יום שבת, 28 במאי 2011

רצח


סהרורי, מטושטש, מבוהל, הלך ויטו סרובליקו לאורך הכביש המהיר. שאון המכוניות החולפות בשאטה לידו החריד אותו פעם אחר פעם. שוב ושוב הביא עצמו להביט אל ידיו ובגדיו המגואלות בדם אך נבהל לנוכח ההוכחה המכתימה את בגדיו שאישרה שדימיונו אינו מתעתע בו והדברים אכן קרו. בן 90, זה מכבר הוא סיכם ברוחו שכל אשר יכל להתרחש בחייו כבר התרחש, אך הנה, לזה הוא לא ציפה, וגם לא התכוון שכך יהיה, אבל זה היה בלתי נמנע, ומה עכשיו?. הוא פסק מהליכתו ונעמד בצידי הכביש, מול בית-הקברות העירוני הוא כבר לא יכל להמשיך ללכת, כאב חד אחז בו. הוא מישש את הצלקת בשיפולי בטנו, זכר ניתוח הבקע שעבר בשנה שעברה. חודשיים הוא היה מרותק למיטה, והיא, היא התעללה בו, צחקה לו, בזה לנכותו. קולה המתריס בו וקורא לו למות כבר עם התעורר כל מחוש עדיין הדהד בראשו. עתה היא שכבה על ריצפת חדרם המשותף, הוא לא ידע אם היא מתה, הכל קרה כל-כך מהר, הזעם, פטיש, דם, הוא ברח. אבל אפילו עכשיו, כשגופה של ולנסיה שוכב מתבוסס בדמו, ואם היא עוד לא מתה, ודאי תמות במהרה, אפילו עכשיו, דמותה רדפה אותו. בגיל 82, כבר כעורה, לחייה נפוחות ונפולות, רוטטות על לסתה בשעה שאכלה, שערה כבר אכול שיבה לגמרי ומתדלדל מיום ליום, חושף פדחת ורדרדה ומוכתמת כתמים, אף פחוס מעל שפתיים יבשות, עיניים כבויות כחורים שחורים, ניבטו אליו כהזיה בנבזיות הרגילה שלהן מעל השמלה הכחולה הנצחית שלה. היא לא תמיד הייתה כך, הרהר, ונזכר בימים שהיו הולכים יד ביד בשדרה המרכזית של עירם במולדת הישנה. כבר עברו כמעט 60 שנה, ונדמה שהרבה יותר, ועדיין איך הזמן עבר, כמעט בלי שהרגיש, והכל חמק ממנו. ולנסיה הייתה אז כ"כ יפה, הוא עדיין יכול לראות אותה מדלגת בקלילות בשמלה קייצית פרחונית, וקול סנדלי העקב שלה מטופף בניגון קל על אבני המדרכה, וחיוכה ניבט אליו קורן ומזמין באויר האביב הריחני. מתי אבדו לה החיים? הוא לא יכל לזכור. איך פגש בה, גבר בשלהי שנות העשרים לחייו, והיא נערה צעירה וביישנית, צעירה ממנו בשמונה שנים, איך הביטה בו מלמטה, נתלת על כל מילה שלו. הוא אסף אותה אליו, והיא, בהכנעה התמסרה לאהבתו והשיבה לו באסירות תודה והתמסרות מלאה. להיכן נעלמו אותם מבטים של נערה ביישנית, כיצד הפכו למלאי שנאה?. עתה הוא גמר אומר להשליך עצמו בין גלגלי המכוניות הטסות במהירויות מסחררות בכביש שלידו, אך כוחו לא עמד לו, והוא לא יכל לעשות ולו צעד אחד נוסף, ואולי היה זה הפחד שמנע ממנו לשים קץ לכל.  זה שנים שהוא עצמו משתומם לנוכח עמידתו בפני רשעותה של אישתו, אך מעולם לא האמין שיביא עצמו לידי מעשה זה, הוא לא האמין שיבוא היום בו תגבר השנאה על האהבה. אך היא שברה אותו, ואולי זה מה שרצתה. ויטו אהב אותה, ואהבתו לא דעכה ולו במעט במשך כל 60 השנה האלו, אך היא, ולנסיה, כמו ביקשה לפגוע באהבתו, בזה לה כחולשה ילדותית, או אולי לא יכלה לסבול את העובדה שעדיין היה מי שהעריץ את האדמה עליה שירכה את רגליה. בגיל 82, האהבה שלו הייתה שריד אחרון שהזכיר לולנסיה את חייה, שעתה השתנו בלא הכר, שריד אחרון שמנע ממנה לשקוע אל תוך מרירותה ולהתאבל על זקנתה. היא שנאה את ויטו, אך הוא השיב לה באהבה חסרת מיצרין, ועם כל עלבון כמו השיב לה במטבע כאוב יותר של עמידה איתנה לנוכח הפגיעות החוזרות ונשנות שלה. הוא פגע בייאוש שלה, עם אהבתו, הרחיק את האומללות אליה ביקשה לשקוע. היא השפילה אותו, לעגה לו, בכל הזדמנות לעגה לו וקיללה אותו בנוכחותם של אחרים, והוא, בפנים חתומות, המתין לשעה בה היו שבים לחדרם בכדי להרעיף עליה דברי חיבה וחנופה, בניסיון עקר לגמרי לפייסה, ולמגר את הנרגנות הנצחית שלה באיזה דבר מחמאה או הצהרה מוכרת עד מיאוס על אהבתו. הזמן כבר חסר משמעות כאשר הוא כה רב. מעולם לא היו להם ילדים, היא תמיד האשימה אותו, ואולי בשל כך שנאה אותו, אולי העובדה שלא העניק לה מעולם ילד הייתה הוכחה למה שמאז ומתמיד הרגישה, שאין היא ראויה לאהבה, וכל מי שמעז לאהוב אותה, בזוי ונלעג הוא אף יותר ממנה. הוא כבר לא יכל לעמוד, רגליו קרסו תחתיו ובתשישות צנח ויטו אל האספלט והשתרע עליו כשפניו פונות כלפי מטה וידיו מוטלות לצידו חסרות אונים. תמונות ספורדיות ריצדו במוחו, יום נישואיהם, הבית הקטן בעיירת הספר במולדת, המשק, ובית-האבות, השנאה בעיניה, הפטיש, מבטה המבועת לנוכח המכות הניתכות בלא הרף על קודקודה, וגופה מוטל דומם בשלולית של דם. בשנים האחרונות החל זכרונו מתעתע בו, ושוב כבר לא יכל לזכור, האם תמיד היה כך המצב בניהם, אומנם נדמה שיחסה הקר היה מנת חלקו מאז ומתמיד, אך שביבי זכרונות מאושרים פקדו לפרקים את מוחו ורמזו על זמנים טובים יותר עם ולנסיה. למרות השנאה אליו, מעולם לא ויתרה על נאמנות מסורה אליו, מאז ומתמיד דאגה למשק הבית, והתקינה ארוחותיו, וכשחלה, סעדה אותו, אך לא מבלי מושא פנים שככל לא טרחה להסתיר ותמיד דאגה להטעים את דבריה עליו בעלבונות. הוא עדיין חי, כל השנים הללו, הוא מעולם לא הפסיק לחיות, אבל היא, היא מתה מזמן, ורק חיכתה ליום שבו יחתם הגולל ויגאל אותה סופית מהחיים. אבל הוא מעולם לא הניח לה למות, הוא המשיך והטיח בפניה אופטימיות, אהבה, חיים, לא פלא שהיא שנאה אותו, הוא היה זכרון חיים כשכבר חיים היו ממנה והלאה. זה כעשר שנים שהיא אינה מניחה לו לגעת בה, בעבר עוד הייתה מתמסרת אליו בגוף קשה ונוקשה, אך עתה כמו מגעו החליא אותה והיא הייתה מפליאה בו צעקותיה עם רק היה מעז לחכך ידו בידה. לבסוף הוא נכנע, שנים עמד עמידה איתנה באהבתו כנגד שנאתה, אך המכה הנוראית ביותר לאהבה היא האדישות. מזה שנים היא מחכה למות, ואולי הסיבה היחידה לכך שהיא מאריכה ימים היא הפחד, הוא חי בגלל התקווה. היא שונאת אותו יותר ויותר עם כל יום שהוא חי.
וביום הזה בבוקר, כל שביקש ממנה, כל שרצה, הייתה האהבה, רגש עז אחז בו וליבו יצא אליה אך היא, כהרגלה, לא שאתה לרחשי ליבו והשיבה בקשתו ריקים, וכל שביקש, כל מאוויו, שילכו יחדיו, אל חדר האוכל של בית האבות שלובי ידיים, כמו זוג יונים, כך אמר לה, כנאהבים שעדיין קיווה שהם, כנאהבים שעצם הגדרתם הבלתי נמנעת ככאלה החליאה את ולנסיה עד עמקי נשמתה. ובעוד ידו נשארת תלויה רפויה באוויר, מבקשת אליה, אך נותרת בבדידותה, אחז בו הזעם, והאדישות שלה, הוא לא יכל. ופתאום, הנה הפטיש בידו, ולפתע, דם, והיא צועקת, אך זעקותיה נבלעות תחת מכה נוספת הניתחת על ראשה ממרום, ובסוף, גופה מוטל על הרצפה.  

