יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

חיי הנצח של אמן


במשך כשנה לא החלפנו ולו מילה אחת ואף שיחק לנו מזלי וגם לא נקלענו זה לדרכו של זו למעט מספר מקרים בודדים, אך למרות זאת היא לא התקשתה יתר על המידה לזהות את התמונה בעיתון.
כשנהרגתי, היא לא ידעה אם מותר לה לבכות. המוות נוסך באופיו של האדם ומעשיו בסמוך למותו חשיבות אדירה רטרואקטיבית, כך, מילותיו האחרונות של האדם תמיד משום מה נחקקות באבן כלשהי, טמירה ונסתרת, כמו היו הן אמת צרופה מפיו של מלאך. מילותיי האחרונות שנצעקו היו "הם בעצים מימין! לתפוס מחסה ולהשיב אש!" החופש על דגלה של האומנות ודאי יניח לגזור ממילים אלו השלכות פילוסופיות או פואטיות כלשהן, אך גם ניתן להניחן כפי שהן, כך או כך שלושה אנשים בלבד מהצוות שלי זכו לשמוע אותי מעל רעש היריות ופיצוצי הרימונים.
למעט שמועות ספורדיות ממכרים משותפים, היא לא ידעה דבר על חיי בתקופה סמוך למותי, וכך, בלית ברירה, כאשר ביקשה מכל מאודה לבכות נאלצה להתרפק על זכרונות רחוקים בני שנה לפחות. כמובן צפו ועלו בראשה תמונות, דמותי המשולהבת בבת-צחוק, או פרצוף מלנכולי ניבט אליה אובד עצות, גופי צמוד אליה על מיטתה, וידי מחליקות על גבה החשוף, פעמים באהבה ופעמים בתשוקה, היא זכרה מילים שנאמרו, שתיקות, דמעות על רקע שירים רגשניים, רגשות אהבה, רגשות של היות כאם, אחות, חבר אמת ומאהבת, כולם מגובבים יחדיו לכדי רגש עלום כלשהו. ובערב ההלוויה, היא כילתה שעות בחברת מאות דפי הנייר, כשכל רוחי עולה לעברה מתוך קיטונות המילים המרוחות על הדפים, כל כתבי ומכתבי שזכו להימסר לה, להינצר במגרותיה ולהעלות אבק. בביוגרפיה הקטנה שעשו לי בעיתון נכתב שהייתי חוטא בשירה, היא קראה את זה בלי שהמילים ממש יעוררו התייחסות מסוימת, נקראות כהיו אוויר, כה מובנות מאליהן.

בתוך שבועיים היא עיכלה את המציאות החדשה, ואז גם היא הפסיקה להתקשר, הודעה אחרונה במזכירה בקול המנסה להדמות לחנוק מבכי ונעלב הבטיחה כי לא תשוב ותטריד אותי. בטקס רב הוד והדר מחקתי את מספרה מרשומותי, למרות שגם כשנשאוני האחים והרופאים בבית-החולים על עגלה אל עבר חדר הניתוח הייתי עדיין מסוגל לדקלם אותו. באותו ערב, במלאות שבועיים לאומץ שלי, זימן לנו הגורל או היפיפייה במדי גורלי שלי, מן הסתם כדרכו בקודש, ארוע פטאלי לעצביי. במקרה או שלא במקרה, בעת שפסעתי מעל מפתן הפאב הפינתי שנהגתי לפקוד לעיתים תכופות נתקל מבטי בחולצה לבנה מעל מכנסיים שחורות בקצה הפאב, שער בהיר גולש מעל כתפיים שזופות ועוטף גב חשוף, אצבעות ארוכות ועדינות חובקות כוס מוארכת של בירה בהירה, עניים ופה שוחקים ומבט מופנה אליי, מתקדר ומיד מוסט ושב אל שחוקו שעתה הוא פגום. הנץ ראשו של הזעם היה בלתי נמנע, שכן שמחתי לחשוב כי אלמלא אני, לא היא ולא חבריה שהפנו אלי מבטים רווי סלידה ממני, לא היו מתוודעים כלל אל אותו פאב, לא כל שכן מכלים בו ערביהם, וערב זה בפרט. היה זה כמו ביקשו היא והערב להודיע ולהזכיר לי, אומנם אין היא בחיי, אך היא עדיין בחיים. כל ליבי המה "ברח", כל כולי ביקש לסוב על עקבי ולא לשוב עוד באותו ערב למקום בו אאלץ לחזות בה. אך חבריי הצוהלים וכבר ישובים, פחד הרחובות האכזריים בחוץ והרצון הכנה באמת להתעלות עליה, גברו ותפסתי לי שולחן צדדי נסתר מעיניה וישבתי בו בחברת אחת המבינה לליבי אך לא רוצה בו.
שעות לאחר מכן, חבריה החולפים בברכה קרירה על פני בדרכם החוצה בישרוני כי מיד אחזה גם בגבה שלה. עיניים כבושות בבקבוק ויד אוחזת סיגריה מסוככת על פני הצילוני מהפנים שכה יראתי וביקשתי. ובאותו רגע, נולד מכתב בליבי, ושעות ללאחר מכן, תחת אשמורת השחר, יד גנב בין הצללים הניחה אותו על מפתן דלתה, רווי עננות עשן ושירים השנואים עליה.
היא הבטיחה שלא תשוב ותעשה זאת, אך למחרת היא התקשרה והתנצלה פעמיים, פעם על כך שהתקשרה למרות שהבטיחה שלא תעשה כן, ופעם על ליל היום שקדם. הקשבתי מספר פעמים להודעה במזכירה האלקטרונית, היא אמרה שהיא לא רוצה לסיים הכל כך, במזכירה, היא אמרה שהיא אינה מסוגלת לסכם הכל כך, ודנה אותי לשבועות של הצצה תכופה מעל מפתן הדלת, של בדיקה דו יומית של תיבת הדואר, בדיקה קפדנית של שמשת מכוניתי בכל פעם שיצאתי מביתי, וגם בפעמים שלא יצאתי. בסופו של דבר נואשתי, באותו יום נחרץ כי הקשר הבא בינינו, לא יהיה בחיי.

באותו יום בו נהרגתי, היא לא ידעה דבר, ושום מסתורין מיסטי לא רחש בבטנה ובישר לה כי דבר מה נורא התרחש. היא שמעה ברדיו אודות התקרית, שני הרוגים ועוד חמישה פצועים, אחד מהם קשה וגם שלושה מחבלים נהרגו, ואחד נפצע, שישה שיחיו לעד עם צלקות או מום, צוות מבצעי שלם, משפחות וחברים, שיחיו לעד עם דמעות, ארבעה, שלא יחיו לעד, ואני.
רק למחרת, כשפרטי התקרית מעורפלים וסמוכים למודע בראשה, נתקלה בעמוד הראשון של עיתון הבוקר בפרצופי, מחויך אך מסויג, כתמיד, חתימת זיפים שמעולם לא השכילו לגדול לכדי זקן של ממש מעל פה סגור ככעוס שכן אינו יודע כיצד עליו לחייך, ועיניים הנדמות בתמונה כעיני בובה שחורות לגמרי. המיתוס גורס, כי חייו של אדם חולפים על פניו בסמוך למותו, על פני שלי חלפו רק שמיים אפרוריים במקצת וצמרות עצים נעלמות לאיטן, ידי מגואלות בדם, גופה מוטלת לצידי, המסוק, רופאים ואחיות רוכנים מעלי ואף לא דבר נוסף זולת זיכרון עמום של פרצוף שרדפני בכל יום מבליח מתוך מנורות הפלורסנט של חדר המיון. עם זאת, ניתן להתחקות אחר שורשיו של המיתוס, שכן ברגע שחברה התמונה לשם תחתיה והשניים הטביעו חותמם על רשתית עינה, ואז היתרגמו למשמעותן בראשה, כמחשב הטוען תוכנה, חלפו חיי שנשזרו בחייה, בתוך ראשה, ובסופם, ראש מורכן חפון ביד ממאנת להאמין, ודמעה בודדה זולגת במורד הלחי.
את ההודעות האחרונות שהשאירה לא מחקתי. בחרתי שלא לשכוח את קולה, וכמה וכמה פעמים האזנתי להם, שלא יכולתי לשמוע אותה אומרת דבר מה עדכני יותר, אך עבורי הפרידה המוקלטת הייתה העדכון האחרון ממנה על מצב היחסים שלנו. אני חושב כי עד ליום בו מתתי, לא מחקתי את הודעותיה מן המשיבון, אך כמובן שהחל משלב מסוים שוב לא האזנתי להן. ביום שמתתי חברו כל ההודעות האחרות מחברים מודאגים, הודעות בסגנון "תתקשר להודיע שהכל בסדר..." כל ההודעות האלו, חברו להודעותיה בנות השנה ומילאו את המזכירה עד שלא נותר עוד מקום לאף לא הודעה אחת נוספת.

בחיי רדפה אותי, כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים מכה על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם עם נקוף הזמן מבלי שחשתי בידיה באמת, לילה לילה, בשעה שבירכתי תרדמה מנתקת הממששת ובאה עלי, יכלתי תמיד להרגיש את שיירי מגעך על גופי, ונוכחותה כמעת מוחשית לידי, אך ליבתה בי את הרעב כי אכן תהה היא שם ללוותני אל שינה בידיעה כי אשוב ואתעורר ועדיין חבוקים נהייה, ולא שאתעורר אך להגות בה. ישנתי פחות טוב בלעדיה, שעה להרדם, מלאכים באפלה, סיוטים שהינם ביעותים אך מעצם היותם חלום בלבד ולקום בבוקר מבלי למצוא סיבה לצאת מן המיטה.
בלב הולם, מטלפון ציבורי בתחנת רכבת תחתית בצד השני של העולם שאלתי אותה אם היא עדיין אוהבת אותי. "אני לא מכירה אותך" היא ענתה "פשוט תחייה, לא הכל חייב להיות כל-כך מסובך" היא אמרה, הקול שלה הסביר לי כמה אני מטומטם. להיות בטוח בצדקתי מעולם לא כאב כל-כך, חשבתי שיום אחד היא תשכח אותי, כך זה נקבע ביום הראשון שחלף מבלי שהיא חשבה עלי. ידעתי שכל עוד אני ארצה לשכוח אותה יהיה זה הדבר היחיד שאיני מסוגל לעשות. כן, היו לי חיים טובים כמו שהיא אמרה, היא אמרה שהיא כבר לא מכירה אותי אבל היא הייתה היחידה שהכירה אותי מספיק בכדי לדעת שהחיים הטובים האלה הורגים אותי.
מקומות, שירים, ארועים וזמנים הזכירו לי אותה. ערב אחד הלכתי בחברת מרעים להופעתו של זמר כלשהו שהתרחשה במועדון, בו כשעוד היו הזמנים יפים, פקדנו יחד להופעה של אותו אמן. באותו לילה בו הייתה איתי, לא נמצא לנו מקום ישיבה, ונאלצנו לעמוד באחורי האולם. הפעם הקדמנו להגיע וישבנו בקרבת הבמה. במהלך ההופעה מסיבה עלומה אך ודאי הגיונית קמתי ממושבי ונפניתי אל אחורי האולם, מבלי לזכור כלל כי פעם עמדנו שם, היא ואני, חבוקים ומתרגשים לנוכח הצלילים. אך מרגע שחזיתי בבמה מאותו נקודה ליד הקיר, החדר החשוך, אורות הבמה והשירים המוכרים, כמעט וראיתי אותה  עומדת שם, והבדידות הייתה קשה מנשוא.
בכל מקום חיפשתי אותה, כל בחורה גבוהה ברחוב נשאה בעיני את הפוטנציאל להיות היא, ובעיני בלשתי אחריה בכל מקום בו הייתי גם אם ידעתי כי אין כל סיכוי שתימצא שם, ובכדי לשובב נפשי, הייתי מטביע פרצופה על בחורות אחרות שרק נשוא שמץ של דימיון אליה, ואך לשנייה בודדה. הפאתטיות שבי לבשה צורות של קיצוניות מדאיגה, בערבים בהם הייתי נוסע אל ביתה, רק בכדי לחלוף על פניו, בודק אם מכוניתה הלבנה נמצאת בחנייה, מקווה למצאה כך, בכדי שאוכל לדעת כי אין היא מבלה בחברת אחרים זולתי, ומקווה גם לא למצאה, בכדי שאוכל לדעת כי היא אכן שבה הביתה, ובשלב כזה או אחר אדע את מיקומה. כך או כך, גם ביקשתי לדעת כי הוריה לא החליפו את מכוניתם הלבנה, למען בשיטוטי בכבישים אדע אם מוצדקת הבחינה שלי את יושבי כל מכונית לבנה בחיפוש אחריה.
יותר מכל היא חסרה לי כאשר ביקשתי להיות שביר, כאשר כאב או פחד אחזו בי מכל סיבה שהיא, הרגשתי כי האדם היחידי שבפניו אוכל לפתוח את חומות הסטואיות של פני החתומים תמיד, לשטוח רגשותי, להניח לדמעותי ליפול בלא כל חשש, היה היא. בסוף השבוע שקדם לפעם הראשונה בה יצאתי לפעילות מבצעית, דומני כי היו אלו היומיים בה הגיתי ותרתי אחריה בקדחתנות הגדולה ביותר. ליבי אחוז פלצות היה לנוכח אפשרות הלחימה הקרבה ובאה, והאדם היחיד שיכל להכיר את הילד מתחת לאפוד, למדים והנשק, מתחת לדרגות ולכבוד של המצטיין המחלקתי, היה היא, רק בפניה יכולתי להודות כי פחד מוות אחזני, אך היא לא נמצאה.

היא איחרה במעט להלוויה, כמעט בכוונה אך בפועל בטעות. כל הבוקר הסתובבה כנמר כלוא בביתה, כועסת על עצמה על המחשבה החוזרת ונשנית שאולי היא לא צריכה לבוא להלוויה, עד שלבסוף התרצתה ופייסה תהיותיה בכך שלמרות שנת הנתק בנינו, דבר לעולם לא ייקח את השנים שקדמו לה, ורק בגלל כל שהכילו השנים הללו, וכל שהיינו אחד בעבור השני, יש לה מלוא החובה והזכות להיות נוכחת עת אני מובל אל מנוחתי האחרונה. היא קרבה אל חלקת הקבר החנוקה במאות אנשים, בצעד מהוסס ומבט מבוייש, יראה מבטיהם של אנשים, ויראה מראה גופתי עטופה בדגל הלאום, כמו חששה שאנתר מעל האלונקה ואטיח בה דברי תוכחה. בזמן שהגיע כבר היה הטקס בעיצומו, הוא התמקמה בפינה מוצלת, מעט רחוקה ממרכז התרחשות, מתחבאת ממני, והאזינה בדומיה לקולות ההספדים ברמקולים. קולות מטח הירי הרעידו אותה, ומיד לאחריהם פנתה והחלה במבצע ההתחמקות מהאזור, נבלעת בנחיל האנשים העסוקים באותו דבר בדיוק, נסים בשירוך הרגליים המתבקש. מידי פעם נתקל מבטה בפרצופים מוכרים, לרוב הסתפקה בניד מסויג של הכרה, אך היו גם אלו שביקשו להתנחם ולנחם בחיבוק אמיץ של לוויות. כתמיד בלוויות, גם היא בירכה בליבה את אותו אדם גאון שהשכיל להמציא את משקפי השמש. הוגה בפעם האחרונה בה נפגשנו, כיצד ביקשתיה שתחבקני, וכיצד סרבה בשתיקה, ולו רק ידעה, כיצד כאשר נסובתי על עקבי ורחקתי ממנה, גמלתי בליבי ששוב לא אדע את הכאב שמילא ליבי באותו רגע.

בליל ההלוויה הגעתי אליה, רק אליה מפני שמבין האנשים המועטים שחזו בי ובכתבי, הייתה היא היחידה שמעולם הצליחה להבין את כוונתי, היחידה שפילסה דרכה מלוא הדרך ללבי. מתוך הרחוב השומם נכנסתי מבעד לחלון אל חדרה, היא זה מכבר נפנתה להפיג מחשבותיה בשינה אך בלא הצלחה יתירה נותרה ערה במיטתה ושמעה את צעדי בעלטה בואכה מיטתה. היא הביטה בי, ומיד נעמדה באיטיות, ומיד התחבקנו חיבוק אמיץ וידי מגששות הלוך ושוב על גבה וגופי חש כיצד היא נרעדת בבכי. מילות שירי, סיפורי ומכתבי רחשו באוויר סביבנו כמסכמים בצורתן זיכרון אהבה, שנאה וגעגוע, שלושת הדברים שהיוו כל יחסינו, ושלושת הדברים שעימם, זמן כה רב, הקצתי בבוקר וליווני עת תרדמה נפלה עלי ערב ערב.
כשם שבאותו ערב בפאב הבנתי כי אומנם אין היא בחיי אך עודנה בחיים, באתי בליל הלוויתי להודיע לה כי אומנם אין אני בחיים, אך בחייה אוסיף לחיות ולא אמוש.
"אני יודעת" היא לחשה חלושות.
"אם כך, כדאי שנתחיל..." הולכתי אותה אל המיטה.
שכבנו שם, בחושך, על מיטתה, וגופותינו חבוקים, ידי מלטפות ומרעידות את עורה והיא מתענגת תחת מגעי שיש עימו דבר חטא אסור, ובכך כה יפה הוא, ולמרות שוודאי רצתה שאעזוב אותה לנפשה, לא הלכתי, והיא לא יכלה לברוח. לב פועם בנינו, ושנינו חשים בו בדפיקותיו הקלות במקומות מסוימים על גופינו, אך לעולם לא נוכל לדעת של מי הוא. כל הלילה דיקלמתי מתוך ליבה, כקורא מתוך זכרונה הפרוס כקלף, את מילותיי שלי. ובלילה, דימויים ופיוטים, משחקי מילים וחריזה, ניסוכים נאצלים, רעיונות מקוריים ווידויים כנים לחשתי באוזנה, מילות אהבה טהורות, כעס משתפך וגעגוע בצורת כתב על דף או קול שנאמר באוזניה או שמא מבט בלבד. בכל כמה זמן, שנחה עלי הרוח, ידעתי כיצד לגרותה לכדי בכי, ועם דמעותיה הזולגות, נלחצה היא אלי יותר ויותר. פעמים שלחתיה אל המגירה בכדי להביא את אותם דפים עם מילותיי שהענקתי לה ופעמים הספיק לי דקלום בעל פה או רגעים שלא יכולים לבוא לכדי ניסוח. באוויר ציירתי רגעים, תמונות מימים עברו וכל העת עורה מסתמר תחת אצבעותי המחליקות.
בבוקר היא קמה מהמיטה לאחר ליל שימורים עימי, התלבשה ויצאה את ביתה לעיסוקיה, וכששבה לעת ערב ונפנתה לסוב אל מיטתה, הייתי עודני שם. וגם בלילה ההוא נמלא החדר זכרונות מיצירות נושנות וטביעות דמותי על רשתית עינה שדליתי והקרנתי מולה על הקירות העירומים. בחיי רדפה היא אותי, ועתה התהפכו היוצרות והרודף הפך נרדף, ומנוח היא לא ידעה. כך לילה אחר לילה, הייתי עימה במיטתה ומילותי לא נסתיימו בכך שלא פסקו מלהרטיט ליבה בכל פעם ולגבות דמעותיה לילה לילה.

וכך, בלילות במיטתה, מילותי באוזניה, ליבי מפעם בליבה, מגילות נשמתי בראשה, לא גוף דומם באדמה הייתי, בלילות במיטתה, זכיתי בחיי הנצח של אמן. 

יום שני, 25 באוקטובר 2010

ורתרוס - תוספת חדשה למיתולוגיה היוונית


מסופר אודות נווד צעיר בשם ורתרוס, שתר הלוך ושוב בשבילי הארץ, וכן מסופר אודות וירנה, בת-מלכים שקסמיה הילכו כישוף על בני הכפר, האיכרים וכל אדם אשר פגש בה נשבה מיד ביופיה ובנפשה, ומסופר, על אהבתו של ורתרוס לוירנה, שניצתה בלבו ברגע שעיניה פגשו בעיניו לראשונה ביום סתווי בהיר ומאותה רגע לא פסקה אהבה זו מלגדול ולשאת חיים משלה בחזהו של ורתרוס, אהבה כה חזקה שהשתלטה כליל על נשמתו וגופו ושוב לא יכל לנדוד או לעסוק בכל עיסוק זולת לחלום את דמותה של וירנה. אהבתו של ורתרוס עוררה את קנאתה של אפרודיטה (אלת האהבה) שכן לא היא נטעה אהבה זו בלבו של ורתרוס, אהבה זו לא הייתה יצירתה. חמתה בערה בה לנוכח חוסר האונים של ההרגשה שכוחה נלקח ממנה ואהבה אמיתית מתקיימת בפעם הראשונה וללא שהייתה ידה שלה בדבר. בכעסה הטילה קללה על ורתרוס, כנקמה על אותה אהבה העצמאית קיבעה אפרודיטה את אהבתו של ורתרוס אל וירנה באופן שלעולם לא יוכל להשתחרר ממנה ושלעולם לא תמומש אהבה זו ובכך דנה את ורתרוס לחיים של ייסורים נצחיים של חלומות ותקוות שלעולם לא יוגשמו.
נפשו של ורתרוס הלכה ונתעררה, המאמץ הסיזיפי הנצחי של ניסיון להגיע אל ליבה של וירנה שנידון לעולם לכשלון הילך דכדוך עמוק על רוחו של הצעיר ששקע בתהומות של ייאוש לקול לגלוגה השחצני של אפרודיטה הצופה ממרום הר-אולימפוס על מאמציו חסרי הסיכוי של ורתרוס לזכות בליבה של וירנה, ובכדי לנעוץ יתדות נופים בחזהו של ורתרוס שלחה מאהבים מזדמנים אל וירנה אך בכדי לא לשבור את רוחו של ורתרוס סופית ולהאריך את סבלו לא זכו אותן פרשיות אהבים של וירנה לחיים ארוכים, אך די היה באותן שבועות ספורים שבהם הייתה וירנה בזרועותיהם של אחרים לרמוס כל שביב של שמחת-חיים שעוד בקע בנשמתו של ורתרוס.
משאבדה תקוותו של ורתרוס לזכות בליבה של וירנה ניסה להשתחרר ממנה, אך לשווא, כיוון שדמותה רדפה אותו בכל אשר הלך, יום וליל, בשנתו, כאשר עצם עיניים וכאשר בהה נכחו, הוא אף לא מצא ולו שמץ של נחמה בזרועות אחרות ואומללותו גברה מיום ליום לנוכח האובססיה הבלתי ניתנת לסיום לוירנה. נפשו של ורתרוס ביקשה מפלט, בריחה מזרועותיה המכשפות של וירנה, וכך ניסה ורתרוס לברוח למקום היחיד בו סבר שקסמה של וירנה ושנאתה של אפרודיטה לא ישיגהו, עולם המתים.
ורתרוס סבר שיוכל לבקש מקלט מאהבתו לוירנה וקללתה של אפרודיטה בהידיס[1], עולם המתים, בחושבו כי חזק המוות מן האהבה. וכך ירד ורתרוס אל הגבול בין עולם החיים והמתים ובלבו תקווה שסוף-סוף יוכל להתנתק מהאובססיה חסרת הסיכוי שלו לוירנה. מימיהם של שלושת הנהרות הראשונים המפרידים בין עולם החיים למתים לא היו זרים לו כיוון שחש שכבר חצה אותם עוד במהלך חייו, אקרון[2] , קוסיטוס[3] ופלגתון[4] לא היוו בעיה כיוון שידע את העצב, הבכי והאש על בוריהם ולא היו זרים לו מאותו יום בו פגש לראשונה בוירנה. עם הגיעו לנהר הסטייקס[5] קידם ורתרוס בחיוך את פניו של צ'רון, המעביר את המתים לעברו השני של נהר סטייקס כיוון שסבר שהשנאה היא שתספק לו גאולה בחושבו שהשנאה היא היפוכה של האהבה, אך בעודו יושב בסירתו של צ'רון המחליקה ברחש קל על מימי נהר הסטייקס על תשעת פלגיו הבין כי אהבה נכזבת ושנאה אחד הן וקיומן הוא מקביל ומשותף ולא סותר, אפילו מעצימה השנאה את כאבה של האהבה. בתשישותו ויאושו תלה ורתרוס את תקוותו האחרונה בנהר לת'ה[6] תקווה כי השכחה תספק לו מפלט סופי מוירנה ותפריד אותו לעולם מהחיים ותהפוך אותו למת שאינו יודע את חייו הקודמים. מאושר צלל אל מימיו של לת'ה והחל לשחות אל העבר השני לקראת שער עולם המתים, בהגיעו רצוץ ותשוש את עברו השני דשדש בשפת הנהר הבוצית ונשא עיניו מעלה בחיפוש אחר השער אך לתדהמתו גילה כי הנהר עדיין ניצב בינו ובין השער, והוא עדיין בעברו השני. כל נסיונותיו של ורתרוס לחצות את נהר לת'ה ולשכוח עלו בתוהו והוא סיים בכל פעם בעבר החי של הנהר עם זכרונה של וירנה כואב בכל עצם מעצמות גופו.


HADES [1] עולם המתים, העולם התחתון

ACHRON [2]  נהר העצב
[3]  COCYTUS  נהר הבכי והקינה
[4]  PHLEGETHON נהר האש
[5]  STYX  נהר השנאה
[6]  LETHE  נהר השכחה

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

אם הייתי שם כשעזבת


אם הייתי שם כשעזבת ודאי הייתי עוקב בעיניי אחרייך, מעמיד פני שקוע בעבודה שלי כששנינו יודעים שלא קראתי מילה מהניירות שמונחים לי על השולחן. עוקב אחרייך מסתובבת בחדר, מפזרת חיוכים שרק אני רואה שהם קצת עגמומיים, נפרדת, ומידי פעם אני קולט את המבט שלך, שואל, מחכה, אבל אני מפחד שהוא אדיש. ואז יד הייתה מלטפת לי את הכתף, "ביי" היית אומרת בקול המתוק שלך, "ביי" הייתי מלמל חזרה. ואז היית מסתובבת אבל מיד מפנה אלי את הראש, והמבטים שלנו היו ננעלים כשאת היית מתרחקת לאט בצעדים איטיים להחריד, מסתובבת ממני, בדיוק כשאני מרים את היד אלייך.
וכשהייתי מסיים ללוות את הגב שלך עד שהוא יוצא מהחדר, הייתי מסתובב  מהשולחן, משעין את הגוף קדימה ומשפיל את הראש אבל מיד מרים אותו, שואף שתי נשימות ארוכות, ועוד אחת, ומנסה להראות אדיש אבל כמעט רץ יוצא אחרייך ובמסדרון מספיק לראות את דלתות המעלית נסגרות. עוד שבריר שנייה של מחשבה ועוד לפני שאני זז יש לי כבר תמונה בראש שלי רץ במדרגות. את כבר יוצאת בדלת ואני קורא לך. את מסתובבת, לא מופתעת, ניגשת אלי בצייתנות. "את יודעת שכל הזמן הזה הייתי מאוהב בך?" אני אשאל ואת תהנהני, "יופי" אני אמלמל, אחליק בידי על לחייך ואפנה שלושה צעדים לאחור בכדי ללחוץ על כפתור המעלית. אני אגניב מבטי שמנסה להתחמק ממך אל הצג מעל דלתות הפלדה וכשאחזור אלייך את תביטי בי עוד שנייה אחת ותנפנפי באיטיות בידך ותלכי לכיוון הדלת, מפנה אלי עוד מבט עצוב בשעה שאת יוצאת בה.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

ודאי תהית


ודאי תהית, מדוע זה מושבת ריקם כל פניותיך אלי בזמן האחרון, ומדוע קולי צונן ופני חתומים באותם רגעים כה נדירים בהם כן באנו לחילופי דברים. הביני, אדישות מבורכת מאין כמוה עשתה משכנה קבע בי, ושוב אין בכוחך להפר שלוותי, שוב לא תוכלי לגרום ללבי לפעם, שוב לא תגבי דמעותי. כבתה הבערה בלבבי למראה פנייך, וכבתה אף לנוכח זכרך הצף ועולה בדמיוני. מדקרות מילותייך, ומגעך הממכר, שוב אינם משאת נפשי כשהיו, ואת, שוב אינך דבר וחצי דבר עבורי. נפשי התחשלה, וחומות בטון מזוינות הצבתי, מגדרות לבבי, וכך, פג ונעלם כל אותו סבל שהסבת לבלי חזרה, שכן, הביני, שוב אינני אוהב אותך יותר. פס הגעגוע, ושוב בעוסקי בעיניני היום-יום לא נותן אני דעתי בך, אותם לילות כאובים בהם נדדה שנתי בעודי הוגה בך לתוך ליל שימורים תמו, ולעד לא ישובו עוד. ואת, הודחת ממעמדך, וכעת אין את שונה עבורי מכל אחת אחרת, למעט עובדה פעוטה שידעתיך והיטיבתי להכירך מעבר לכל עלמה שחלפה במיטתי, ויתכן שכך הדין גם לגבי, מאודי לא הבין אף אחד לנפשי, כפי שעשית את, אך גם הימים הללו חלפו ואינם עוד. מדמה את לעצמך, וטוענת, כי מכירה את אותי, ומבינה ללבי, אך לא כך הדבר, מים רבים זרמו תחת הגשר, ואותו ילד שהיטבת להכיר ואהב אותך, אינו עוד הגבר שלגביו אין לך שום חזקה, ואת אינך דבר עבורו.
הביני, בעל-כורחך, הביני, פגיעותייך בי, כל הדמעות ולילות חסרי שינה, וכל אותו מכאוב, הביאני לסף יאוש, ממנו יצאתי אך מחוזק יותר, וחכם, שכן השכלתי לקטוע באיבה את סיבת כל המכאובים שלא נתנו לי מנוח, את. משליך אני מאחורי כל אותן שנים, אפיזודה חולפת ותו לא, וכעת מביט אני קדימה, אל חיים בלעדייך, וכרגע מעלה אחת לי, אופטימיות, דבר שזמן כה רב לא היה מנת חלקי עת הייתי נתון בכבלייך.
וכך, אהובתי, וודאי מבינה את, שכל המילים האלו שהדיו בו נכתבו טרם יבש, שקר וכזב הם, שכן לא היו נכתבות אם לא היה עדיין זכרך דייר קבע במחשבותי, ואם לא הייתי עדיין אוהב אותך. 

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

הפחד הכי גדול שלה


ושוב, מבטה, עיניים מלאות בדמעות, ולשניה הוא מרגיש, אולי כן, באמת, אכפת לה, והיא באמת אוהבת.
ובתוך ים הדמעות שלה מתמוסס זכר אותה אבן שרובצת דרך קבע בחזהו, אותו פחד מאכל, תהיה. ובתוך אותה אשליה של בטחון, הוא הוגה את ההבטחה, שעתה, משהוא בטוח כי שוב אין לו ממה לפחד, שוב אין לו צורך לברוח, ולמען אהבתה יעשה הכל, ואם רצונה הוא שיפרד מהרגליו המשכרים, יהי כן, והרי כבר אין לו צורך באותם מגנבי דעת, הרי הוא לא בורח יותר כי אין לו ממה לפחד.
תחנת אוטובוס, גשם, והם נפרדים, הוא מתקשה להפסיק לחייך, אוהב אותה כל-כך. וידה נעתרת לידו המבקשת מגעה, ועיניים מנוחמות מחליפות מבטים של ערגה, ובשעה שהיא מחבקת אותו הוא אינו יודע נפשו מרוב אושר, שכן הכאב, הספק, הפחד, אינם עוד.
ובטרם יפרדו, מבקש הוא לראותה למחרת, לחגוג את אהבתם שיצאה לאור והוסרו ממנה הסייגים, אך כחד חץ מפלחת תשובתה את חזהו, אין לה פנאי בשבילו, הרי בעוד כשבוע יש לה מבחן גדול שאל לו לחשוב כי הוא חשוב יותר מהמבחן. וכך היא מותירה אותו, בתחנה גשומה, כאשר האבן בליבו חוזרת ומתהווה, והוא מבקש מגעה, נשיקה נוספת, אך היא מתרחקת ממנו, והוא מרגיש מרומה. כי עתה משניתן לה רצונה, והוא התרצה וניאות לבקשותיה ושוב אין הוא מהווה בעיה עבורה, שוב אין לה סיבה לנהוג בו באותה אשליה של אהבה שהשתמשה בה בכדי לנחמו, ומשיחסו אליה תקין, אין לה שום סיבה לצאת מגדרה למענו והיא יכולה לנהוג בו באותו קור, זלזול, אפאטיות שכבר למד להכיר ולשנוא.
ובשעה שהיא כבר מרוחקת ממנו ודמותה כבר כמעט ונעלמת, האבן בליבו הפכה סלע, והוא אינו מסוגל להתמודד עם גודל הכאב ותחושת האכזבה על כך שפעם נוספת נפל בפח.
בהרף עין הוא שוקע, עשן ממית ממלא ריאותיו, פעם אחר פעם, והנה הוא צונח, ראשו פוגע ברצפה, וגופו שרוע בתוך השלולית ומים מעל ניתכים על גופו הדומם. בעוד דקה יצלצל הטלפון בביתה ויביא לה את הבשורה, הבכי שלה לא יהיה מלא, כי אם היה כן, לא היה כלל. 

כמה מילים על הנושא של תיק עבודות


גם אני קורע את התחת בימים אלו על הכנת תיק עבודות בכדי להתקבל ללימודי עיצוב. עוד לא החלטתי אם אני רוצה בצלאל או שנקר, אבל מה שבטוח הוא שבכל מקרה אני צריך להתחיל לאסוף את כל מה שעשיתי כל החיים בכדי ליצור תיק עבודות ראוי לשמו.

בניית תיק עבודות זו משימה הרבה יותר קשה ממה שנדמה בהתחלה, ובתכל'ס אין לי באמת מושג איך מכינים תיק עבודות באופן שירצה את הפוצים האלו בבצלאל או שנקר. מצאתי באינטרנט את האתר הזה שמדבר על איך בונים תיק עבודות והוא אמנם עזר לי אבל עדיין לא היה לי יותר מידי מושג מה אני אמור לעשות וכמובן שאין לי כוח, זמן, כסף או רצון במכינה ללימודי עיצוב שתעזור לי להכין תיק עבודות.

