואצל היוונים כמו אצל היוונים, המטאפיזיקה גוזרת עוד הרבה דברים כמו האתיקה, תורה המדינה ואפילו האסתטיקה. אריסטו לא מחפש את המדינה המושלמת שלו באיזו אידיאה מופשטת של צדק שרק הפילוסוף הכי חכם (אפלטון כמובן) יכול להשיג אותה ועל כן הוא זה שצריך לשלוט (המלך הפילוסוף). אריסטו רואה את המדינה כדרגה גבוה של ביטוי של הטבע החברתי של האדם, ויש בזה כמובן משהו נאיבי או לפחות קודר כי כנראה שאם נלך עם השיטה של אריסטו לא נוכל להמנע מהמסקנה שבטבע של האדם יש כמה קלקולים די רציניים אם ככה מדינות בימינו נראות.
לאחרונה גם גיליתי כי אריסטו השפיע מאוד על הפילוסופיה היהודית, בעיקר בימי הביניים, וכי כל הפילוסופיה המהוללת של הרמב"ם היא למעשה התאמה של היהדות עם התורה של אריסטו. לא יודע למה זה מרגש, הרי בעצם בימי הביניים כולם דיברו עם אריסטו, עד כדי כך הוא היה חשוב. 

מחשבות על "על השחיטה" של ביאליק


אחרי שהצליחו להמאיס אותו עלי בתיכון חזרתי לאחרונה לקרוא קצת ביאליק. מתוך הטראומות של לימוד ביאליק לבגרות בהתחלה נמנעתי מהשירים המוכרים כמו "על השחיטה", "הכניסני תחת כנפך" ו-"לבדי" שכבר נאמסו עלי. אבל אחרי שקצת מתרככים, וקצת שוכחים את המורה לספרות שהצליחה להרוס לך את ביאליק, מגלים כי גם לשירים האלו יש קסם שנותר קבור מאחורי כל הפדגוגיה הנוראית הזו של לימודי ספרות לבגרות.

"על השחיטה" הוא אחת הדוגמאות לשירים של ביאליק שעוד אפשר למצוא בהם הרבה עניין, אלא שהוא מכיוון שונה לגמרי ממה ששואלים אותו עליכם בבגרות בספרות. כמובן שיש הרבה דברים די בנאליים ב-"על השחיטה" של ביאליק. ההתרסה כנגד האל, הזעם ועוצמת הרגשות (מי כבר כותב שירה בימינו עם רגש?), תאוות הנקם והתחושה שהעולם נגמר. אלא שזה אחד הדברים ב-"על השחיטה" של ביאליק. "על השחיטה" מחלק בין תליינים מוחלטים וקורבנות מוחלטים, ואולי על רקע פרעות קישיניב זה מובן אבל לדעתי עדיין יש כאן משהו עמוק יותר לגבי התפיסות היהודיות והציוניות שאפשר למצוא ב-"על השחיטה" ובשירה של ביאליק באופן כללי.

בשורה האחרונה של "על השחיטה" כותב ביאליק כי "כל מוסדות הארץ נמקים", וניתן אולי לפרש את זה כקריסה של החברה והמדינה שלא מסוגלת יותר להגן על היהודים ולמנוע את הפגיעה בהם. המדינה נמדדת מזווית הראייה של ביאליק מבחינת יכולתה להגן על היהודים, ואילו הכוונה כאן היא למיעוטים הרי שיש בו יסוד אוניברסלי דמוקרטי שבא לידי ביטוי ב-"על השחיטה" של ביאליק. אלא שדומה כי ההתרסה, הזעם וקריאות הנקמה של ביאליק כלפי הרשעים הגמורים היא למעשה לא רק כלפי התליינים שביצעו את "השחיטה" אלא כלפי כל מה שמסביבם, עולמם, ערכיהם ועוד, והנקמה שעליה מדבר ביאליק ב-"על השחיטה" היא נקמה בעולם הזה כולו. עם זאת, אין ב-"על השחיטה" אף מוטיב של גאולה זולת הנקמה והחורבן שיבוא על אלו שביצעו את השחיטה. ביאליק למעשה אינו דורש נקם ב-"על השחיטה", משום שהנקמה היא מעבר להישג יד ואולי רק בהישג ידם של השמיים. עיקרון הדם מול דם אינו עומד ב-"על השחיטה" של ביאליק, בלתי אפשרי לתקן את העולם על ידי הריגת מספר שווה של קוזאקים כנגד היהודים שנהרגו בפרעות, האשמה של הגויים כלפי היהודים היא גדולה מזה, והמכות שיפלו עליהם "על השחיטה" הן כמו מכות מצריים. 

יום שישי, 7 בינואר 2011

אהבתי את בודלר


אהבתי את בודלר, אהבתי את בוקובסקי, אהבתי אותך, וזהו שילוב מסוכן. אהבתי להשתכר בלילה לבדי בחדרי, אהבתי לראות אותך מתרחקת מעלי, אהבתי להיות מסומם, אהבתי להיות עצוב בגללך, אך ורק בגללך, רק בגללך אהבתי להיות עצוב. רציתי להיות מטורף, להביט במראה בגוף מעורטל למחצה ולמשש את זיפי פניי ואת עיניי בהן בוהקת השתקפות המנורה לשאול מה יהיה עלי. איני יודע למי שפר מזלו יותר, את נסכת משמעות בכל מילה שקראתי וכתבתי, ובלעדייך היו אלו אך מילים, אך הן אינן, אלו רחשי לב, וסערת רגשות, אלו תקוות וחלומות, זו כמיהה נוראית, זהו סירוב מוחלט להשלים עם החיים כמות שהם, זו הסלידה המוליכה לכדי בחילה מכל דבר שיש בו מן הרגיל. את היית לאומנות, בך הפכתי לאומן, ובלעדייך הנני ככל האדם. לי ניתנה האומנות ולך ניתן להפך לאומנות, ובך מצאתי כל אשר ביקשתי, בך סמאו עיני, ובך לא יכל לבבי עוד לשקוט, בעינייך המביטות בי נולדו לילות לבנים, ומידייך מפכה היין, ומפיך עשן הסם נודף, בין רגלייך ניחוח ערגה לחיים קסומים, ועור פנייך כנייר קלף ריק. ואני בתאוותי העצורה, בידיי הרוטטות, לבבי הפוחז וראשי המפליג בשיגיונות אודות תקוות שאיני רוצה בהגשמתן. הייתי אני למכחול, שעל אותו נייר בתולי היה למכחולו של מונה, של מגריט של ואן-גוך, ומקולך דליתי את בטהובן, שוברט ושטראוס, ועינייך לפני הביטו בגיתה, בפרוסט ובסארטר. לכשרוני אין כל חשיבות למן הרגע בו קבעתי גדולה ספרותית בשיר היכול לדבר אודותייך ואין כל חשיבות למחברו, או לחריזתו ומשקליו, לא למשמעותו או אם יאצור בחובו כל רעיון נאצל ומרנין, שכן כל עוד היית את לכותרתו, לא יכל להיות יפה ממנו.

יום ראשון, 2 בינואר 2011

שלושה פרגמנטים


1.כולנו קשורים בחוטים, חלקנו יותר מאחרים, יש כאלה שקשורים בהרבה חוטים, ויש כאלה שרק באחד או שניים. אבל עדיין, כל עוד אתה קשור, אתה לא חופשי. בכדי להיות חופשי באמת אתה חייב לשרוף את כל החוטים שקשורים אלייך, וזה קשה.
חוטים קושרים אותך למקום אחד. מקום שלא תוכל להתנתק ממנו כל עוד אתה קשור אליו בחוט, ולא משנה כמה תנסה, מבלי לשרוף את החוט לא תשתחרר. אתה תמיד תהיה קשור, פיזית ונפשית.
חוטים באים בהרבה סוגים, בעובי שונה. אתה יכול להיות קשור במאה חוטים או בחוט אחד ממש עבה וזה יהיה אותו דבר, אבל בדר"כ ככל שאתה קשור ביותר חוטים אתה באמת פחות חופשי.


2. העיניים שלך. דומני כי החלק היחידי בגופך שאני אוהב הוא עינייך. אותן מנהרות כחולות, מובילות אל תוך נבכי הבלתי נודע של נשמתך. מטעות, מתעתעות. מראה עינייך אומר כי תמימה את, ואין דבר יותר רחוק מן האמת. אבל, היה ואבדתי ולו לשנייה בתוך עינייך, המתבוננות בי בכזו ערגה, בכזה רעב, סקרנות בלתי מסופקת. ברגע שאחזו בי עינייך אין אני עוד יכול להשתחרר ולעד אני בשבייך, שוכח ממגוחכות ורשעות שאר גופך ונשאר כלוא לעד בכלא הכחול שלי, כלא גדול, מאיר, משקר.

3.את האש, הלהבה. בוערת בריקוד מקסים, מרחפת באוויר בצבעים מרהיבים, שמזמינים, פשוט מזמינים, להושיט יד, ולגעת. הבערה המכשפת שלך, שפשוט אוחזת בי, וגורמת לי לאבד לשניה את קול ההגיון ולרצות להושיט יד ולגעת בך. הקסם הבוהק שלך, גרם לי לשכוח שנגיעה באש יש בה מן הסכנה, סכנה להשרף ולהכוות, אבל קסמך המרצד מול עיני משכיח ממני כל פחד ומורא מאותו סבל של כוויה, שפוחת ומתגמד לעומת הרצון לגעת בך, הלהבה.

יום שבת, 1 בינואר 2011

סומה ופסיכה - דיון בבעיית הגוף ונפש בפילוסופיה


קשה לי לחשוב על אפשריות נוספות לפיתרון בעיית הגוף והנפש מעבר לשלוש המוצעות בפילוסופיה זה אלפי שנים.
אפשרות אחת היא זו של אלו הקרויים מוניסטים-מטריאליסטים. המוניזם גורס כי אין שתי אמיתיות ביקום, כלומר אין צד רוחני-נפשי וצד פיזי אלא רק אחד מהשנים. הגישה המוניסטית-מטריאליסטית גורסת כי רק הגוף הוא הקיים, האדם הוא סך-כל אבריו אך לא מעבר. כל תהליך בו, בין אם "נפשי" או פיזי או תהליך פיזי-כימי-ביולוגי בלבד. ההסברים המסורתיים מצד המחזיקים בדעה המוניסטית-מטריאליסטית אומרים כי ה"נפש" כביכול שוכנת בכל הגוף. ניתן להפריך גישה זו ללא כל בעיה. אך הגירסה המדעית-מודרנית של גישה זו איתנה הרבה יותר. לפיה הקוגניציה של האדם היא פעולות נוריוניות והעברות סינפטיות המתרחשות במוחו. כל נפש האדם, הכרתו, מחשבותיו ורגשותיו הם למעשה מיליוני מיליונים של פעולות עצביות, חשמליות וכימיות. האדם הוא חומר, וכשהחומר מפסיק להתקיים, כך גם האדם.
מנגד עומדת הגישה המוניסטית-רוחנית של קיום רוח בלבד, נשמה שהיא למעשה ללא גוף. גישה זו נשמעת הזויה למדי אך ניתן למצוא לה ביסוס למשל בסולפיסיזם הקרטזיאני, המטיל ספק באמיתות הגוף ומציגו כאשליה, אך מוכיח את קיומה של יישות חושבת. גירסה מתונה יותר של גישה זו ניתן למצוא בבודהיזם אשר מציג את הנפש כזרם תודעה נצחית, אין הבודהיזם שולל את הגוף אך הוא אינו מייחס לו כל חשיבות, אלא רק לנפש כיוון שהיא נצחית והגוף הוא בבחינת כלי ריק.
הבודהיזם עלול להיות מבלבל, כיוון שבמהותו, לדעתי הוא מוניסטי-רוחני, אך במישור הפרגמטי, הוא שייך יותר לגישה השלישית: הדואליזם, שהוא כמובן הפוך למוניזם ומדבר על קיום של גוף פיזי במקביל לנפש "אן-פיזית". לדואליזם גרסאות שונות. ייתכן כי הנפש היא מנותקת מהגוף, או שהיא שוכנת בו, ואם היא שוכנת בו, האם היא מתה איתו, או שהיא רק דיירת- זמנית בגוף הפיזי הספציפי הזה ולאחר מותו עוברת לגוף אחר או לעולם אחר, ישנן הרבה גישות הנעות מפילוסופיות למיסטיות לגבי טבע הדואליזם הפסיכו-פיזי.
בין שלוש הגישות הללו ניתן למצוא גם גישות שהן מעין פשרה, או בטווח בין הגישות השונות, כמו הבודהיזם או ה"אפיפנומנון", אך לרוב גישות אלא מופרכות ורוב ביסוסן הוא דתי וא-רציונלי, ואם אמצע אחת שתעלה על הדעת אעניק לה את מירב תשומת הלב הראויה לה.
אך איני בא פה לבחון את הגישות השונות כי אם לחשוב באופן עצמאי על בעיה זו.

אתחיל בידוע לי. ידוע לי בוודאות כי יש בי משהו אשר נקרא לו בשם קוגניציה, שהוא מצד אחד יכול להיות נפש,או בסך-הכל פעילות נוירולוגית, ייתכן כמו כן שפעילותי המנטלית היא ממוקר מעבר לי בהכתבה דטרמניסטית כלשהי. אני יכול להיות בטוח בקיומה של אותה קוגניציה מהעובדה שיש לי מחשבות, רגשות וכו'. מי שאינו מוצא הסבר זה מספק יכול לפנות למאמרו של רנה דקארט "הגיונות על פילוסופיה ראשונית" לשם הוכחה עמוקה יותר על דרך הטלת הספק עד למציאת קיומה של יישות כלשהי, קוגניציה.
אני אבחר להתעלם מן האפשרות של אי-קיומו של גוף, למרות שאפשרות זו קיימת, אך בשלב זה דומני שלעולם לא אצליח להוכיח כי גופי אינו קיים ודרות רבים של פילוסופים ניסו להוכיח את הסולפיסיזם של דקארט כלא נכון אך ללא הצלחה יתרה. עם זאת אפשרות זו היא דיון אחר לגמרי ולכן אשאר ברמה המטפיזית בלבד.
לכן, אני כעת יודע כי יש לי קוגניציה, וכן גוף פיזי, אך מה הקשר בניהם?
עלי למצוא משהו שיפריד בין הקוגניציה לגוף, ואם לא אמצא, הרי שהגוף והקוגניציה אחד הם.
אם אכן אני הוא חומר בלבד, וכל דבר הוא פעולות פיסקליות או כימיות, כיצד אם כן, יכולים למשל, ארועים להשפיע על הרגשתי ומצב רוחי. לשם המחשה נניח כי אני חובב אמנות, וכי תמונה במצוירת ביד אמן מרגשת אותי ומביאה אותי להתרוממות ומיטיבה על ליבי, איך נוצר הקשר הזה בין מראה התמונה לבין הקוגניציה? הרי אין שום מגע בין הגוף לתמונה וכל מדען יסכים כי אין פה שום תגובה כימית.  דוגמאות נוספות הן התרגשות והנאה שקריאה בספר יכולה לספק, או עצב שבא מארועים כלשהם ואלפי ארועים או חויות שאני עובר שהם משוללים פן כימי אך בכל זאת מחוללים תמורות בהרגשתי ובחשביתי, וההרגשה והחשיבה שייכות לקוגניציה. אך יבוא מדען ויגיד לי כי מוחי על כל פעילותיו הניורולוגיות והעברות הסינפטיות יכול לתרגם את המידע הנקלט דרך חוש הראיה, השמיעה וכו', לעבד מידע זה ל"תמונת-מצב" כלשהיא ולהגיב לפיה בשיחרור הורמונים למשל, שיגרמו לעצב, שמחה, התרגשות וכו'.
ידוע כי הפרשה מוגברת של סרטונין במוח היא סממן לשמחה, וכי לאנשים החסרים בסרטונין יש נטייה לעצב. ייתכן שכאשר אני רואה תמונה יפה, מוחי מעבד את המידע החזותי הנקלט דרך חושי הראיה, מיליוני עצבים, ניורונים, פעולות חשמליות וסינפטיות קובעים כי התמונה יפה בעיני ומפרישים סרטונין המרומם את מצב רוחי, הרבה בדומה למחשב על המעבד את המידע שנקלט בו ומקבל החלטות.
אם כך, אין בהשפעתם של דברים שלא קשורים לגוף על הקוגניציה בכדי לקבוע תשובה לבעיה.
נושא נוסף שכדאי להתעמק בו הוא הסמים. אין ספק ומוכח במדע  כי לסמים יש השפעה על הגוף, הן הם חומר, הורמונים או כימיכלים המשנים משהו בפיזיולוגיה ובכך גורמים לאפקטים שונים הן על הגוף והן ובעיקר על הקוגניציה. אם כך יבוא המדען ויגיד כי זו הוכחה ניצחת כי הקוגניציה היא פעילות פיסיקלית כיוון שסוג אחד של חומר מרומם את רוחה (כמו פרוזאק) וסוג אחר מעציב אותה (כמו ואליום), אחר מכהה אותה (אופיום). סמי הזיות הם בכלל הוכחה שכיוון שחומר דוגמת ל.ס.ד שנכנס לגוף משנה לגמרי את כל התפיסה של הקוגניציה את סביבתה, את החושים וכל דבר הקשור בכך, הכל על טוהר הכימיה, פיסיקה וביולוגיה בלבד, והן אף אחד לא יכחיש את פעילות הסמים ותמורותיהם על הקוגניציה.
אולם, מנסיוני יש השפעה על פעילות הסם שהיא מעבר לכוחו של החומר הנרקוטי בלבד. אם אדם המעשן מריחואנה למשל ירצה בכך, יהיה בכוחו להשאר "שפוי" ולשלוט בפעולותיו, ומצד שני, יוכל לאבד כל קשר לסביבה ולהיות מסומם לגמרי. יש לי נסיון רב עם סם זה (מריחואנה) ועל בסיס נסיון זה אני יכול לקבוע כי יש משקל רב, עד 60% בהערכה גסה למידת רצונו וציפיותיו של האדם המשתמש בסם על השפעת הסם עליו, למרות שלמעשה אותה כמות של חומר נכנס אל גופו ומתרחשות אותן פעיליות כימיות.   

למה אני אוהב אותה


האוטובוס דהר בכביש מודיעין, בואכה רמות. ממזרח הבליחו אותותיו הראשונים של השחר המבצבץ מעל האופק שהבהיק בגוונים של כתום וכחול.
האוטובוס טיפס אל עבר הבוקר הירושלמי הקפוא, מפלס דרכו בינות הערפילים שמלאו את אוויר הבוקר החדש והפכו את גיא ליפתא לזכרון ענן לבן ומסתורי.
עשן סיגריות מילא את חלל האוטובוס, גופות מוטלות על המושבים, רצוצות מעייפות וישנות כנגד חלונות האוטובוס שעשה דרכו במעלה העלייה לעבר הכניסה לעיר.
הבטתי בה, לידי, האור הכתום ממזרח שטף את פניה הישנות, לסתה רפויה ופיה פעור באופן מגוחך, משחרר את נשימותיה הקצובות המוטעמות בשמץ של נחירות.
הנערה היפה שהורידה בפני את חולצתה כמה שעות לפני כן ישבה שני מושבים מאחורי, ערה, ומבטה שורף חורים בגבי, אך לא שעיתי לתחנוניה ונותרתי נאמן למשמרתי ליד הבחורה הישנה באופן מגוחך לידי.
היא לא הייתה יפה באותו רגע, היא גם אינה נבדלת בהרבה מאחרות כאשר היא במיטבה, אך עתה לא נמצא בה כל זכר לדבר מושך. מה שכן, אהבתי אותה, וכמה שרציתי, לא יכולתי להתכחש לזה. כמה ששנאתי אותה, את פנייה דמויי הביצה הנישאות מעל גוף שמנמן חסר פרופורציות, כמה ששנאתי את אופייה החתולי, כפויי הטובה והמפונק, כמה ששנאתי את האופן שהתייחסה אלי. כמה ששנאתי אותה, לא יכולתי להכחיש את אהבתי. מצב מוזר, שאני שונא כל פרט בה ואוהב את כל כולה, ואיני יכול להסביר זאת.
האוטובוס פילס דרכו ברחובות השוממים של העיר הקפואה ונעצר בכיכר ציון. ירדנו מהאוטובוס, ניסתי ללא הועיל להתחפר בעצמי בניסיון למצוא מפלט מצינת הבוקר שפילסה דרכה דרך קרעים במכנסי.
מצונף בעצמי ורועד מקור הבטתי בה, יורדת רדומה מהאוטובוס ועינייה נפוחות. לשנייה נפגשו מבטנו והיא נפנתה לחפש לעצמה מונית. הנערה היפה שמקודם הסירה את חולצתה לפני  עמדה מולי ופניה מביעים תחינה אחרונה, אך אני צפיתי בשנייה, צפיתי בה בשעה שהתרחקה ממני לעברו השני של הרחוב. ובשעה שהלכה והתרחקה ממני, הבנתי, הבנתי מדוע אני כה מאוהב בה, בדיוק בגלל זה, בגלל שהיא הולכת מתרחקת ממני מבלי להעניק לי מבט אחד לאחור לנחמה.