יום ראשון, 22 במאי 2011

דמעות, שירים ואהבה במקום אחר - שני קטעים


כדאי שתדע ששירים עצובים גורמים לי לבכות" היא אומרת, היא כמוך, אני חושב, גם את בוכה בשירים עצובים, ובשנייה שהיא מפנה את הגב אלי אני מפסיק לחייך. עכשיו היא מתיישבת לידי, מנשקת את הצוואר שלי, אם היא רק הייתה רואה את המבט שלי, אני לא חושב שהיא הייתה ממשיכה, מי הייתה מנשקת למישהו את הצוואר בזמן שהוא בוהה בקיר, אף פעם לא בהיתי בקיר כשהייתי איתך. עכשיו אנחנו מתנשקים, והיא שואלת שנייה אחרי "מעניין איך זה להתנשק עם עיניים פקוחות? אף פעם לא עשיתי את זה, אני תמיד עוצמת את העניים" אבל אני נישקתי אותה עם עיניים פקוחות, תמיד אני עם עיניים פקוחות, אני לא יודע, ככה זה אצלי, אני לא מסוגל לדמיין עם עיניים עצומות. "זה שיר יפה" היא אומרת, כמו אומרת זה שיר שאני חושבת עליך כשאני שומעת אותו, "כן" אני מסכים כאומר זה שיר שאני חושב עלייך ולא עליה כשאני שומע אותו. אני מנשק אותה, ומיד הגוף שלה מתנועע, לא לזה התכוונתי, אני חושב, רק רציתי לנשק אותה, אבל היד שלה במעלה החולצה שלי, כנראה שאני צריך להמשיך לנשק אותה, אני חושב. והשיר הזה, באמת שיר יפה, וכנראה אני כמוך, גם אני בוכה בשירים עצובים, וכנראה שאני גם כמוה, כי גם היא בוכה בשירים עצובים.

******

הבוקר, הקצתי, וגללתי את שמיכתי מעלי, הזקפתי מעל מיטתי ונעמדתי, למרות שיודע אני יפה כי עתיד אני למות. כיתתי רגלי אל חדר הרחצה, שטפתי פני וגילחתי את הזיפים שצימחו עליהם, למרות כי יודע אני יפה כי עתיד אני למות. מזגתי לעצמי קפה והצתתי סיגריה, וקראתי בריפרוף את עיתון הבוקר, למרות כי יודע אני יפה כי עתיד אני למות. אחזתי בשפורפרת הטלפון, וצלצלתי אל זו שאהבה נפשי בנסיון לאחות הקרע שנתגלע בין שנינו, למרות כי יודע אני יפה כי עתיד אני למות. שבתי אל מיטתי והחלתי בקריאת ספר שכבר הספקתי לכלות את רובו, למרות כי יודע אני יפה כי עתיד אני למות. עתה יושב אני ופורש מגילות לבבי מעל לדפים אלו, שכן יודע אני יפה כי עתיד אני למות.



יום ראשון, 15 במאי 2011

פרידה


היא זזה, אני לא מעיז להסתובב ולהסתכל, היא חושבת שאני ישן אבל התעוררתי כשהיא התחילה לזוז. אני לא רואה אותה,אבל אני כמעט בטוח שהיא מתלבשת, אני בעצם לא צריך לראות כדי לדעת מה קורה, תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע פשוט לא ידעתי מתי. עכשיו כשאני חושב על זה, עוד כשישבתי במכונית שלה, רטוב לגמרי, עם הרובה בין הרגליים כרגל שלישית, חשבתי איך זה יהיה להיפרד מהבחורה המוזרה הזאת. החיוך שלה היה הדבר האחרון שצפיתי לפגוש באותו היום, כבר איבדתי תקווה אחרי שעות של גשם שסירב בהתמדה לחון אותי ונהגים קרי לב. איך הגרוטאה הירוקה- כחולה-דהויה הזו יצאה מהערפל. בהתחלה הייתי בטוח שגם היא לא תעצור, והשפלתי את הראש רק בכדי לבהות כמה שניות בטיפות במים צונחות להן מהראש שלי אל התיק הענק ששכב בין הרגליים שלי לפני שאני חושב מה לעזאזל אני עושה עכשיו. הצפצפה החורקת שלה הפתיעה אותי ואחרי שהמשמעות שלה נקלטה אצלי גל של תקווה מחודשת לראות בית הציף אותי. אני זוכר איך הסתכלתי על המכונית, חצי מאמין שמישהו באמת עצר לי בשעה כזאת ובמזג-אוויר כזה. הדלת נפתחה והחיוך שלה פשוט קפץ החוצה ותפס אותי, "אתה נכנס?" צעקה אלי הבחורה השחרחורת מתוך המכונית. אני זוכר איך נכנסתי למכונית, אני לא יודע למה לא דיברתי, אולי בגלל שהייתי כל-כך עייף, או שפשוט לא היה לי מה להגיד, זה היה כל-כך מזמן שאני כבר לא זוכר. חשבתי שהיא יפה, את זה אני זוכר, ואני גם זוכר שבניגוד להרגלי באותם ימים, לא חשבתי אם יש לי מצב להשכיב אותה, רק עכשיו אני קולט כמה באמת הייתי רצוץ באותו יום, אם לא ניסיתי להתחיל איתה, בייחוד בתקופה ההיא של הצבא, כשזיונים היו מותרות שרוב האנשים ביחידה שלי יכלו רק לחלום עליהן.
עכשיו היא שמה את הגופיה הכחולה שלה, אני שונא כשהיא לובשת אותה, אולי היא עושה את זה כמחווה אחרונה כלפי, אני יכול לראות את הצל שלה על הקיר ממולי, שכחתי לסגור את הוילון והאור מפנסי הרחוב שטף את הקיר מולי ויכולתי לראות את צללית הראש שלה מגיח מתוך הבד. לא זזתי, רציתי להקל עליה, אם היא תקלוט שאני ער זה רק יעצבן אותה, היא שונאת כשדברים לא הולכים כמו שהיא מתכננת, הם אף פעם לא הולכים כמו שהיא מתכננת. כמו כשעליתי אל הדירה שלה, אם אפשר לקרוא לחדר עם מזרון הזה דירה. כשהורדתי את החזייה שלה נדהמתי, לא שהשדיים שלה היו משהו מיוחד, הם היו בסדר, אבל האכזבה לא באה. תמיד כשעמדתי לשכב עם מישהי, כל מה שרציתי זה להסיר את העטיפה מעל השדיים שלה. זה משהו שמטפטפים לנו מגיל צעיר, הדוגמה הזכרית, ששדיים זה משהו מיוחד, אבל כשכבר זוג הררי השומן האלה נגלו אלי, תמיד היה לי רגש של אכזבה, עד-כדי כך שלפעמים הייתי דוחה את הורדת החזייה עד כמה שאפשר. איתה זה לא קרה, האכזבה לא באה. כשזה לא הלך, כי באמת שהייתי עייף, היא פשוט חייכה אלי, הרימה את הראש שלה והחזירה את המכנסים שלי מעל הכלי ששכב מובס אחרי נסיונות אוראלים ממושכים להחזירו לחיים. היא חייכה אלי, נדהמתי, היא הייתה כל-כך יפה באור של הנר, נר אחד, תמיד היא הייתה מדליקה נר אחד, ככה היא אהבה את זה, נר אחד, לא יותר. לא ידעתי את זה באותו לילה גשום, אבל הנר היחיד הזה עמד ללוות אותי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי.
אני מסתכל עכשיו על שרידי הנר, שדלק על השידה ליד המיטה עד לא מזמן, בפעם האחרונה. היא הולכת עכשיו לשירותים, אני עוצם את העיניים כדי לא להסגיר את עצמי, אני שומע אותה מצחצחת שיניים, כמה שהסביבה שלה הייתה מוזנחת עד כדי גועל, על היגיינה אישית היא שמרה באדיקות של היפוכונדר. אני בחיים לא אשכח איך היא גררה אותי באמצע הלילה מהחושה שלנו בסיני, כשאני חצי מסומם אל המלון המפואר בהמשך החוף, רק בשביל להתגנב אל המקלחות שם, זה היה סקס מטורף. הכל היה מטורף איתה, אבל הגיחות לסיני, זה היה משהו מיוחד, הניתוק מכבלי הנורמה נתן לגחמות שלה חופש להשתולל בפראיות, בייחוד הגחמות המיניות, כמו סקס באמצע הצהרים לעיני שני בדואים משתאים. כל פעם שהיינו חוזרים מסיני הייתי צריך שבועיים להתאושש, שבוע מכל הסמים ושבוע ממנה. ככה היו היחסים שלנו, טריפ אחד גדול, אני עכשיו מודה שהלכתי לאיבוד לגמרי, איבדתי את כל החושים. טריפ אחד גדול של שלוש שנים. אני שומע קולות מאחורי, היא בטח אורזת תיק, מעניין איזה דיסקים היא לוקחת, אני חושב, טוב היא מכירה אותי, היא יודעת איזה דיסקים ממש יכאב לי לאבד, היא לא תעשה לי את זה. בחיים לא חשבתי שמישהו יוכל להכיר אותי כל-כך טוב, כמו כשהיא באה אלי איזה חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא והודיעה לי שהיא רוצה לעבור לניו-יורק, כשאמרתי לה בקול הכי מסכן בעולם שדווקא תכננתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה בסימסטר הבא, היא פשוט חייכה עם החיוך הזה שלה, היא ידעה, היא ידעה שאני לא יחזיק מעמד בלימודים. תוך חודשיים נחתנו בלה-גווארדיה. אהבתי את ניו-יורק מהרגע שהגעתי אליה, היא כבר אהבה אותה מלפני. הקולות מלמטה, רחוב8-מערב, שתמיד מפיק אותם קולות, בלי קשר לשעה, גורמים לי עכשיו לחשוב. מה אני עושה עם עצמי,עכשיו, כשהיא עוזבת, מה אני עושה? נשאר כאן? חוזר לארץ? אי-בהירות היה אזרח-קבע אצלי בכל השנים שאני איתה, היא לא הצטיינה בתכנון קדימה, גם כסף לא היה ערך אצלה, כל השעות שעבדתי כברמן באיזה חור בגריניץ' היא הייתה מסתובבת לה ברחובות, מחפשת "דברים מדליקים" כהגדרתה. ואין בכל העולם מקום כמו ניו-יורק לסוג הדברים שהיא חיפשה. אני זוכר את הערבים שהיא הייתה מגיעה אל הבר בשלוש בלילה ומניחה מראש שאני מעוניין לשמוע בפירוט את כל קורותיה באותו יום, בין אם זה היה איזו פנקיסטית מחוררת בחליפת שלושה-חלקים קוראת את "קיצור תולדות הזמן" ב"בארנס אנ' נובלס" סניף וול-סטריט או תאונת שרשרת שנגרמה בגלל דראג-קווין. תמיד היו לה סיפורים, מעניין איזה קטעים מטורפים אני אפסיד עכשיו, אחרי שהיא תלך. נראה לי שהיא כבר מוכנה, אני מרגיש את הקפיצים בצד השני של המיטה נמעכים, היא רוכנת אלי, אני מנסה לשוות לגופי את התנוחה הכי רדומה שאפשר, אני מרגיש את השפתיים שלה על הלחי שלי, היא מתרחקת אל הדלת "תודה שהעמדת פנים שאתה ישן" היא אומרת, אני לא מגיב. "אני אוהבת אותך" אני שומע את הדלת נפתחת ופסיעות בחדר המדרגות שכבר חצי שנה אין בו אור. לא באמת אהבתי אותה, היא סתם עצרה לי טרמפ ויצאנו לטריפ של שלוש שנים, תמיד ידעתי שבסוף היא תצא לי מהחיים, רק שבמקום שזה יגמר אז באותו ערב, זה נגמר עכשיו, אחרי שלוש שנים. אני מקים את עצמי מהמיטה, דרך החלון רחוב 8-מערב הולך ומתאבך יותר ויותר דרך מסך של דמעות. הדלת נפתחת מאחורי, ואחרי שנה, שוב, הידיים שלה מחבקות אותי מאחור.


יום ראשון, 8 במאי 2011

"לדמותה של פאם פאטל" או "ייסוריה של ילדה יפה"


הייתה היא מאותו הזן, אותן אמזונות שאת ידן כלל לא הכירו אם לא אחזה זאת בחרב. הן, חתוליות ומתחתלות, תמימותן אכזרית, ואכזריותן, משתלחת וגבולות אינה יודעת, לעולם בשמה אינה מוזכרת, כי תמימה היא כיופיין. ופלג זה, סיעה זו של נימפות, כן, כך דומני ניתן לכנותן, כנימפות ששירתן כה ענוגה עד שבשוביה לב מלחים תסיט אוניות אחריהן, היישר אל שרטונים עליהם ימצאו מותם, סיעה זו, מזהירות בבדידותן, הן כפרח טורף. הן, יפות, ודאי יפות בלא כל ספק, ופיתויין, משקר ומשכר אך אוי לו לאותו חרק אומלל הנכרך אחר יופי זה של פיתוי טהור שכן במהרה ימצא עצמו לכוד ומבעד דלתות אותו יופי הולך אור היום ומתפוגג לעלטה ממנה כבר לא יגיח. אך תשאל השאלה, האם לא ידע אותו גבר-חרק מוכה גורל כי מעופו זה העורג יהיה לאחרונו, האם לא יזהה במלתעות הפעורות ואורן קורן בלבבו כבחלציו את הסכנה הנכונה לו? והאם בקובלנותיו אל לילות שם שאג ליבו לא תמצא מידה של שקר, גורלו ביקש לעצמו, בבקשו יופי, בבקשו לטבוע בין זרועות יפעה מלכותית, האם לא ידע כי טוהר לעולם לא יימצא בכפיפה עם יופי, וכי מבט חושק חושק הוא בחירותו שלו ממש?.
ככל אדם הן, ודאי, ככל אדם, אף שבנקלה מתפוגגת עובדה זו ממוחו של הברנש האומלל המוצא עצמו בסופו של יום על ברכיו ותאוותו מזורה אינה יודעת. יאמרו הכל, אין בהן כל מסתוריות, ולחוקי הולכי תחת חמה מצייתות הן בקפידה ואף ביתר קפידה, אך ההולך בגיא הריגתן, זה השוקע ומוצא גפיו אחוזים בסבך קוריהן, נדירות יוכל הרם ראשו בכדי לראות הדרך בעיבורי עקביו והכבשן אליו מוליכים אותו צעדיו, ולדידו, צפונות לבבן טמירות כמראה גופן העירום. אין בהן כל אשמה, יחווה דעתו משפטן של תשוקה, כלום יש אשם בנימפה על שירתה? הן אריה אינו מקפד חיי טרפו בשל יצר רשע כלשהו, תחת טפריו יוציא נשמתו היצור האומלל שנלכד אך בכדי להשביע רעבונו של האריה, ורעבות הן, הו, כמה רעבות הן, וזאת ידעו גברים רבים, רעבונן נדיר שבטנו ממלא, וגם עשה זאת, זמן לא רב יחלוף בטרם יהיה האריה משחר שוב לטרף.

כיצד הכרתיהן? שאלה מטופשת, קורא יקר, הרי בכל מקום נכונות הן, במבט בולש שנדירות יתגלה, בלבב פועם שנדירות יראה, ואגלי זיעתן, רעד בידיהן, השקיקה בנימיהן קודחת, יגלו אך לאותה עין טרוטה שלילות לבנים עשתה בעמוד על טבען, וכך ייסוריה של אחת צלקתה טובעת לא רק בגוף כי אם בעין.
לימים למדתי לזהותן ואף זהות פועלן. בגברים פוכרים ידיהם בחוסר נחת, ושאלותיהם המסויגות אודות נערה, אך רעד קל בקול, צפייה דרוכה, דרוכה מידי, מסגירות בריש גלי כי הנה לפני קורבן נוסף, שכן אין להם ולו מושג קלוש היכן ניצבות רגליהם. לגברים כלואים בגוף אישה דומות הן פעמים, ספרו לי אודות נערה השונאת חברת נערות אחרות ותמצא תמיד בחברת גברים ואזכה אתכם במצח קמוט מעל ידיים קפוצות, בשעריכם סכנה, נימפה!.  בפאב, בקלות ניתן לזהותן בפאב, הרי בטרם יביע גבר אחד רצון, רצון כנה לסיים את הערב בינות רגליהן לא יוכלו לשקוט. חגות כדבורה, ידיהן ועיניהן כאחת אינן נחות, מכתף אחת אל שיער משנה, מיד אל לחי אלי שפתיים, ועת ידיים שלוחות מיד גוף מסתייג וצעדן קליל ואדיש ואז לפתע גבן, ושוב אין הם נראות אלא במחשבותיו של אותו גבר אומלל ששינתו באותו ערב תרחק לקול עקביה הפוסעים ממנו .
במבט אדיש סאגה נפתחת וסופה ידוע, טרף הן כשם שהן טורף, פגשתיה לראשונה במילותיו מיוסרות בגאוותן. "אחי, היא פשוט מגניבה אותי, היא ממש בחורה מיוחדת" והרף עיניים אחר קרקע בולשות, וחיוכו נכלולי ברמיזה דקה ומיד ידעתי, הנה, זו המדוברת, זו הגנבה בו איבר זקור כעין שלוחה והנה היא ברגלו המרטיטה נמרצות, הנה נימפה!.
"יש לנו קשר מיוחד, לאנשים קשה להבין, אני מסוגל להתחתן איתה..." הנה גבר אבוד, הנה יצור מסכן שכל האסון הניכן לו בידיו שלו יתלה השופט ואף אני, השופט, אך פח יקוש זה בו נכלאה תאוותו רבים היו הולכים בדרכיו, ודרך שירתו אדישה ומסוייגת אודותיה הכרתיה, כשם שהכרתיה קודמותיה. הידעת אותה?
"לא, היינו קרובים כמה פעמים אבל זה לא זה, אתה לא מבין..." הו, וכמה כמה אתה לאותו פרי, והאם תדע, ידיד יקר, טעמו לא תדע. הן עיקרון פשוט במילכודו המרושע מפעיל קסמיו בלבבך כמפשעתך, הן הדרך היחידה בה תשיגה, בה תעשנה לשלך, תהה אם לא תחפוץ בכך, אם אל שפתיה הנוטות לפנים, המשורבבות בתום מזמין תדע הפנות מבטך בקרירות, והרי אינך מסוגל לכך, הלוא כן? ודאי, איני מכיר אחד שיצא ממלכודן זה המרקד של הנימפות וידו על העליונה. לעולם לא תהיה היא שלך, לא כל עוד תרצה בכך.
"אבל אני בכלל לא רוצה אותה, אולי פעם, אבל עכשיו יש בנינו משהו אחר" אוי הזוועה, ידיד אומלל, לו רק יכולתי להושיעך. הן לא רק זאת שבאם תעמוד היא לפנייך, גופה מעורטל ושפתייה אומרות הן יקרסו בשאון זינוקך לקחת כל הצהרותייך, לא רק זאת אלא שאף שעות קדח מוחך ברגע זה וכמה אליו, והיום הינך מתוודע אל אותו ניצן השלמה וקבלת דין כי רגע זה לעולם לא יגיע, אך אסונך הוא שייאוש מוחלט, אמיתי ומשחרר לעולם לא יהיה נחלתך.
"אולי אתה צודק" הוא משפיל מבטו.

יפה, בלא ספק יפה, גיזרה דקה ושיער זהוב, מיד ידעתי להבחינה משאר הנערות בחדר, במבטה סוקר מידותיי וחורץ דיני לכף זכות או חובה מיד עם היכנסי לחדר, אותו מבט שיסקור משך כל הערב כל דבר זולתי אלא אם כן יילכד במארב הפרוס לו. האם יופיה, יופיין, תמירות גזרתן, נשיותן הפורחת בלא כל מאמץ, האם בזה יסתכם דבר? היהיה זה גורלה של נערה יפה, להתלות תמיד באשרור יופיה בידי הגברים לרגליה? כיצד תובעות הן לעצמן, מבטים, ערגה, תאווה, כמים, ווידויים, תחינות, מכתבי אהבה, כמזון לנשמתן. עין שוזפת גופה לה כטפיחה על שכם, יד שלוחה לקראתה לה כאות הצטיינות, שפתיים המבקשות אחריה לה כמתת אל, לה כשקט לנפש טרודת עד הזוכה לאתנחתא זמנית עד יתייאש קורבנה התורן ורעב שוב בנימיה יקדח, יניע חולצתה לכדי מחשוף, נעלייה לכדי עקבים, פניה לאיפור והווייתה לכדי חיית טרף.
כיצד עמדו לי ביצוריי כנגדה? ובכן, תשובה פשוטה לכך, בשאון אימים הם קרסו, ברעום נשקה הפשוט ביותר, עוד בטרם מערכה נפתחה וכל גישושינו חגים במעטה ציניות קרירה לומדים את היריב הניצב ממול. אוי התחכום בדרכיהן, משפט פשוט, הערת אגב מסוייגת בבידוח דעת, באדישות, באחוז אחד בלבד של רצינות "מתי אתה מגיע לבסיס שלי? תתקשר אלי, צריך פעם להזדיין בבסיס, לא?" והיא צוחקת, אוי, מכשפה, הרי נהיר כי לא תמצא כאן כל הזמנה מפורשת, הן בבת צחוק מעקרת כל תקוות תאווה העשוי לפשות בחלצי למחשבה אותה העלתה בראשי בנפול מילותיה, אך האם בשובי הביתה, האם לבדי במיטתי, האם לא יקבלו מילותיה תוקף מחודש בדימיוני הקודח, היימצא גבר שיעמוד כוחו להמנע מצייר גופה עירום לחוץ כנגדו בעמדת ש.ג., אפילו ברור לו כי הדרך לכך פתולה ועקלקלה וכה רחוקה מאותה סתמיות בה הופרחה ההזמנה לאוויר. בביתי, במיטתי, כשאברי אחוז בידי ומוחי תר בדמיונו אחר אותה תמונה שתלבה להטיו, זכתה היא בנצחונה הראשון עלי.
ובכל זאת, כיצד עמדו לי מבטי אדיש ומסוייג, ידי נחות בבטחה על ברכיים ומילותיי על גבול הזלזול בהזמנותיה ובכל דבר אחר שתפלוט, כיצד מנעתי מעיני סקירת ישבנה כשקמה ממקומה לשירותים? ההייתי כאודיסאוס שבצוו נכפתות ידיו לתורן בכדי שיוכלו אוזניו להאזין לשירת הנימפות בלא שהתאווה הפושה באיבריו תניע גפיו העקודות להגה האונייה ואל הסלעים?. ובכן, בכל מאודי רוצה הייתי להצהיר כי דמותו של חברי, שבוי וכלוא זה מכבר במקסמה, חברי הצד נואשות מבטיה, המחפש בקדחתניות דרך לקרב מושבו אליה, המבקש כל כך את הרגע בו יוותרו לבד בכדי שיוכל, פעם אינספור, להתוודות אודות אהבתו וכתמיד, לנחול מפלה, מאוד הייתי רוצה להצהיר כי דמותו שלו היא שעצרה בי משאות לריקודה המתחתל לפני. ואולי הייתה בכך אמת, ואולי רגש אבירות זר ונדיר, או אולי מתיימר, הוא שכבש את יצרי, ואולי אך סייע הדבר, אך בימיי כבר ידעתי מבט דאוב, מבט נבגד, עת בידי אחזה נערה ולמיטת חטא פנינו, לא על נאמנות לבדה תעמוד רוח איתנה בנשוב תאווה. כך או כך, הרי במוחי, בדימיוני המשולהב המפליג אל מחוזות הייתכן, הרי ניחוח בוגד נודף מעלי למן אותו לילה בו ראיתיה לראשונה.  
ימים חולפים והיא, נפוליאון בונפרטה, יוליוס קיסר, אלכסנדר הגדול, כגודל החומות, כגודל הצבא הניצב כנגדה, כך גדול רצונה לרוצצן, לרדות בניצב לפניה ועל צריחיו להניף דגלה. "שבוע הבא אני מגיע אלייך, יש בחורות חמודות בבסיס שלך?" כאמור, ידי אינן טהורות "יש אחת, בלונדינית גבוהה..." היא מחייכת. איתן, איתן לפני מבט טורף, גוף מתגרה בהליכתו וקול מזמין, איתן וידיי אודיסאוס עוד כפותות לתורן, אך הזמר מאיים לטרף בנפשו. איתן ומדוע? הן לא פעם ולא פעמיים מצאתי עצמי קורבנן של נימפות, האחת, אי שם בימי בכרותי אמרה "אתה חמוד, אולי יקרה בנינו משהו..." ושנים חלפו בטרם נגמלתי מן ההרגל הנפסד של שיטוט תחת ביתה, "אולי נשכב סתם בשביל הכיף?" אמרה אחרת וחודשים לאחר מכן כיליתי לילות בכתיבה אליה בלא שידעתיה ולו פעם אחת. הנופל פעם אחת, אנושי, הנופל בשנית, אוויל, אם כך הריני גדול כסילי תבל. ואולי משנפלתי במקסם ריקודיה של האחת שדוד הייתי לרגלי כולן, וכל נערה אחרת, מתמסרת ושפתיה נודפות כנות לא הייתה בעבורי דבר וחצי דבר, כיצד זה ניקרו בדרכי כל אותן נימפות, על זאת לא אוכל לענות, למעט תשובה כי ייתכן וחיפשתיהן, בכל מאודי חיפשתיהן, ברחובות, בפאבים, באוטובוסים, עיניהן המסתייגות היו לי מגדלור ובין אלף נערות הייתי מוצאן. ובעומדי לפניה, ומילותיה בלילותיי עושות שמות, האם להצלחה פיללתי, וחזי מצולק וחרוט בציפורניים כה רבות מרתיע, היוותר אדיש, אל תחשוף ולו סימן בודד שישביע רעבונה, כי בכך תאבדה. כן, להצלחה פיללתי אך לא לנצחון, רציתי בה, למן הרגע הראשון שלה הייתי, שבוי בידייה, אחוז בקסמה, מוטל לרגליה. אלא שמן המצולות להן דן אותי לבבי השכיל נסיוני, השכיל אותו פצע מגליד להתריע, אם מבוקשך להיות אוויל, היה אוויל המבקש בכל מאודו לא להיות אוויל. ליופיה, לרמיזותיה המתגרות, לשפתייה הצצות לי במחשכי לילה ערירי, לכל אלו עמידתי איתנה, כי רציתי בה, או כמה רציתי בה. "עזבי, בלונדיניות זה לא הטעם שלי..." וכך צעדתי צעד נוסף אל עבר שפתייה.

יום שישי, 6 במאי 2011

בניית אתרים בגוגל


בעבר כבר כתבתי על הנושא של בניית אתרים בגוגל וכעת אני רוצה להוסיף מספר מספר מילים בעניין. האתר הזה שאתם עכשיו קוראים, כמו עשרות אלפי אתרים אחרים באינטרנט, נבנו בעזרת פלטפורמות בניית האתרים של גוגל על ידי אלפי אנשים שכמוני אין להם ידע טכני יוצא דופן ולא משאבים יוצאי דופן שכרוכים בדרך כלל באופציות אחרות של בניית אתרים באינטרנט. בניית אתרים בגוגל, מאחר והיא פשוטה יחסית ולא מצריכה כל יכולת טכנית או משאבים כספיים, פותחת בפני הרבה מאוד אנשים את הזכות שהופכת לבסיסית ביותר לבטא את עצמם מעל גלי האינטרנט. דרך האפשרות של בניית אתרים בגוגל אני יכול לפרסם את היצירות הספרותיות שלי כמו גם את ההגיגים שלי ואת כל מה שיש לי להגיד לעולם. כך אני הקטן, ללא כל תמיכה או תלות במישהו אחר (חוץ כמובן מחברת גוגל שנותנת לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות כאוות נפשי ובחינם) וזהו כלי חשוב ביותר בשינויים הגלובליים שמהפכת האינטנרט מובילה בימינו אנו.

לא צריך להבין מכל האהדה ושלא לומר האהבה שלי לאפשרות של בניית אתרים בגוגל שאין לי שום ביקורת כלפי חברת גוגל, ולא שאני לא חושב שעל ידי כל שגוגל מאפשרים בניית אתרים בחינם אין להם גם מה להרוויח מזה (אם כי לא כל כך ברור לי כרגע איך גוגל מרוויחים דרך האפשרות לגולשים של בניית אתרים בחינם). כל מה שאני אומר הוא שהאופציה של בניית אתרים בגוגל בחינם היא כלי דמוקרטי מאין כמוהו שמאפשר את זכות הביטוי באופן חסר תקדים. כמובן שכל אחד בימינו יכול לבנות אתר אינטרנט וכל אחד גם יכול לשלם למישהו אחר לבנות אתר אינטנרט בשבילו. אבל למעשה לא לכל אחד יש את היכולת הטכנית לבנות אתר אינטרנט בעצמו ולא לכל אחד יש את הכסף בכדי לשלם לאנשים אחרים בכדי שיבנו אתר אינטרנט בשבילו, ועל כן האופציה של בניית אתרים בגוגל שהיא כאמור בחינם ואינה מצריכה כל יכולת טכנית היא משהו שיש לו ערך רב בימינו והיא צעד נוסף בדרך שבה האינטרנט משנה את החיים שלנו. האפשרות של בניית אתרים בגוגל אפילו מאפשרת לאנשים כמוני להרוויח כמה גרושים על הדרך דרך פרסומות באתר (וכאן זו ההזדמנות להתנצל על על הפרסומות כאן, אבל אני ממש מרושש) שמהן גוגל לוקחת רק את החלק שאותו היא לוקחת מכל אחד אחר שמפרסם בעזרת כלי הפרסום שלה, בשונה מפלטפורמות אחרות של בניית אתרים בחינם שלוקחות לעצמן חלק מהרווחים. מידע נוסף ופרקטי יותר על בניית אתרים בגוגל אפשר למצוא כאן.

יום ראשון, 1 במאי 2011

גורם התחרות


האבלים נתאספו סביב חלקת הקבר הטרייה, לובשי שחורים, מכונסים כעדת פינגווינים המצטופפת יחדיו בכדי למצוא נחמה אחד בחום גופו של שכנו מקור הסערה שפוקדת אותם, הקול היחיד שמילא את האוויר היה מאבקה חסר התועלת של אישה חפוית ראש שניסתה לחנוק את הבכי וציוץ ציפורים נעלם מהעצים הספורים שסבבו את השביל המוביל אל הקברים. הבטתי באחרוני האנשים מגיעים ומצטרפים אל הגוש סביב הקבר,היו שם כמה פרצופים מוכרים. לא העזתי להתקרב, תפסתי לי פינה במרחק מה ממתחם ההלוויה והבטתי בטקס שהתחיל, מנסה לקלוט שבב מדברי הרב שנשא איזה תפילה שכמובן לא הכרתי. קולות הבכי גברו עתה וחנקו את ציוץ הציפורים שפינה בכבוד את מקומו בחלל האויר לבכי האבלים שמשמעותו הייתה רבה יותר באותו רגע. ניתקתי את מבטי מההתגודדות סביב הקבר ונשאתי את עיני מעל הר המנוחות, אלפי קברים, לבנים לבנות הנדמות כבתים קטנים ניצבות קבוצות קבוצות על צלע ההר הפונה מערבה, חולשות על הכביש המוליך אל העיר, עצים מבצבצים מבניהן. חלק מהקברים נושאים עליהם בעול רב את הפרחים שאחרוני הפוקדים אותם השאירו, חלקם כבר מרקיבים, שאר הקברים מיותמים מיחס, ללא פרחים או סימן לביקור של נציג מבין ברי-החיים, נושאים בדממה את בדידותם הנצחית. כיעור רווי הדרת כבוד ודומיה.
קול אחר דיבר עכשיו, לא זיהיתי אותו, הקשר היחיד לנאום הקודם היה הליווי של קולות הבכי שלעיתים הוטעמו בשביב של ציוץ ציפורים כאשר האישה המלודרמתית משמאל הרשתה לעצמה לעצור את בכיה לשניה בכדי לקחת אוויר כצידה לדרך ארוכה של בכי שעוד נותרה בפניה . לא זיהיתי את הקול, וגם לא לגמרי הצלחתי להבין את נושא נאומו, למרות שלא היה זה בלתי אפשרי לנחש, לאוזני התגנבו שביבי משפטים, "נלקחה ממנו בעלום נעוריה...","כה יפה ומלאת חיים...", "שמה קץ לחייה...". ויתרתי על נסיונותי לשמוע, והשפלתי את מבטי, בערפול שאפף את עיני כתוצאה ממשקפי השמש שבהן היו נתונות שיעילותן כנגד השמש הקופחת הפכה מגרעה בסביבה מוצלת זו. בערפול זה הצלחתי לקלוט במבטי פרח, פרח אדום כדם, עלוב משהו, מסתתר בין שיחים נמוכים שעיטרו את שולי השביל, עלי הכותרת המסודרים בסדר לוליני אך חסר פרופורציות כמעט ולא נראו בין הענפים הירוקים קוצניים שצמחו מגבעולו של הפרח, פרח כפוף כמעה כמבקש לשוב ולהעלם באדמה, חסר שמש שהוסתרה מרבית שעות היום מאחורי ענפיהם של השיחים, פרח עלוב.
דברי הנואם נפסקו, רחש עבר בין הנוכחים, קולות עתים הננעצים באדמה נשמעו עתה, גם הם, חנוקים בקולות הבכי שעכשיו עם העלמותה האיטית של המנוחה בינות רגבי האדמה הצונחים על גופתה חסרת החיים רק גברו והפכו כמעט בלתי נסבלים.

צפיתי בשיירת האבלים המשרכת באיטיות את רגליה במורד השביל לכיוון שער בית-הקברות, גברים חפויי ראש, נשים בוכיות נתמכות בידי אותם גברים חפויי ראש שנזקקו לתמיכה בעצמם, מעולם לא תיארתי לי את מידת ההשפעה שהייתה לה על סובביה, מעולם לא חשבתי שכולם חשו כמוני, כוחה המכשף של הלהבה שעתה שכבה כבויה תחת מטרים של אדמה ניכר בכל פרצוף שהרים את מבטו בכדי לחקור את פשר הדמות השחורה שעמדה בצידי השביל וצפתה בהם, לא הזיוף הרגיל של אנשים, כאב, כאב אמיתי, על אובדן אמיתי, אפשר היה להגיש את הפרוזאק המתקרב באוויר. ידעתי עתה, שכשאותו נואם מסתורי כינה אותה "יפה ומלאת חיים" לא אמר זאת מתוך פיאור המת הרגיל אלה כיוון שידע את שידעתי אני, שאכן הייתה יפה ומלאת חיים וידעתי שאותו נואם מסתורי אכן אהבה, אולי כמעט כמו שאהבתי אותה אני.
לפתע קלטה עיני בינות הנוכחים את פרצופה המוכר של אימה, שלדאבוני זיהתה אותי ועתה קרבה אלי, מלווה באביה של המנוחה. היא נעצרה מולי והביטה בי בעיניים כה אדומות ונפוחות שדימיתי שהן הולכות להבקע בכל רגע, בלחישה מלאת איבה שטבעה איפשהו בים של עצב פלטה: "לא הייתה צריך לבוא, לא אתה" והמשיכה ממני, גוררת רגליה בהילוך ששיווה לה את דמותו של אטלס הנושא את מלוא משקל העולם על כתפיו. לאחר ניגש אלי אביה, שבפרצופו בלטה יותר האיבה מתוך ים העצב, בשבריר השנייה לפני שפני ספגו את המהלומה ששילח לפרצופי קלטה עיני את הבעתו המאשימה, והאגרוף בא כחיזוק להצהרתו שנאמרה ללא מילים, "אתה רצחת את הילדה הקטנה שלי". התכופפתי להרים את משקפי השמש שלי שהועפו מרחק גדול באופן מפתיע, חיכיתי עד שאחרון האבלים יעזוב את רחבת הקבר מה שלקח זמן לא מועט שעבר כמעט בלא שנתתי דעתי בו.
קרבתי אל הקבר, סביבת המצבה שעתה נחה דומיה עם שאר אלפי המצבות הייתה מלאה זרי פרחים, אך על המצבה בין עשרות חלוקים שהונחו עליה, מתרחץ באור השמש העשיר שכב לו פרח, אדום כדם, פרח מרהיב, בעל סידור לוליני של עלי הכותרת שכמותו לא ראיתי מעודי, ללא ענפים מכערים, פרח מושלם, רוחץ בשמש כלהבה מרצדת. אך הפרח הזה נקטף באיבו,חשבתי, במלוא פריחתו, ונח עתה על המצבה מתחיל להתבוסס בריקבונו הממשש ובא.  איזה מצב עגום, חשבתי לעצמי שפרח כזה מת, ופרח עלוב כמות זה שמסתתר מאחורי השיחים ליד השביל חי, כאילו לא יכלו לחיות שתי הפרחים לחיות יחד כיוון שאומללותו של אחת העיבה על אושרו של השני ואושרו של השני לא נתן לאומלל מנוח ולכן לא יכלו שתי הפרחים להתקיים יחדיו ולכן צווה על הפרח היפה למות כתוצאה מאומללותו של הפרח המסתתר בין הצללים.