היא הגיחה מבין המון האנשים המתנועעים וקרבה אל הבאר, מחפשת-נמנעת ממבטי, כמו רוצה להביט בי אך אינה רוצה שאראה את מבטה, כמו רוצה שאביט בה אני אך אינה רוצה כי אראה שהיא משיבה לי מבט, כמו עודה נלחמת מאבק אבוד באותו דבר בתוכה שרצה ממני דבר מה, שרצה בי. ומהירה הייתה כניעתה, ועל מבטה עת נעמדה על הבאר השבתי בציות, וקרבתי אליה.
"ברמן, כשתהיה סופר מפורסם תזכור אותי?" שאלה כשמעל הבאר קרבתי את אוזני אליה בכדי שאוכל לשמוע אותה מעל למוסיקה. הפניתי את פי אל אוזנה שלה "כשאני אזכה בפרס נובל לספרות את תצטערי שמעולם לא היית איתי..." אמרתי. ואולי רציתי לראות את פניה, ואולי הן היו כאובות, אך מאותה עמדה על סף אוזנה נצמדו ראשינו, וחשתי את שערה על פני, ומגע עורה, ופנינו מחליקים זה על זה, שפתותינו, עיוורות, תרות אלו אחר אלו במרחב ונפגשות. מתמסרת, ופיה גומע את שלי, ידי נשלחה והחליקה על השיער שכיסה את עורפה ומצמידה את ראשה אלי, ביקשתי להפסיק, אולי לתת ארכה לשיקול דעת מחודש, אך היא המשיכה, ואני השבתי לה בהתמסרות משלי.
ואז היא סבבה במקומה וצנחה אל הרצפה, יצאתי מהבאר ורכנתי אליה, קורא בשמה וסותר קלות על לחייה. עיניה עצומות, ובפניה ניכר כי היא מנסה להדוף את הסחרחורת ואולי את הבחילה שמילאו בה האלכוהול והסמים שבראשה. "אני אקח אותה הביתה..." אמר קול מעל כתפי ואני שבתי אל הבאר, "חמש שנים ועכשיו היא נזכרת..." חייכתי אל הברמנית שעבדה עימי והביטה בי במבט שואל.
"אני לא יודעת מה הם נתנו לי לעשן, אני לא זוכרת כלום מאתמול..." אמרה בעת שפסענו ברחוב השומם באמצע הלילה "התעוררתי בבית של אור עם שלולית קיא לידי..." אני החרשתי ורק הנחתי לקור של תחילת נובמבר לחדור אל מתחת לחולצתי. "אני לא מאמין בזה" אמרתי לבסוף "מאז ומתמיד האלכוהול היה התירוץ שלך לעשות דברים מבלי לקחת עליהם אחריות למחרת בתואנה שהיית שיכורה ואת לא זוכרת".
"במשך חמש שנים עשיתי כל דבר כדי לעשות אותך שלי" אמרתי כשהגענו לנקודה המשקיפה על כביש ירושלים - תל-אביב ועצרנו בכדי להביט בנוף של ואדי ליפתא "ובסוף הבנתי שהדבר היחידי שיעשה אותך שלי הוא הדבר היחידי שאני לא מסוגל לעשות, וזה לא לרצות אותך...".
"ובסוף ניסיתי לעשות גם את זה, ופה המלכוד נשבר, כי כל כך התאמצתי לא לרצות אותך, עד שבסוף הצלחתי, ואולי קצת חבל לי, לאבד את כל זה, אבל אלו החיים...".
"טוב, נעמת לי מאוד" אמרתי כשהגענו אל מכוניותינו. "גם אתה לי" השיבה והוציאה את המפתחות מכיס מעילה "לילה טוב".
"סתם מתוך סקרנות..." קראתי אחריה כבר ממרחק של כמה מטרים "את זוכרת מה קרה אתמול?".
"לא" היא שיקרה "מה קרה?".
"כלום..." חייכתי אליה והיא נעצרה ושבה אלי.
"מה קרה?!" שאלה שוב, כמעט נשמעת כנה.
"כלום... לילה טוב" אמרתי, ליטפתי קלות את עורפה ונפניתי מעליה לכיוון מכוניתי.
"מצטערת..." קראה אחרי, ולא השבתי.
"אני מקווה שזה לא יקרה..." אמרתי לה כשהתחלתי לנסוע וכבר לא יכלה לשמוע אותי "אבל אני יודע שיכול להיות שאנחנו עוד נזדקן ביחד...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה