אהבתי את בודלר, אהבתי את בוקובסקי, אהבתי אותך, וזהו שילוב מסוכן. אהבתי להשתכר בלילה לבדי בחדרי, אהבתי לראות אותך מתרחקת מעלי, אהבתי להיות מסומם, אהבתי להיות עצוב בגללך, אך ורק בגללך, רק בגללך אהבתי להיות עצוב. רציתי להיות מטורף, להביט במראה בגוף מעורטל למחצה ולמשש את זיפי פניי ואת עיניי בהן בוהקת השתקפות המנורה לשאול מה יהיה עלי. איני יודע למי שפר מזלו יותר, את נסכת משמעות בכל מילה שקראתי וכתבתי, ובלעדייך היו אלו אך מילים, אך הן אינן, אלו רחשי לב, וסערת רגשות, אלו תקוות וחלומות, זו כמיהה נוראית, זהו סירוב מוחלט להשלים עם החיים כמות שהם, זו הסלידה המוליכה לכדי בחילה מכל דבר שיש בו מן הרגיל. את היית לאומנות, בך הפכתי לאומן, ובלעדייך הנני ככל האדם. לי ניתנה האומנות ולך ניתן להפך לאומנות, ובך מצאתי כל אשר ביקשתי, בך סמאו עיני, ובך לא יכל לבבי עוד לשקוט, בעינייך המביטות בי נולדו לילות לבנים, ומידייך מפכה היין, ומפיך עשן הסם נודף, בין רגלייך ניחוח ערגה לחיים קסומים, ועור פנייך כנייר קלף ריק. ואני בתאוותי העצורה, בידיי הרוטטות, לבבי הפוחז וראשי המפליג בשיגיונות אודות תקוות שאיני רוצה בהגשמתן. הייתי אני למכחול, שעל אותו נייר בתולי היה למכחולו של מונה, של מגריט של ואן-גוך, ומקולך דליתי את בטהובן, שוברט ושטראוס, ועינייך לפני הביטו בגיתה, בפרוסט ובסארטר. לכשרוני אין כל חשיבות למן הרגע בו קבעתי גדולה ספרותית בשיר היכול לדבר אודותייך ואין כל חשיבות למחברו, או לחריזתו ומשקליו, לא למשמעותו או אם יאצור בחובו כל רעיון נאצל ומרנין, שכן כל עוד היית את לכותרתו, לא יכל להיות יפה ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה