מזוכיזם

הלהבה הקטנה ריצדה מעל מעטה הברזל בידי רוח נעלמת, הפכתי את המצית בכדי להחיש את התהליך. קולות צעדים הקפיצו אותי ובלא להרפות מלחצן המצית האזנתי לאלמוני שנכנס לתא השירותים הסמוך. הנחתי ללהבה לבעור עוד מספר שניות, תוהה האם הספיקה המתכת להתחמם דייה וגומל בליבי להקצות עוד מספר שניות לבערה. הרמתי את חולצתי וחשפתי את בטני, הרפתי מלחצן המצית וכהרף עין נעלמה הלהבה, לשנייה בהיתי במצית התמימה לכאורה אך הזכרתי לעצמי כי אין להניח לה להתקרר וביד בוטחת והחלטית הצמדתי את הקצה הלוהט אל שיפולי בטני בסמוך לטבור, כאלפית שנייה לקוח לכאב לקובע מעמדו כקיים, ואז, הצריבה. עצמתי עיניי, הגוש שנדמה חסם את ראותיי זמן כה רב לפתע נעלם, חשתי כמו שואף אני אוויר לראשונה מזה זמן כה רב, כמו לראשונה חשתי בזרימתו לתוך חזי. הכאב העצים אך לא הרפיתי והצמדתי את המצית ביתר כוח אל עורי, לשנייה שוב הייתי שם, בפרובנס, על הגבעה הירוקה ההיא הזרועה אלפי חרציות צהובות מרקדות ברוח, כמעט יכולתי לשמוע את זמזום הצרצרים, כמעת יכולתי לחוש את הרוח על פני ולראות את ענני הנוצה מרחפים באיטיות מעלי. שאפתי שאיפה אחרונה והרמתי את המצית. האזור היה אדמומי, ידעתי כי בעוד מספר דקות יופיעו השלפוחיות. קמתי ויצאתי מתא השירותים, מוריד את המים בכדי לא להעלות כל תהיי בראשו של שכני לגבי מעשיי שם. גופי כמו ריחף כששבתי אל המשרד, לבי פעם בחוזקה וידיי רעדו כאשר טיפלתי בניירות על שולחני, מתענג על האוויר הבא בשערי אפי, חייכתי עד בוא הערב. בערב חזר המחנק, ישבתי בחדרי מעשן ובוהה בקיר, שני ספרים שניסיתי להתחיל לקרוא היו מוטלים זנוחים בפאתי המיטה וסימנייה שידעתי כי היא מיותרת לחלוטין מבצבצת בסמוך לכריכה של שניהם. באחרונה החלתי לשנוא את שעות היום ושמחתי שוב על הלילה שהגיע אך לא ידעתי מה לעשות בו ונכונותי להיוותר ער עד אשמורת הבוקר מילאה ליבי תהייה מודאגת באשר לכיצד אעסיק עצמי עד הנץ החמה. ערוץ אחר ערוץ לא נחה דעתי מן הטלביזיה וגם זו לבסוף עמדה כבויה ודוממת, בדמיון רב מידי לגוף השרוע לפניה. יצאתי החוצה ומיד געשה סביבי המולת אנשים רבים, חלקם מתגודדים בקבוצות ומשוחחים, אחרים חלפו על פני מחווים בפניהם לשלום וזוכים לתמורה מאולצת מידיי הכבדות. בכל אשר פניתי נכרו בדרכי אנשים, כמעט אחוז אימה החשתי את צעדיי אל מאחורי הבניין, אל החורשה הקטנה שעמדה שם, ומשמצאתי עצמי לבדי, שוב לא ידעתי מה אעשה, הצתתי סיגריה נוספת וישבתי על ספסל זנוח מט ליפול. מיששתי את השלפוחיות מהבוקר ונדמה כי לא יכלתי לחדול.

אמרתי לה שאיני רוצה לראותה יותר, שאיני יכול, אמרתי לה שהכאב רב מידי וכי אני מחפש חיים בלעדיה, אמרתי לה כי אני עושה זאת למעני, אך למעשה זה היה למענה. לא נעלם מעיניי כמה עיניתי אותה, כמה אובססיה זו שכרכה נפשי סביבה טרדה מנוחתה וכמה העיקו עליה מכתביי החוזרים ונשנים אודות אהבתי הנכזבת אליה. אמרתי לה שאני שונא את הכאב שהפנים שלה גורמות לי, שיקרתי, לא היה דבר שאהבתי יותר.

על השולחן בחדר נחה סכין יפנית. מתחת לזרוע, מעל לצלעות, החלו לבצבץ קילוחי דם ראשונים לכשהרמתי את הסכין. שוב הרגשתי שאני יכול לנשום, שוב הזכירו לי הכאב והדם הזולג במורד האגן שלי, שוב זכרתי שאני חי, בלעדיהם נדמה היה כי לא כך הדבר, שירים שבעבר היו מרטטים לבבי עתה התנגנו וחלפו בלא שאזכור כלל להאזין להם, סרטים שבעבר היו מביאים אותי לכדי דמעות עתה היו מרדימים אותי. חיים הם ככל הנראה כאב, שכן בלעדיו נדמו אלו כפגו ולא היו, וששוב לא צרבו בי פנייה היפות כל כך, נותרתי לבדי עם הסכין והמצית, מנסה להזכר כי אני בחיים, מנסה לנשום.