שכוב על מיטתי, ועשן הסם מסתלסל מעלי, חוזרות ושבות אל מחשבותיי, כל אותן אלו שמעולם אל נטשו אותן. דמויותיהן מכבידות על חזי וזכרונן צורב, שב אני והוגה בהן בכולן, כל אותן נשים שנקף הזמן אך עדיין אוחזות בי אחיזת לפת הנדמית כלעולם לא תשתחרר.
נשים רבות ידעתי מלבדן, ההתמכרויות שלי, פני רבות ליטפתי, ולרבות נשקתי ולחשתי מילות אהבה באוזניהן, אך הן לא שרדו את מבחן הזמן, וכשם שידעתי עוד בעת שחבקתי את גופן, עתה אני יודע כי רבות מהן לא היוו עבורי דבר וחצי דבר, ואם אפילו היו לי רגשות בעבורן, התפוגגו אלו במהרה כשקר שהיו, והיום לא ערגה, לא געגוע ולא צורה מוזרה של אהבה לי אליהן, ומעולם לא באמת היו, לא כשם שהתמכרתי אל קומץ רעותיהן, שבהן לא אפסיק להגות גם שנים אחרי שמילות פרידה נישאו באוויר.
אחיזה מוזרה להן בי, כמרגע שנלחץ גופי אל שלהן, קוללתי בהן לעד, כנענש על חטא.
ומה בניהן לבין כל השאר? מה מותרם ומנין להן הזכות לחמוס להן חותם על ליבי הנושא חלקים מהן בכל פעימה שיפעם? מה בין אלו שטירפו דעתי אחריהן, לדראון עולם, לבין כל אלו שנאלצתי לשקר בפניהם עת התוודו בפני על אהבתן אותי? ונדמה כי התשובה בידי כפי שמעולם הייתה, אותן מכשפות של נצח, אלו היו המיוחדות, אלו המופרדות ובכך מורמות מכל השאר, אלו שהתקשיתי לרדת לסוף דעתן ולחדור אל נבכי ליבן, אלו שידעתיהן מבלי באמת לדעתן.
אך בעיני בלבד ייחוד על דגלן, ומה זה בי שיעניק להן ארשת מסתורין? גם זאת אני יודע, הלא אלו הן אותן נשים שגברתי עליהן ובכך לא כבשתיהן, הן אותן נשים שגברה אהבתי אותן על אהבתן אלי, הן אותן נשים שהביטו עלי ממעל במבט מסויג, ולא הודיעוני בפירוש כי עניין להן בי, הן אלו איתן הילכתי על אותו גבול דק שמעברו אהבת אמת יוקדת, ובהולכנו על גבול זה, צללתי בעוז מעברו, אך לבדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה