בלילה היה גשם וערפל, אז הלכתי אל הרחוב שלה, סתם בשביל להרגיש יותר רע. בדרך חזרה חשבתי איך הגשם הוא כמו הדמעות שלה, והערפל הוא בעצם אני. אחר כך חשבתי לשניה שהמטאפורות האלו זולות, אבל אז הסברתי לעצמי שאני עייף ומדוכא, ואין נכון ולא נכון באמנות, ובארבע בלילה, בדרך חזרה מהרחוב שלה בגשם והערפל, מותר לי לחשוב מה שאני רוצה.
למחרת היא ישבה בחדר שלי ואמרתי לה שאני ערפל, שאני ענן על הקרקע, כזה שמערפל את הראייה ולא נותן לראות רחוק מידי, כזה שאי אפשר לדעת איפה הוא מתחיל ונגמר, ואם הוא בעמק או על ההר כי כל רגע הוא במקום אחר, הולך וחוזר. ואמרתי לה שמתוך הערפל הזה יורד הגשם, הדמעות שלה.
היא אמרה שהיא לא מבינה, לא התפלאתי, הרי זה בדיוק מה שהתכוונתי, אי אפשר להבין ערפל. באותו לילה שוב ירד גשם, כשהתקשרתי אליה היא אמרה שהיא כבר ישנה ולא יכולה לרדת אלי, למרות שאני מתחת לבית שלה. אבל אני ידעתי שהיא לא מצליחה להרדם, כי ירד גשם, והסיבה היחידה שהיא לא יוצאת החוצה זה כי הוא לא רוצה לראות שבחוץ יש עדיין ערפל.
במשך שבוע ירד הגשם, וכל הלילות האלו בחוץ, וכל הבקרים האלו שחזרתי הביתה רטוב לגמרי, בסוף הרי היה ברור שאני אהיה חולה. אחרי שבוע הרגשתי שאני כבר לא יכול עם כל הגשם הזה, הגיע הזמן שהקיץ יגיע, ולמחרת הוא הגיע.
היא התקשרה אלי ושאלה אם היא יכולה לראות אותי, בחוץ כבר לא ירד גשם והיא נשמעה טוב. אמרתי לה שלא, שנמאס לי מכל הגשם הזה, ואם הוא מגיע רק כשיש ערפל אז כנראה שזה פשוט לא שווה את זה, אמרתי לה שנעלמתי, שהשדים הלכו ואיתם גם המלאכים.
עכשיו יבש בחוץ, מישהו סיפר לי שהיא מרגישה טוב, זה יכל היה לשמח אותי, אבל לא היה בי משהו שיכול היה לשמוח, האוויר בחוץ היה יבש מידי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה