האוטובוס דהר בכביש מודיעין, בואכה רמות. ממזרח הבליחו אותותיו הראשונים של השחר המבצבץ מעל האופק שהבהיק בגוונים של כתום וכחול.
האוטובוס טיפס אל עבר הבוקר הירושלמי הקפוא, מפלס דרכו בינות הערפילים שמלאו את אוויר הבוקר החדש והפכו את גיא ליפתא לזכרון ענן לבן ומסתורי.
עשן סיגריות מילא את חלל האוטובוס, גופות מוטלות על המושבים, רצוצות מעייפות וישנות כנגד חלונות האוטובוס שעשה דרכו במעלה העלייה לעבר הכניסה לעיר.
הבטתי בה, לידי, האור הכתום ממזרח שטף את פניה הישנות, לסתה רפויה ופיה פעור באופן מגוחך, משחרר את נשימותיה הקצובות המוטעמות בשמץ של נחירות.
הנערה היפה שהורידה בפני את חולצתה כמה שעות לפני כן ישבה שני מושבים מאחורי, ערה, ומבטה שורף חורים בגבי, אך לא שעיתי לתחנוניה ונותרתי נאמן למשמרתי ליד הבחורה הישנה באופן מגוחך לידי.
היא לא הייתה יפה באותו רגע, היא גם אינה נבדלת בהרבה מאחרות כאשר היא במיטבה, אך עתה לא נמצא בה כל זכר לדבר מושך. מה שכן, אהבתי אותה, וכמה שרציתי, לא יכולתי להתכחש לזה. כמה ששנאתי אותה, את פנייה דמויי הביצה הנישאות מעל גוף שמנמן חסר פרופורציות, כמה ששנאתי את אופייה החתולי, כפויי הטובה והמפונק, כמה ששנאתי את האופן שהתייחסה אלי. כמה ששנאתי אותה, לא יכולתי להכחיש את אהבתי. מצב מוזר, שאני שונא כל פרט בה ואוהב את כל כולה, ואיני יכול להסביר זאת.
האוטובוס פילס דרכו ברחובות השוממים של העיר הקפואה ונעצר בכיכר ציון. ירדנו מהאוטובוס, ניסתי ללא הועיל להתחפר בעצמי בניסיון למצוא מפלט מצינת הבוקר שפילסה דרכה דרך קרעים במכנסי.
מצונף בעצמי ורועד מקור הבטתי בה, יורדת רדומה מהאוטובוס ועינייה נפוחות. לשנייה נפגשו מבטנו והיא נפנתה לחפש לעצמה מונית. הנערה היפה שמקודם הסירה את חולצתה לפני עמדה מולי ופניה מביעים תחינה אחרונה, אך אני צפיתי בשנייה, צפיתי בה בשעה שהתרחקה ממני לעברו השני של הרחוב. ובשעה שהלכה והתרחקה ממני, הבנתי, הבנתי מדוע אני כה מאוהב בה, בדיוק בגלל זה, בגלל שהיא הולכת מתרחקת ממני מבלי להעניק לי מבט אחד לאחור לנחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה