השקיעה מפעימה לבבות אנשים. הבריות כה מאוהבות בשעות בדימדומים, וכל שקיעה ממוססת לבבות וגורמת להם להתמוגג מעונג. אנשים מעריצים נלהבים של שעות בין הערביים.
מדוע? הרי שקיעה היא הדבר הבנלי ובלתי נמנע ביותר, לו חפץ האדם, יכל לחזות יום ביומו בשקיעה המיוחדת שלו מהסיבה הפשוטה שהשמש שוקעת בכל יום. ועם זאת ,אין האדם מנצל את החופש הניתן לו לצפות הדבר הכל-כך יפה הזה באופן סדיר כל-כך. האדם מבחר לצפות בשקיעה אחת לזמן ורב ולהתפעם מאשר לחזות בה יום ביומו.
שנים גרתי בבית, בסביבות הרי ירושלים, עם מרפסת החולשת על ההרים למערב. שנים ישבתי בבית זה לקראת שעות הערביים, ולעולם לא השגחתי בשקיעה המרהיבה המתנוססת באור קדומים כתום וסגול על ההרים המקיפים את ביתי. עד שיום אחד נשאתי מבטי מעבר לזגוגיות חלון המרפסת וגיליתי את שמי ביתי כתומים וסגולים מעל להרים המוריקים-אפלים. מחזה מרהיב לכל הדעות, ועם זאת, רק לאחר מספר שנים שבהן היה הדבר באפשרותי הבאתי עצמי לחזות בפלא הטבע השמיימי הזה. איני יכול שלא לתהות, אם הייתי משגיח במחזה הנשקף תדיר מחלון מרפסתי מוקדם יותר, האם באותו אחר צהריים שבו חזיתי לראשונה בפלא זה היה זה עדיין בחזקת פלא?
אולי העובדה כי אין חוזים בשקיעה באופן תדיר היא שעושה אותה לכה מיוחדת, ואם היופי הזה היה חלק מיומנו הרגיל, ייתכן כי היה מאבד מערכו והופך מאוס. אולי אנשים מבכרים לשמור על הרגע הזה,כרגע נדיר של יופי אינסופי ולא להרסו בערס הבנליות, כמות שהם עושים עם כל דבר אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה