יום שישי, 28 באוקטובר 2011

אבקש להיות לך מלאך


אבקש להיות לך למלאך. אך אצבעותי המשתלבות בשלך יישאוני על כנפי הזכרון אל מקום אחר ואצבעות אחרות אותן ליטפתי ומיד געגוע נדרך וכבר חסרה את דבר מה. שיר יפייפה המתנגן בעודך צמודה אל גופי יעורר זכר זמן אחר, עת שמעתי שיר זה לראשונה, ולא בחברתך, ועתה אני מאזין לו, ולא בשבילך. גופך העירום מתענג תחתי, ומוחי הוגה בגוף אחר שיכל היה להיות בדיוק במקום בו את שוכבת ברגע זה.
ליבי כבוש ואכול פגמים, מצולק מהפצעים תחת ידיה של אחרת, ושואלת את האם אני מאוהב בך, ומילה זו, שמבקש אני להעניק לך, שמורה לזאת הפוצעת, ובה הייתי מאוהב, וחמסה היא מילה זו, ושוב לא אוכל להגותה באוזנך, מבלי שתעלה היא ותצוף לנגד עיני.
דבר מה בי שבוי עד, ולעולם לא יהיה שלך, דבר מה בי נלקח ועימו, צער בעיני עת אני מביט בך בחושך, ובכל החמדה, ברוך ובאהבה הניבטת מעיני, אלייך, דעי כי דבר מה חסר, ופגום, כי ליבי היה של אחרת, ומיאנה היא להשיבו, עבורך, ושלה הוא, זכרונה, הרחק מכאן, ממך, לא בידי לתת ולא בידייך לקחת, ולעולם לא אהיה לגמרי שלך, מלאך עבורך, שכן כאב ממקום הרחק מכאן מפעם בנשימתי על עורך, חלק ממני לעד יהיה עימה, ולא תוכלי לקבלו, אני שלה.
עם בוקר ליטפתי ירכייך החשופות, אצבעותי מרקדות על פלומתך הרכה בואכה נקודה שתרעיד גופך בתשוקה, ומיד נמלאתי בחילה, אופי הליטוף ושדייך הנמעכים תחת ידי, כדרך בה פעם ליטפתי גוף אחר, ולו נתון בזכות ראשונים מגע זה, וליטופי אותך, חסרי טבעיות שכן בליבי אינם שייכים לך.
אני חי פחות, כשאין היא עוד חלק מחיי, ומסוגל לאהוב פחות, שכן לאחר אהבה כה שלמה ובלתי מסויגת שאהבתיה, שוב לא תוכל אחרת תחתיה להאהב כפי שאהבתיה, לא בלא סייגים ופגמים, לא בלא רועץ מן העבר, לא באופן מלא ומוחלט.
את תתבלי, תחטאי ותשעממי אותי עד מוות, אך היא, לעולם לא תזדקן, לעד תשאר היא, חפה מפגמים במחשבותי, צעירה ומושלמת, ללא כל רבב וסייג, ותמיד יאחזוני געגועים אל דמותה שנטשני, ואת, תהפכי ללא כלום בעיני הרואות, אך אותה, רחוקה ממני.

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

האדם החד-מימדי\ הרברט מרקוזה - סיכום


האדם החד מימדי- מחשיבה שלילית לחשיבה חיובית: הרציונליות הטכנולוגית והלוגיקה של ההשתררות (domination)- סיכום

המציאות היומית בחברה הטכנולוגית מבטלת את קשרי השליטה ששררו עד כה, כגון פיאודל/וסל ואדון/עבד ומשליטה במקום זה את התלות בסדר דברים אובייקטיבי ומופשט –חוקי הכלכלה וכדו'. זוהי השתררות רציונלית של חברה השומרת על קיום המבנה ההיררכי שלה תוך שהיא מנצלת את המשאבים כולם ומחלקת טובות הנאה. הרציונליות הזו (הרציונליות הטכנלוגית אם נרצה) גורמת לשעבוד האדם בידי מנגנון הייצור המנציח את מאבק הקיום ומרחיבו לכדי מאבק בינ"ל טוטלי, ואין אלטרנטיבות  לכך. זהו גורלנו.
ברור שלנו נראים הדברים האלה שטויות. שכן אנו כמערבים יכולים להסתכל על החלופה, הקומוניזם, ולהגיד שהמשטר המערבי הרבה יותר טוב ויש בו טובות הנאה גדולות. אולם ,אומר מרכוזה, החשיבה הזו נובעת מצורת החשיבה שלנו שהתאימה את עצמה לרציונליות הממוסדת ואיננו יכולים לראות ולהבין שום דבר שלא נכלל בה. החשיבה וההתנהגוץ, התואמות את המציאות הנתונה, מבטאות תודעה כוזבת השומרת על סדר הדברים הקיים בעולמנו. ותודעה כוזבת זו מתגלמת במנגנון הטכני שיש בעולמנו, מנגנון שמייצר אותה ושומר על קיומה.
גם החיים והמוות נחווים באורח רציונלי ופרודוקטיבי. מבחינתנו ההרס הוא המחיר שעלינו לשלם בשביל הקדמה כשם שהמוות הוא מחיר החיים וכשם שהעסקים חייבים להתנהל כסדרם. זוהי אידיאולוגיה שהיא חלק מהמנגנון הממוסד שהכרחית לקיומו ולתפקודו והיא חלק מהרציונליות שלו (להבנתי זו ביקורת על הנאורות). ואת האשמה ברציונליות הממוסדת הוא תולה ברציונליות המדעית או ליתר דיוק בניכוס שלה אל מדעי החברה. כעת הוא מנסה לאתר את הרגע המדויק שבו תבונה רעיונית הפכה להנדוס חברתי.
העולם המדעי מבוסס על כימות ומתמטיקה ובכך הוא גורם לנתק עם המציאות, להפרדה בין האמיתי והטוב ובין המדע והאתיקה שכן האנשים חיים בעולם של ערכים, וערכים מטבעם הם סובייקטיביים. אולם מתברר כי העולם האובייקטיבי, קרי כל הנתון וראוי לכימות, נעשה תלוי בסובייקט האנושי. וכאן הוא מביא הרבה דוגמאות מהמדע נביא אחת. למשל הפיכת עצמים גיאומטריים למשוואות אלגבריות על ידי תהליכים מתמטיים שברור שמתרחשים רק במוחו של האדם. וגם הפילוסופיה של המדע חוטאת בכך כשהיא רואה למשל את השאלה של מהי המציאות? כשאלה ללא מענה.
נראה אפוא כי התפתחות המתודה המדעית משקפת את הפיכת המציאות הטבעית למציאות טכנית. כלומר יש כאן שני עולמות נפרדים: המדע והחשיבה המדעית במושגיהם ובאמיתותם הפנימיות ומנגד שימושו ויישומו של המדע במציאות החברתית ואין שום קשר בין השניים. המדע הטהור אינו מדע שימושי. המשוואה המתמטית נכונה ללא קשר לעולם האמיתי ולשימושיה. המדע הוא לכן נייטראלי במהותו כלפי הטבע. אולם הוא אומר שאין זה מדויק. יש יחס הדוק בין שני העולמות הללו: בין החשיבה המדעית ויישומה.
הרציונליות המדעית יוצרת ארגון חברתי ספציפי. כמו שהמדע "שיחרר" את הטבע מכל התכליות והיעדים הטבועים בו ו"הפשיט" את החומר מכל מיני איכויות לבד מאלו הניתנות לכימות, כך גם החברה שיחררה את בני האדם מן ההיררכיה "הטבעית" של תלותם האישית וקשרה אותם זה לזה בהתאם לאיכויות הניתנות לקביעה כמותית קרי כיחידות של כח עבודה מופשט. במילים אחרות תהליך הכימות החברתי הוא תוצאה של תהליך הכימות המדעי. התבונה העיונית עומדת לרשותה של התבונה המעשית. בעולם כזה, הטכנולוגיה מספקת את הרציונליזציה של שעבוד האדם אך לא כדבר אי רציונלי אלא ככניעה והשתעבדות למנגנון הטכני המרבה את הרווחה והנוחות בחיים ומגביר את כושר ייצורם של העובדים.
לסיכום: בתפיסה המדעית את הטבע כניתן לפיקוח ולשליטה משתקף הטבע כחומר גלם לעיון התיאורטי ולמעש. עולם האובייקטים נכלל בכינונו של יקום טכנולוגי- יקום של מהויות אינסטרומנטאליות, המהוות אמצעי כשהן לעצמן. האובייקטיביות הטהורה מתגלית במושא לסובייקטיביות. במבנה של המציאות הטכנולוגית אין בנמצא דבר מעין סדר מדעי טהור אלא תהליך הרציונליות הטכנולוגית הוא תהליך פוליטי.  רק בעולם טכנולוגי האדם והטבע הופכים להיות מושאי ארגון שניתן להחליפם זה בזה. הטכנולוגיה נעשתה לכלי שרת בידי החיפצון (reification):  האדם על כל תכונותיו וקשריו החברתיים ניתנים לכימות ולחישוב. העולם נוטה יותר ויותר להיהפך לחומר ביד ההנהגה והניהול הטוטאליים שבתוכו נבלעים גם המנהיגים.
אם נסכם את הסיכום: תהליך החשיבה המדעית השתלט על העולם החברתי, הרציונליזציה המדעית הפכה את היקום להיות יקום טכנולוגי כלשהו שמשעבד אותנו בשם מנגנון הייצור.

המניפסט הקומוניסטי - סיכום


מהלך ההיסטוריה כולו רצוף במאבקים בין מעמדות שנגמרו בשינויים מהפכניים של חברות. מעמדות מודרניים הם כלכליים אך מעמדות התקיימו במהלך כל ההיסטוריה בצורות שונות (אדונים וצמיתים וכו'). בחברה הבורגנית המודרנית המעמדות לא בוטלו אלא רק התנאים האופפים אותם השתנו. המעמדות הרבים של התקופה הקדם-מודרנית הצטמצמו לשני מעמדות: בורגנים ופרולטרים (פועלים). המהפכה שהחריבה את הפיאודליות היתה מהפכה בורגנית שנגרמה בגלל עליית כוחה של הבורגנות עקב תיעוש וגילוי של שווקים חדשים באפריקה, אמריקה ומזרח אסיה. כך שמעמד הביניים התעשייתי הפך לקבוצה של עשירים השולטים על תעשיות רבות ומגוונות – הבורגנים המודרניים. ככל שהמהפכה התעשייתית התקדמה והשוק העולמי גדל, כך הבורגנות התחזקה. הבורגנים החריבו את היחסים הפיאודליים ה"טבעיים" ובמקומם הפכו את המעמדות לכלכליים בלבד. הבורגנות הפכה את פעולות האדם השונות לבעלות ערך כלכלי בלבד. הבורגנות הפכה את המשפחה למערכת של יחסי ממון והרסה את הרגשות בה: הבורגנות = רשע! אין קיום לבורגנות ללא קיומו של תהליך היצור המודרני המשתנה תמידית וההרס של היחסים הקודמים בין אדונים לנשלטים. הבורגנות אינה מתייחסת לגבולות לאומיים (גלובליזציה, מישהו?) ומנצלת את כל העולם כאחד. הבורגנות הרסה את התעשיות הלאומיות ובעקבות כך – את הלאומיות. הבורגנות מביאה למודרניזציה של כל חברות העולם שהיא מגיעה אליהן. הבורגנות גרמה לעיור מוגבר עקב כך שהם היו צריכים פועלים למפעלים שלהם.  הבורגנות הגבירה את יכולת היצור של האנושות פי כמה וכמה וריכזה את הפעילות היצרנית שלה במוקדים מרכזיים.
יחסי הייצור הבורגניים שנוצרו בעקבות אמצעי הייצור המשוכללים המודרניים הפכו את תולדות התעשייה והמסחר לתולדות מרידה של כוחות היצור המודרני ביחסי היצור המודרניים. בגלל שכוחות הייצור מתפתחים מהר מדי יחסית ליחסי הייצור (התרבות הסובבת את היצור, או בעצם התרבות בכלל) קיימת תופעה של ייצור יתר שגורמת לבעיות ועיקוב של ההתקדמות האנושית עקב חוסר יכולת להתמודד עם בעיה זו. הבורגנות מנסה להתגבר על בעיה זו על ידי השמדה של כוחות יצור ועל ידי ניסיון להתפשט לשוקים לא מוכרים ולא מנוצלים ברחבי העולם. הבורגנות בעצם לא פותרת את הבעיות אלא דוחה אותן כך שהן מועצמות ובסופו של דבר יביאה עליה את כיליונה, כמו שהיא הביאה את כיליונם של האדונים הפיאודליים. הכיליון הזה יובא עליהם על ידי מעמד שהם יצרו – הפרולטרים – מעמד הפועלים המודרני.
הפרולטריון התפתח ככל שהתפתחה הבורגנות, שמשתמשת בהם כסחורה לכל דבר ומנצלת אותם כדי להגדיל את הונה ולהתפתח בעצמה. העבודה הממוכנת יצרה תחושה של חוסר קשר בין הפועל לבין התוצרת שהוא מייצר – ניכור. הפועל לא מרגיש סיפוק מעבודתו ואינו קשור למה שהוא יוצר. ההוצאות שלו מצטמצמות לבסיסיות ביותר בלבד. ככל שערך הפועלים פוחת עקב כך שהעבודה שלהם נהיית יותר פשוטה כך גם יורד השכר שמשלמים להם. באותו זמן עקב כך שכמות המכונות גדלה – גדלה גם כמות שעות העבודה של הפועל. הפרולטרים כפופים למנגנוני פיקוח חמורים של הבורגנים שהתפתחו כדי לייעל את עבודתם בזמן שהם עובדים יותר ומקבלים פחות כסף. הפועלים נהיים משועבדים למכונה, למשגיח ולבורגני שהינו בעל אמצעי הייצור ותלויים בהם להמשך קיומם. הפרולטר הופך למכשיר בידי הבורגני והבדלים בין אנשים נהיים זניחים. גם כאשר לבסוף מקבל הפועל את כספו באים שאר הבורגנים ומנצלים אותו כדי שיקנה את תוצרת מפעליהם, כך שהפרולטרים מנוצלים גם כשאינם עובדים.
בעלי המלאכה הזעירים והעוסקים במקצועות חופשיים יורדים ל"שפל מדרגת הפרולטריון" כי אין להם מספיק הון כדי להיות בורגנים והם מוכרעים על ידי המפעלים הגדולים כך שחשיבותם הופכת להיות זניחה. בנוסף גם ההערכה אליהם יורדת כי התפקיד הכלכלי שלהם נהייה הרבה פחות חשוב וכך הפרולטריון נהיה מורכב מכל החלקים באוכלוסיה שהם לא בורגנים.
המלחמה של הפרולטריון בבורגנות בד בבד עם הקמתו. התחילה עם מאבק של פועלים יחידים, המשיכה בבתי חרושת ספציפיים ולאחר מכן ענפי ייצור שלמים החלו למרוד בבורגנים שמנצלים אותם. הבורגנים רוצים לחזור ולשלוט בגורלם. (מרקס קצת הוזה פה לדעתי, הפועלים בימי הביניים לא היו אף פעם חופשיים במיוחד).
הפועלים בשלב זה (בימיו של מרקס) היו מפוזרים ומה שאיחד ביניהם לא היתה תודעה למצבם אלא תגובה לכך שהבורגנים היו מאוחדים והם היו מאוחדים נגדם. הפרולטרים בנקודה זו בהיסטוריה אינם נלחמים אם כך בבורגנים אלא בשרידי האריסטוקרטיה ביחד עם הבורגנים וכל ניצחון שהם משיגים הוא ניצחון של הבורגנות. (היו מעמד כשלעצמו).
הפרולטריון הולך וגדל ככל שהתעשייה הולכת וגדלה, וכך גם השוויון בין הפועלים גדל, השכר שלהם משתווה ברמה נמוכה אחת והעבודה שלהם נעשית דומה יותר ויותר. כתוצאה מהשתוות זו ומהתחרות הרבה בין הבורגנים לבין עצמם שמשווה גם ביניהם, הופך המאבק בין הפרולטר הבודד לבורגני הבודד למאבק בין מעמדי. הפועלים מתאחדים לאיגודים בשביל לשמור על תנאיהם וקיימות התקוממויות ואף לעיתים נדירות גם מרידות. כשמצליחים הפועלים במאבקם הם אינם מנצחים את הפרולטרים אלא הניצחון תורם לכך שהם יתאחדו עוד יותר. אמצעי התחבורה והתקשורת המודרניים (רכבות, עיתונים וכו') שנוצרו בעזרת הבורגנות, משמשים את הפועלים כדי להתקשר ולהתאחד. באמצעות קשר זה מאחדים הפועלים את מלחמתם בבורגנים בצורה שלא הייתה יכולה לקרות מאות אחדות של שנים לפניכן וכך המלחמה הופכת למלחמת מעמדות מוחלטת, מלחמה פוליטית טראנס-לאומית (מונח שאול, כמובן). מלחמה זו נחלשת עקב התחרות בין הפועלים אך חוזרת ומתחזקת כל פעם שהם מצליחים לנצל את הפרצות בקרב הבורגנים.
על ידי כך שהבורגנים משתמשים בפרולטרים למלחמה נגד האצולה הישנה, הם מקנים בידם השכלה על איך צריך למרוד ולהלחם. בנוסף לכך גם התווספתם של אנשים משכילים רבים שלא היו עד אז פועלים לפרולטריון מוסיפה לרמת ההשכלה הכללית שלהם ועוזרת להם במאבקם.
בהמשך המאבק, חלק מהמעמד השליט מבין את מאבקם ומצטרף אליהם, אלה הם המנהיגים לעתיד של הפרולטריון. הפרולטריון הם אלה שיגרמו למהפכה כי הם נוצרו על ידי הבורגנות ופועלים נגדה באופן תמידי לעומת מיני זעיר-בורגנים ואיכרים שרק מנסים לשמור את המצב כמו שהוא. (הופכים על ידי הידיעה למעמד למען עצמו)
הפרולטריון לא חי בדרך הישנה אלא בדרך חדשה לחלוטין בה הוא משועבד להון ולבעלי ההון. בשביל הפרולטרים הלאומיות, הדת והמוסר הם כלים שמקדמים אינטרסים בורגניים ומנצלים אותם (תודעה כוזבת).
כדי להגיע לשחרור על הפרולטרים להרוס את כל בניין העל (התרבות שנוצרה כדי לנצל אותם, תודעה כוזבת שוב וכו') ולהתחיל הכול מחדש. הבורגנות אינה יכולה להמשיך לשלוט כי היא לא יכולה להבטיח את תנאי החיים המתאימים למשרתיה – הפרולטריון.
II
הקומוניסטים הם מפלגת פועלים שרוצה לקדם את האינטרסים של הפועלים. הם מבליטים את האינטרסים הטראנס-לאומיים של הפועלים ככלל. הם מבינים את האינטרסים של הפועלים יותר טוב מכולם. מטרתם היא למגר את שלטונה של הבורגנות והם ביטוי טבעי של מלחמת המעמדות. המטרה של הקומוניסטים: ביטול הקניין הבורגני ובסופו של דבר ביטול הקניין הפרטי.
ביטול זה אינו נוגד את העובדה שכל אדם הוא בעלים על מה שהוא יוצר כי עובדה זו בוטלה כבר על ידי הבורגנים, ביטול הקניין הפרטי הוא המשך טבעי של כך. הקניין הפרטי כיום (בתקופתו של מרקס) הוא בידי הבורגנים בלבד ומשומש בכדי לנצל את הפרולטרים ולא כביטוי לחופש האדם כיוצר. בגלל שההון כיום לא מיוצר על ידי אדם אחד אלא על ידי אנשים רבים, מובן שההון (והקניין) צריך להיות רכוש ציבורי, ולא פרטי. הון הוא אינו כוח פרטי, אלא חברתי.
העבודה בחברה הקומוניסטית לא תהיה רק למען העבודה והייצור עצמו (מה שקורה בחברה הקפיטליסטית) אלא למען העשרת חייהם של העובדים כך שהם יתוגמלו מעבר לשכר המינימאלי שהם צריכים בשביל להמשיך לעבוד. החופש היחידי בחברה הקפיטליסטית הוא השוק החופשי וביטול של הקניין הפרטי יבטל את החופש הזה וישווה את הבורגנים לפרולטרים. הקניין הפרטי אינו משחרר אלא משעבד את הפועל לכסף ועל ידי כך – לעבודה ולבורגנים. ביטול הקניין לא יבטל את התרבות בכללה אלא יבטל את התרבות המטריאליסטית הקיימת. הרעיונות הקפיטליסטיים אינם מוחלטים וניתנים לשינוי, הסיבה שחושבים שהם לא ניתנים לשינוי היא בדיוק התודעה הכוזבת המופצת על ידי הבורגנים ובסופו של דבר משפיעה גם עליהם.
ככל שישתנו התנאים של בני האדם כך תשתנה גם תודעתם (ההוויה קובעת את התודעה). הרעיונות השולטים בכל זמן לא היו אלא רעיונותיהם של המעמד השליט. ישנה טענה שקיימות גם אמיתות נצחיות כמו חופש וצדק שהקומוניזם מנסה לבטל. אמיתות "נצחיות" אלא הן רק ביטוי לכך שבכל הזמנים שעברו היה קיים ניצול של מעמדות שונים על ידי בעלי הכוח.
יש לבטל את הלאומיות כי הפרולטריון הוא טראנס-לאומי וקיימים פרולטרים בכל המדינות ועל כולם להתאחד. לפרולטריון אין מולדת והניגודים הלאומיים בין הפרולטרים בני הלאומים השונים מתבטלים לאיטם גם כך עם עלייתו של השוק העולמי וכו'. פעולה מאוחדת של הפרולטרים מכל העמים היא התנאי הראשון לשחרורו של הפרולטריון מעול הבורגנים. בהמשך על הפרולטרים להשתלט על הדמוקרטיה ולהפוך למעמד שליט ולפעול למען הגשמתם של האידיאלים הקומוניסטיים וכך בהמשך יתבטלו המעמדות והקניין הפרטים, הפרטים יהפכו שווים, יחסי הייצור הישנים יתבטלו ואיתם גם הקונפליקט המעמדי ותקום חברה חדשה, שוויונית שתתמוך בהתפתחות החופשית של הכלל.
סיכומים נוספים:

יום שני, 24 באוקטובר 2011

אהבה, את


לא אוכל להגיד אף לא דבר אחד אודות האהבה, שכן מעולם לא הבנתיה. אומנם פעמים רבות ארקח לי מיני משפטים והגדרות, דברי פיוטים ומשוואות אודותיה, אך לעולם לא יעמדו אלו בכדי להכיל בתוכם דבר מה מספק. כך אדע, נבצר ממני לדעת באמת אהבה מהי. אך זאת אדע גם, ימצאו לי דברים אותם אוהב, אוהב את חברי ומשפחתי, אוהב דברי הסופרים והמשוררים הפורטים על נימי ליבי, אוהב מראות מרהיבים, את השקיעה והזריחה ואוהב תענוגות קטנים כגדולים, אך עם הנץ מילה זו- אהבה, דבר אחד בודד יצוף ויעלה במחשבתי פעם אחר פעם, דבר אחד בודד שלא אדע מהו, אך זו אהבה, את.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

התמכרויות


שכוב על מיטתי, ועשן הסם מסתלסל מעלי, חוזרות ושבות אל מחשבותיי, כל אותן אלו שמעולם אל נטשו אותן. דמויותיהן מכבידות על חזי וזכרונן צורב, שב אני והוגה בהן בכולן, כל אותן נשים שנקף הזמן אך עדיין אוחזות בי אחיזת לפת הנדמית כלעולם לא תשתחרר.
נשים רבות ידעתי מלבדן, ההתמכרויות שלי, פני רבות ליטפתי, ולרבות נשקתי ולחשתי מילות אהבה באוזניהן, אך הן לא שרדו את מבחן הזמן, וכשם שידעתי עוד בעת שחבקתי את גופן, עתה אני יודע כי רבות מהן לא היוו עבורי דבר וחצי דבר, ואם אפילו היו לי רגשות בעבורן, התפוגגו אלו במהרה כשקר שהיו, והיום לא ערגה, לא געגוע ולא צורה מוזרה של אהבה לי אליהן, ומעולם לא באמת היו, לא כשם שהתמכרתי אל קומץ רעותיהן, שבהן לא אפסיק להגות גם שנים אחרי שמילות פרידה נישאו באוויר.
אחיזה מוזרה להן בי, כמרגע שנלחץ גופי אל שלהן, קוללתי בהן לעד, כנענש על חטא.
ומה בניהן לבין כל השאר? מה מותרם ומנין להן הזכות לחמוס להן חותם על ליבי הנושא חלקים מהן בכל פעימה שיפעם? מה בין אלו שטירפו דעתי אחריהן, לדראון עולם, לבין כל אלו שנאלצתי לשקר בפניהם עת התוודו בפני על אהבתן אותי? ונדמה כי התשובה בידי כפי שמעולם הייתה, אותן מכשפות של נצח, אלו היו המיוחדות, אלו המופרדות ובכך מורמות מכל השאר, אלו שהתקשיתי לרדת לסוף דעתן ולחדור אל נבכי ליבן, אלו שידעתיהן מבלי באמת לדעתן.
אך בעיני בלבד ייחוד על דגלן, ומה זה בי שיעניק להן ארשת מסתורין? גם זאת אני יודע, הלא אלו הן אותן נשים שגברתי עליהן ובכך לא כבשתיהן, הן אותן נשים שגברה אהבתי אותן על אהבתן אלי, הן אותן נשים שהביטו עלי ממעל במבט מסויג, ולא הודיעוני בפירוש כי עניין להן בי, הן אלו איתן הילכתי על אותו גבול דק שמעברו אהבת אמת יוקדת, ובהולכנו על גבול זה, צללתי בעוז מעברו, אך לבדי.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

אחד על אחד


השמש קופחת ממעל, ותחתינו בוער האספלט, אגלי זעה מבצבצים וגולשים מהמצח מעל עיניים מרוכזות. קול הפגיעה של הכדור ברצפה מהדהד בכל המגרש, ושוב ושוב, ועולה באויר, מחליק מעל הקרש באיושה חרישית פוגע בטבעת וגולש פנימה, נקודה נוספת, ניצחון אחד במלחמה גדולה. ושוב, מבטים חודרים, גופות מיוזעים, והקרב ממשיך. שרירים נדרכים ומשתחררים, רצים, קופצים ומשתטחים על הריצפה, הידיים אוחזות בכדור, ומאבק האיתנים בעיצומו. המגרש המבודד והשקט שוצף וגועש, נחרד למראה היריבות. אסור להפסיד, הרי זהו מבחן, מבחן של יכולות, מבחן עמידות, מי יטעה יותר, מבחן של גבריות, מי יצא וידו על העליונה, אסור להפסיד, אסור. חוקי המשחק, חוקי הרחוב, חוקים של כבוד, ולבסוף יבוא הכדור האחרון שיפלח את הטבעת ואחד מאיתנו יובס, והשני, יזכה בכל מה שחשוב כעת.
ואם זה היה כל-כך קל, כפי שזה יכול להיות, פשוט לחבוט בפרצופו ולברוח כל עוד נפשי בי בעודו על הריצפה. 

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

4 קטעים


*היא, היא מאוהבת בו, הוא חבר שלי, ומחר הם נפגשים. אבל הוא, הוא לא מאוהב בה, הוא אוהב את חברה שלו, הם ביחד כבר הרבה זמן, הוא רק נפגש איתה כי היא חשובה לו, כידידה, והוא לא רוצה לאבד אותה, אבל הוא לא אוהב אותה, זאת הטרגדיה שלה, אולי גם שלו. חבר שלי מאוהב בה, כבר הרבה זמן, פעם הם היו ביחד אבל היא סיימה את זה, עכשיו היא לא רוצה אותו והוא לא יודע מה לעשות, זאת הטרגדיה שלו. חברה שלה מאוהבת בי, אבל אני לא רוצה אותה, מסכנה, זו הטרגדיה שלה. אני, אני הייתי מאוהב עד היום במישהי אחרת, הרבה מאוד זמן והיא לא רצתה אותי, היא לא אהבה אף אחד, גם לא אותי, זאת הייתה הטרגדיה שלי, אבל זה נגמר, עכשיו אני אוהב אותה, והיא נפגשת איתו מחר, זו הטרגדיה החדשה שלי. בלי טרגדיה אין אהבה, הכל יכול להיות מאוד משעשע, אבל הוא לא, קומדיה היא יחסית, טרגדיה היא אבסולוטית.


* כשהעיתון קודר, כפי שהוא תמיד, אפשר לקרוא עיתונים ישנים. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, בכדי לראות, לראות שגם פעם היה גרוע, וגם פעם הכל נראה אבוד, זה נותן פרספקטיבה. אפשר לקרוא עיתונים ישנים, ולהבין, שרק העיתון הראשון היה שמח, היה אופטימי, רק הכותרת הראשונה דיברה על משהו יפה. אפשר להבין, שגם העיתון של מחר לא יהיה טוב, אלא קודר מתמיד, ואולי יותר. כשקוראים עיתונים ישנים מבינים, מבינים שכשם שרק העיתון הראשון היה אופטימי, כל שאר העיתונים, מדברים על אותו רגע בו, יהיה טוב. אז מבינים, שבעצם אתה רוצה שהעיתונים ייגמרו, שיופיע העיתון הזה שכל האחרים דיברו עליו, העיתון האחרון שהוא למעשה כמו הראשון, אופטימי. כשקוראים עיתונים ישנים, מבינים, שנולדנו בכדי למות.


*כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם, לאחר שנים, חוזר אלי מגעך, בשעה שאברך תרדמה הממששת ובאה עלי, אוכל פעמים להרגיש את שיירי מגעך על גופי.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

החיים במקום אחר


רבות תמהני, התמצא לי תשובה? מה ביקשתי כל אותן שנים ולמה יצאה נפשי. וכל שפעת סבל זה, התכלית לה? איני יודע, מה ימצא לי באותו יום מיוחל ומקולל בו ישקוט הכל, ירגע ליבי, ושוב לא אבקש דבר. פעמים סברתי כי יופי והא שאבקש, שלמות, מהווה חיי ותנועתי תנועת חולם המבקש לו את הטהור מכל. אך מפלה אחר מפלה, מפך נפש רודף משנהו, והנה יודע אני היטב, לא ימצא לי יופי. דבר אחד אבקש, וזהו כאבי הנורא מכל שמזור לא ימצא לו, אבקש תמיד, בכל זמן ובכל עת, להיות במקום אחר.