מה ימצא ומה ימצא לי מעבר לארבעה כתלים אלו? האם דלת נעולה זו מפרידה ביני ובין עולם ומלואו או שמא משסגרתי עצמי על מנעול ובריח בתוך חדר זה צמצמתי עולמי לכדי חדר זה?
מבעד לכתלים אלו, הרי אין עוד דבר משמעותי עבורי שאינו נמצא בתוך החלל המגביל את תנועתי והוויתי לגבולותיו שלו בלבד, כל דבר הנעדד מחדר זה , משמע בטל הוא מרגע נותק מעולמי מחמת ההסתגפות בתוך חדר זה.
מה הוא מותרי עתה מבריות אחרות? הרי הכל, מותרי הוא קיומי שלי לנוכח אי קיומם של השאר שאינם כאן. שכן, יזעק ויטגנשטיין , אין כל משמעות לשאלה אם קיים דבר זולת חדרי מצומצם זה שכן לא יסוב המפתח בדלת והוילון לא יוסט, ותהיותי לא יבואו על סיפוקן באופן אמפירי. ועל כן, עתה, לא קיים דבר זולתי, הנני פה, הוויתי הצטמצמה לכדי קיומי שלי בלבד בחלל זה ושוב אין קיימים עתה מראות שיכולים להשתקף מבעד לחלון אם אבחר להסיט את הוילון או בריות שאתקל בהן אם אבחר לצעוד מבעד לדלת, אין אלה קיימים עבורי כל עוד לא עשיתי את הצעדים הללו, לכן, עתה, לא קיים דבר מעבר לכתלים אלו, ודבר זולתי.
האם עולמי הפיזי סופי עתה הוא? ומעבר ניצב האינסוף? עולה עתה תהיה במוחי, הקיים אינסוף מעבר לכתלים שכן הכתלים סופיים הם, ולו במועד כלשהו אחזה באותו אינסוף, האם אשכיל להתמודד עם התרחבות עולמי וקיומי עד אין קץ. אך לא, עולמי שלי הנוכחי אך הוא אין סופי, גם קירות מגבילים אלו התקרה והרצפה, אף הם יוצרים חלל אינסופי. הרי יאמרו, גודל מוגדר כל אורך ורוחב וגובה בחדר, וכך מוגבל, הכפלם והנה נפח חדרך וגבולותיו בהוכחה ניצחת של מספר שלא יעלו עליו. אך אמור לי נא, שכל ישר, רציונל נאמן חף מהטעיה, הרי בין אפס לאחד אינסוף מספרים, ותתחיל לספרם מאפס לעולם לא תגיע לאחד, וכך אף גודל מוגבל הוא אינסופי, קל וחומר המטרים הספורים של אורך חדרי. כך, גם עולמי עתה, גם אני, עדיין גוף באינסוף.
רעשים ממקור נעלם מחרידים את ליבי שנזעק. רעש, היש דבר מה מחוץ לקירות אלו שמחולל רעשים אלו? איזה גיחוך, וודאי שאין. קול חליל חלוש ממלא את חלל החדר, או שאולי נופל רק על אוזני שלי, היינו הך, בכל מקרה אין כל חלילן מחלל, קיים הניגון, זאת לא אכחיש, אך קיומו הוא כאן בלבד ואין בכדי לרמז על כל דבר מעבר לקירות אלו. אגדיל ואומר כי אין זהו קול חליל שמתנגן שכן אין חליל בנמצא, זוהי אלא המייה דקיקה צורמנית מעט עולה ויורדת, מרחפת בחדרי ונשמעת באוזני, בעולמי, ותו לא. הרי אין מכונית כאן, אלא רעם רחש מגרגר שקיים עבורי בהוויתי כאן בלבד וכל תכליתו רעש בלבד, אין בו בכדי לרמז על קיומם של דברים אחרים, שכן דבר זולת מה שנמצא כאן קיים עבורי. השיוך של המנגינה לחליל והרחש המגרגר למכונית תוצר הוא של ניסיון שאינו תקף כלל ועיקר כאן ועכשיו, שכן כמאמר דקארט, הנני, COGITO, יישות קוגניטיבית מנותקת מזמן. זכרוני הוא נחלת רגע זה בלבד ואין בו בכדי להוכיח כל קיום זולת קיומו של הזכרון עצמו, ובו אין בכדי ללמדי דבר שכן מוטל הוא בספק. על כן, אין כל חשיבות לארועים וידע שזכרוני מלמדני עליהם שכן כעת כל שלי הוא חדר זה בלבד על ארבעת כתליו וכל אשר בתוכו ואף דבר זולתם.
ולכדי מה הצטמצם עולמי בתוך כלאי. בדידותי מוחלטת עתה היא. אם כן, וודאי, חיי הגשמיים אין בהם דבר מלבד מספר הצעדים שאוכל לצעוד מקיר לקיר, וריקנותו של החדר, אפסיות המתרחש בו, מותרים אותו בלא רלוונטי, ומחיי נותר אם כן, כל אשר אינו גשמי, מחשבותי, רוחי, יהוו עתה את מכלול חיי השלם. הוויתי מצטמצמת עתה לאשר מתרוצץ בתוך מוחי. וזיכרון, כמעשה פרוסט, או דמיוני, והשניים יחדיו, יהוו את חיי בכלאי זה.
ליבי נמלא גיל. איזה יופי, התרפקות על זכרונות עבר וכמיהת תקוות גדולות ונצורות לטומן בחובו עתיד נעלם מחוץ לחדר. כוחי הוא עתה, המשיג את כל אשר היה עד עתה בעולמי הגשמי מחוץ להישג ידי. חלומות וזכרנות בחומר בידי, חפים מפגם, יפים לאין שיעור, ומושלמים.
מנותק מזמן במאסרי מבחירה, אין ההווה מהווה דבר עבורי שכן מצטמצם הוא לכדי חדר ריק זה, על קירותיו הדוממים וחלונותיו המוגפים שיותירו את העולם שבחוץ בגדר השערה מרוחקת של זכרון ארעי ונתון לעיצוב. כל שנותר לי עתה הן נפלאות העבר הנתון למרותי וחלומות העתיד החופשיים מהפגמים הנצחיים של הווה ניצח המתמיד באכזבות ומפח הנפש שהוא מספק.
בנבכי מחשבתי, בגוף כלוא ללא מציאות של ממש שתצדיק עיסוק מיותר בה, עולם ומלואו עתה אצייר לי שימלא חיי, עולמי שלי, מרותי. הנה לי דמותה של כרמל עת היא מביטה בי בערגה, ומגעה, על גופי, ושלי היא, שפתיה, כנגד שפתי, ושלי היא. תקווה מתוקה, מנחמת, הופכת עתה מלוא עולמי, הן הווה שעתה פג והתמוגג אל תוך אפסיות החדר נופל תמיד מחלומות העתיד שאינם מכילים את הפגימות והאכזבה שהן מנת חלקו של הווה בלתי מתפשר.
עולמי שלי, אינו מחויב המציאות ואינו נתון לדבר זולתי, אדון חיי הנני, ומלכותי הלתי מעורערת עת אקבע מה ינצור לי יום וליל. וכי מה הוא יום בהעדר שמש שקרניה לא יוכלו לחדור קירות אלו, הזמן ממני והלאה ואף לא לרודנותו נתון אני, כולי ומלואי כאן ועכשיו. חיי בידי, וכוח זה לא יילקח ממני כל עוד לא אפסע מעבר למפתן חדר מסוגר זה. בהעדר הווה מאכזב, תקוותי הן כאן ועכשיו שכן מועלות הן לדרגת ממשות יחידה כדמיון המהווה כל חיי בהעדר עולם גשמי זולת ריקנותו הזניחה של החדר. בהעדר אפשרות הגשמה, הממשות היחידה היא אשר אני יוצר בדמיוני, ואדוני לי הוא אני, שולט יחיד, ומכוח שלטוני, עולמי עתה הוא חף מפגמים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה