פרידה

היא זזה, אני לא מעיז להסתובב ולהסתכל, היא חושבת שאני ישן אבל התעוררתי כשהיא התחילה לזוז. אני לא רואה אותה,אבל אני כמעט בטוח שהיא מתלבשת, אני בעצם לא צריך לראות כדי לדעת מה קורה, תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע פשוט לא ידעתי מתי. עכשיו כשאני חושב על זה, עוד כשישבתי במכונית שלה, רטוב לגמרי, עם הרובה בין הרגליים כרגל שלישית, חשבתי איך זה יהיה להיפרד מהבחורה המוזרה הזאת. החיוך שלה היה הדבר האחרון שצפיתי לפגוש באותו היום, כבר איבדתי תקווה אחרי שעות של גשם שסירב בהתמדה לחון אותי ונהגים קרי לב. איך הגרוטאה הירוקה- כחולה-דהויה הזו יצאה מהערפל. בהתחלה הייתי בטוח שגם היא לא תעצור, והשפלתי את הראש רק בכדי לבהות כמה שניות בטיפות במים צונחות להן מהראש שלי אל התיק הענק ששכב בין הרגליים שלי לפני שאני חושב מה לעזאזל אני עושה עכשיו. הצפצפה החורקת שלה הפתיעה אותי ואחרי שהמשמעות שלה נקלטה אצלי גל של תקווה מחודשת לראות בית הציף אותי. אני זוכר איך הסתכלתי על המכונית, חצי מאמין שמישהו באמת עצר לי בשעה כזאת ובמזג-אוויר כזה. הדלת נפתחה והחיוך שלה פשוט קפץ החוצה ותפס אותי, "אתה נכנס?" צעקה אלי הבחורה השחרחורת מתוך המכונית. אני זוכר איך נכנסתי למכונית, אני לא יודע למה לא דיברתי, אולי בגלל שהייתי כל-כך עייף, או שפשוט לא היה לי מה להגיד, זה היה כל-כך מזמן שאני כבר לא זוכר. חשבתי שהיא יפה, את זה אני זוכר, ואני גם זוכר שבניגוד להרגלי באותם ימים, לא חשבתי אם יש לי מצב להשכיב אותה, רק עכשיו אני קולט כמה באמת הייתי רצוץ באותו יום, אם לא ניסיתי להתחיל איתה, בייחוד בתקופה ההיא של הצבא, כשזיונים היו מותרות שרוב האנשים ביחידה שלי יכלו רק לחלום עליהן.

עכשיו היא שמה את הגופיה הכחולה שלה, אני שונא כשהיא לובשת אותה, אולי היא עושה את זה כמחווה אחרונה כלפי, אני יכול לראות את הצל שלה על הקיר ממולי, שכחתי לסגור את הוילון והאור מפנסי הרחוב שטף את הקיר מולי ויכולתי לראות את צללית הראש שלה מגיח מתוך הבד. לא זזתי, רציתי להקל עליה, אם היא תקלוט שאני ער זה רק יעצבן אותה, היא שונאת כשדברים לא הולכים כמו שהיא מתכננת, הם אף פעם לא הולכים כמו שהיא מתכננת. כמו כשעליתי אל הדירה שלה, אם אפשר לקרוא לחדר עם מזרון הזה דירה. כשהורדתי את החזייה שלה נדהמתי, לא שהשדיים שלה היו משהו מיוחד, הם היו בסדר, אבל האכזבה לא באה. תמיד כשעמדתי לשכב עם מישהי, כל מה שרציתי זה להסיר את העטיפה מעל השדיים שלה. זה משהו שמטפטפים לנו מגיל צעיר, הדוגמה הזכרית, ששדיים זה משהו מיוחד, אבל כשכבר זוג הררי השומן האלה נגלו אלי, תמיד היה לי רגש של אכזבה, עד-כדי כך שלפעמים הייתי דוחה את הורדת החזייה עד כמה שאפשר. איתה זה לא קרה, האכזבה לא באה. כשזה לא הלך, כי באמת שהייתי עייף, היא פשוט חייכה אלי, הרימה את הראש שלה והחזירה את המכנסים שלי מעל הכלי ששכב מובס אחרי נסיונות אוראלים ממושכים להחזירו לחיים. היא חייכה אלי, נדהמתי, היא הייתה כל-כך יפה באור של הנר, נר אחד, תמיד היא הייתה מדליקה נר אחד, ככה היא אהבה את זה, נר אחד, לא יותר. לא ידעתי את זה באותו לילה גשום, אבל הנר היחיד הזה עמד ללוות אותי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי.

אני מסתכל עכשיו על שרידי הנר, שדלק על השידה ליד המיטה עד לא מזמן, בפעם האחרונה. היא הולכת עכשיו לשירותים, אני עוצם את העיניים כדי לא להסגיר את עצמי, אני שומע אותה מצחצחת שיניים, כמה שהסביבה שלה הייתה מוזנחת עד כדי גועל, על היגיינה אישית היא שמרה באדיקות של היפוכונדר. אני בחיים לא אשכח איך היא גררה אותי באמצע הלילה מהחושה שלנו בסיני, כשאני חצי מסומם אל המלון המפואר בהמשך החוף, רק בשביל להתגנב אל המקלחות שם, זה היה סקס מטורף. הכל היה מטורף איתה, אבל הגיחות לסיני, זה היה משהו מיוחד, הניתוק מכבלי הנורמה נתן לגחמות שלה חופש להשתולל בפראיות, בייחוד הגחמות המיניות, כמו סקס באמצע הצהרים לעיני שני בדואים משתאים. כל פעם שהיינו חוזרים מסיני הייתי צריך שבועיים להתאושש, שבוע מכל הסמים ושבוע ממנה. ככה היו היחסים שלנו, טריפ אחד גדול, אני עכשיו מודה שהלכתי לאיבוד לגמרי, איבדתי את כל החושים. טריפ אחד גדול של שלוש שנים. אני שומע קולות מאחורי, היא בטח אורזת תיק, מעניין איזה דיסקים היא לוקחת, אני חושב, טוב היא מכירה אותי, היא יודעת איזה דיסקים ממש יכאב לי לאבד, היא לא תעשה לי את זה. בחיים לא חשבתי שמישהו יוכל להכיר אותי כל-כך טוב, כמו כשהיא באה אלי איזה חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא והודיעה לי שהיא רוצה לעבור לניו-יורק, כשאמרתי לה בקול הכי מסכן בעולם שדווקא תכננתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה בסימסטר הבא, היא פשוט חייכה עם החיוך הזה שלה, היא ידעה, היא ידעה שאני לא יחזיק מעמד בלימודים. תוך חודשיים נחתנו בלה-גווארדיה. אהבתי את ניו-יורק מהרגע שהגעתי אליה, היא כבר אהבה אותה מלפני. הקולות מלמטה, רחוב8-מערב, שתמיד מפיק אותם קולות, בלי קשר לשעה, גורמים לי עכשיו לחשוב. מה אני עושה עם עצמי,עכשיו, כשהיא עוזבת, מה אני עושה? נשאר כאן? חוזר לארץ? אי-בהירות היה אזרח-קבע אצלי בכל השנים שאני איתה, היא לא הצטיינה בתכנון קדימה, גם כסף לא היה ערך אצלה, כל השעות שעבדתי כברמן באיזה חור בגריניץ' היא הייתה מסתובבת לה ברחובות, מחפשת "דברים מדליקים" כהגדרתה. ואין בכל העולם מקום כמו ניו-יורק לסוג הדברים שהיא חיפשה. אני זוכר את הערבים שהיא הייתה מגיעה אל הבר בשלוש בלילה ומניחה מראש שאני מעוניין לשמוע בפירוט את כל קורותיה באותו יום, בין אם זה היה איזו פנקיסטית מחוררת בחליפת שלושה-חלקים קוראת את "קיצור תולדות הזמן" ב"בארנס אנ' נובלס" סניף וול-סטריט או תאונת שרשרת שנגרמה בגלל דראג-קווין. תמיד היו לה סיפורים, מעניין איזה קטעים מטורפים אני אפסיד עכשיו, אחרי שהיא תלך. נראה לי שהיא כבר מוכנה, אני מרגיש את הקפיצים בצד השני של המיטה נמעכים, היא רוכנת אלי, אני מנסה לשוות לגופי את התנוחה הכי רדומה שאפשר, אני מרגיש את השפתיים שלה על הלחי שלי, היא מתרחקת אל הדלת "תודה שהעמדת פנים שאתה ישן" היא אומרת, אני לא מגיב. "אני אוהבת אותך" אני שומע את הדלת נפתחת ופסיעות בחדר המדרגות שכבר חצי שנה אין בו אור. לא באמת אהבתי אותה, היא סתם עצרה לי טרמפ ויצאנו לטריפ של שלוש שנים, תמיד ידעתי שבסוף היא תצא לי מהחיים, רק שבמקום שזה יגמר אז באותו ערב, זה נגמר עכשיו, אחרי שלוש שנים. אני מקים את עצמי מהמיטה, דרך החלון רחוב 8-מערב הולך ומתאבך יותר ויותר דרך מסך של דמעות. הדלת נפתחת מאחורי, ואחרי שנה, שוב, הידיים שלה מחבקות אותי מאחור.