גורם התחרות

האבלים נתאספו סביב חלקת הקבר הטרייה, לובשי שחורים, מכונסים כעדת פינגווינים המצטופפת יחדיו בכדי למצוא נחמה אחד בחום גופו של שכנו מקור הסערה שפוקדת אותם, הקול היחיד שמילא את האוויר היה מאבקה חסר התועלת של אישה חפוית ראש שניסתה לחנוק את הבכי וציוץ ציפורים נעלם מהעצים הספורים שסבבו את השביל המוביל אל הקברים. הבטתי באחרוני האנשים מגיעים ומצטרפים אל הגוש סביב הקבר,היו שם כמה פרצופים מוכרים. לא העזתי להתקרב, תפסתי לי פינה במרחק מה ממתחם ההלוויה והבטתי בטקס שהתחיל, מנסה לקלוט שבב מדברי הרב שנשא איזה תפילה שכמובן לא הכרתי. קולות הבכי גברו עתה וחנקו את ציוץ הציפורים שפינה בכבוד את מקומו בחלל האויר לבכי האבלים שמשמעותו הייתה רבה יותר באותו רגע. ניתקתי את מבטי מההתגודדות סביב הקבר ונשאתי את עיני מעל הר המנוחות, אלפי קברים, לבנים לבנות הנדמות כבתים קטנים ניצבות קבוצות קבוצות על צלע ההר הפונה מערבה, חולשות על הכביש המוליך אל העיר, עצים מבצבצים מבניהן. חלק מהקברים נושאים עליהם בעול רב את הפרחים שאחרוני הפוקדים אותם השאירו, חלקם כבר מרקיבים, שאר הקברים מיותמים מיחס, ללא פרחים או סימן לביקור של נציג מבין ברי-החיים, נושאים בדממה את בדידותם הנצחית. כיעור רווי הדרת כבוד ודומיה.

קול אחר דיבר עכשיו, לא זיהיתי אותו, הקשר היחיד לנאום הקודם היה הליווי של קולות הבכי שלעיתים הוטעמו בשביב של ציוץ ציפורים כאשר האישה המלודרמתית משמאל הרשתה לעצמה לעצור את בכיה לשניה בכדי לקחת אוויר כצידה לדרך ארוכה של בכי שעוד נותרה בפניה . לא זיהיתי את הקול, וגם לא לגמרי הצלחתי להבין את נושא נאומו, למרות שלא היה זה בלתי אפשרי לנחש, לאוזני התגנבו שביבי משפטים, "נלקחה ממנו בעלום נעוריה...","כה יפה ומלאת חיים...", "שמה קץ לחייה...". ויתרתי על נסיונותי לשמוע, והשפלתי את מבטי, בערפול שאפף את עיני כתוצאה ממשקפי השמש שבהן היו נתונות שיעילותן כנגד השמש הקופחת הפכה מגרעה בסביבה מוצלת זו. בערפול זה הצלחתי לקלוט במבטי פרח, פרח אדום כדם, עלוב משהו, מסתתר בין שיחים נמוכים שעיטרו את שולי השביל, עלי הכותרת המסודרים בסדר לוליני אך חסר פרופורציות כמעט ולא נראו בין הענפים הירוקים קוצניים שצמחו מגבעולו של הפרח, פרח כפוף כמעה כמבקש לשוב ולהעלם באדמה, חסר שמש שהוסתרה מרבית שעות היום מאחורי ענפיהם של השיחים, פרח עלוב.

דברי הנואם נפסקו, רחש עבר בין הנוכחים, קולות עתים הננעצים באדמה נשמעו עתה, גם הם, חנוקים בקולות הבכי שעכשיו עם העלמותה האיטית של המנוחה בינות רגבי האדמה הצונחים על גופתה חסרת החיים רק גברו והפכו כמעט בלתי נסבלים.

צפיתי בשיירת האבלים המשרכת באיטיות את רגליה במורד השביל לכיוון שער בית-הקברות, גברים חפויי ראש, נשים בוכיות נתמכות בידי אותם גברים חפויי ראש שנזקקו לתמיכה בעצמם, מעולם לא תיארתי לי את מידת ההשפעה שהייתה לה על סובביה, מעולם לא חשבתי שכולם חשו כמוני, כוחה המכשף של הלהבה שעתה שכבה כבויה תחת מטרים של אדמה ניכר בכל פרצוף שהרים את מבטו בכדי לחקור את פשר הדמות השחורה שעמדה בצידי השביל וצפתה בהם, לא הזיוף הרגיל של אנשים, כאב, כאב אמיתי, על אובדן אמיתי, אפשר היה להגיש את הפרוזאק המתקרב באוויר. ידעתי עתה, שכשאותו נואם מסתורי כינה אותה "יפה ומלאת חיים" לא אמר זאת מתוך פיאור המת הרגיל אלה כיוון שידע את שידעתי אני, שאכן הייתה יפה ומלאת חיים וידעתי שאותו נואם מסתורי אכן אהבה, אולי כמעט כמו שאהבתי אותה אני.

לפתע קלטה עיני בינות הנוכחים את פרצופה המוכר של אימה, שלדאבוני זיהתה אותי ועתה קרבה אלי, מלווה באביה של המנוחה. היא נעצרה מולי והביטה בי בעיניים כה אדומות ונפוחות שדימיתי שהן הולכות להבקע בכל רגע, בלחישה מלאת איבה שטבעה איפשהו בים של עצב פלטה: "לא הייתה צריך לבוא, לא אתה" והמשיכה ממני, גוררת רגליה בהילוך ששיווה לה את דמותו של אטלס הנושא את מלוא משקל העולם על כתפיו. לאחר ניגש אלי אביה, שבפרצופו בלטה יותר האיבה מתוך ים העצב, בשבריר השנייה לפני שפני ספגו את המהלומה ששילח לפרצופי קלטה עיני את הבעתו המאשימה, והאגרוף בא כחיזוק להצהרתו שנאמרה ללא מילים, "אתה רצחת את הילדה הקטנה שלי". התכופפתי להרים את משקפי השמש שלי שהועפו מרחק גדול באופן מפתיע, חיכיתי עד שאחרון האבלים יעזוב את רחבת הקבר מה שלקח זמן לא מועט שעבר כמעט בלא שנתתי דעתי בו.

קרבתי אל הקבר, סביבת המצבה שעתה נחה דומיה עם שאר אלפי המצבות הייתה מלאה זרי פרחים, אך על המצבה בין עשרות חלוקים שהונחו עליה, מתרחץ באור השמש העשיר שכב לו פרח, אדום כדם, פרח מרהיב, בעל סידור לוליני של עלי הכותרת שכמותו לא ראיתי מעודי, ללא ענפים מכערים, פרח מושלם, רוחץ בשמש כלהבה מרצדת. אך הפרח הזה נקטף באיבו,חשבתי, במלוא פריחתו, ונח עתה על המצבה מתחיל להתבוסס בריקבונו הממשש ובא.  איזה מצב עגום, חשבתי לעצמי שפרח כזה מת, ופרח עלוב כמות זה שמסתתר מאחורי השיחים ליד השביל חי, כאילו לא יכלו לחיות שתי הפרחים לחיות יחד כיוון שאומללותו של אחת העיבה על אושרו של השני ואושרו של השני לא נתן לאומלל מנוח ולכן לא יכלו שתי הפרחים להתקיים יחדיו ולכן צווה על הפרח היפה למות כתוצאה מאומללותו של הפרח המסתתר בין הצללים.