העניין הוא, פשוט, שבמהלך החיים הקצרים שלי יצרתי כל כך הרבה עד שאין לי מושג את מה מכל הציורים והצילומים שלי אני אמור להכניס לתוך אותו תיק עבודות ארור. אני לא מבין אם כדאי לי לבנות תיק עבודות שכולל את הדברים הכי טובים שלי, או יותר נכון את הדברים שאני הכי אוהב (כי לכו תדעו מה הבוחנים של בצלאל או שנקר יאהבו) או שאולי אני צריך לבנות תיק עבודות עם איזה עיקרון מארגן והיגיון שמתאחד סביב תמה אחת. כך מה שנראה בהתחלה כמו משימה פשוטה של הכנת תיק עבודות הופך לאט לאט לעניין יותר ויותר מתסכל ואני הולך ושוקע לתוכו והתסכול שלי רק הולך וגובר. אני חולם על תיקי עבודות, לאוכל יש טעם של תיק עבודות וכל החיים שלי הפכו לתיק עבודות אחד גדול. אין לי מושג איך אני אתמודד עם לימודי עיצוב עם רק ההכנה של תיק עבודות גורמת לי לכל כך הרבה ייסורים. אני אשכרה שוקל לוותר על החלום של לימודי העיצוב רק בגלל שאני כל כך מסתבך עם עצמי סביב העניין הזה של הגשת תיק עבודות. ואחרי כל ההתבכיינות הזו, נראה לי שאני פשוט אלך עם האינסטינקטים ואבחר כמה עבודות שנראות לי מספיק טובות ושאני אוהב בלי לנסות לגרום להן לקלוע לטעם של הבוחנים ואגיש תיק עבודות פשוט, ויהיה מה שיהיה, אם הם רוצים אותי אז שירצו אותי בגלל מה שעשיתי עד היום ולא בגלל שהכנתי תיק עבודות לפי מה שחשבתי שהם עשויים לאהוב. 

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

22 הנשים של מר תוט הצעיר




עם עשרים ושתיים נשים שכב מר תוט הצעיר במהלך חיי, עשרים ושתיים ילדות, נערות, בחורות ונשים. מזיכרונו אין הוא מצליח לדלות את שמותיהן של כולן, אך את כולן הוא זוכר. ימצא לכך הסבר הגיוני והוא שבעת ההתרגשות הגואה בנו למול גוף אישה הנחשף לאיטו לפני מגביר האדרנלין בדמי את רישום המאורע בתאי המוח וכך מיטיבים אנו לזכור, גם לאחר זמן רב, את פניהן, את טעמן וריחן, את מגע עורן ואת עצמנו בשעה שפילסנו את דרכנו אל תוך תוכן. אך האם חפץ מר תוט בהגיון? וודאי שלא, הרי חייב להיות דבר מה אחר.
מששב אל מיטתו מצאה כפי שהותיר אותה, השמיכה משוכה בזווית משתפלת ממראשות לירכתיים ונתיבו של הגוף העוזב את המיטה ניכר, הסדין אינו מוטב על המזרן ונקמט כולו, בפינתו העליונה הוא נמשך מעל לקודקוד ומעטפתו הלבנה-מרובבת של המזרן חשופה. מיטה הנדמית כי בבוקר זה ממש עזבה דיירה, כמו לא עברו שנים, והאם עברו? האם לא היה זה באמת בוקרו של יום זה כאשר יצא מר תוט הצעיר חדר זה? במחול השדים של השיבה מחולל הספק ביתר שאת, כה נרגש ונבוך הוא עד שיוכל לשכנע עצמו בכל דבר, או להפחיד עצמו בכל מחשבה. שנים, ימים, שעות או דקות, כולן משוטחות ומימד הזמן אבוד ואיננו.
החדר אפלולי, אך אור היום עוד עומד בו, חודר דרך החלון שתריסיו מוגפים לכדי מחצית הדרך. כואב ראשו של מר תוט הצעיר, מראה לא תמצא בחדר אך יפה יידע אילו שקיות כהות ניבטות תחת עיניו, שיער זקנו נוקשה ומגרה את עורו כל אימת שייגע בו, איבריו כבדים, בטנו כואבת, היובש בפיו מדגיש את טעם הסיגריות שממלאו.
במיטה, סמוך לכרית, הוא שערה ארוכה בודדת וכאשר הוא מושך את השמיכה מעל פניו מוקד בושם עלום הנטמע בה חולף הרף קרוב מספיק לאפו בכדי שיוכל להבחין בו ולהתרפק עליו. של מי השערה? אין לדעת. האם הייתה פה כל העת? מצפה לו שימצאה ואולי נשא אותה עימו מן העולם הגדול? מישהי שחלפה על פניו ברחוב, בנקודה צפופה כלשהי, ושערה הפזור החליק על כתף חולצתו והותיר עליה מזכרת? הוא אינו יודע, אינו זוכר, כל שאפשר לעשות עתה הוא לנסות להירדם.

המגע, כך הסביר לו ידידו מתי שלא עמד לו מזלו והוא גילה את בוראו של עולם, המגע הוא מכתים, הוא מנגע. תבין, אמר מתי, אין נשמרים מפני נגיעה משום שאין זה צנוע, זהו הסבר להמונים, אך לאמיתה שורשה של מצווה זו נועדה להביאך לזרועות אשתך, זו הראשונה והאחרונה, זו היחידה, להביאך לזרועותיה ואך אותך, טהור ונקי, בא בגפך ופוגש בה שלמה. עורה חלק ונפשה אף יותר, כך גם נפשך, מוגשת לה כדורון אהבתך, תמימה ובלתי מופרת, דבר לא איכל בה, ומרחפת היא משום שתרמילה ריק, בכנפיה לא דבק דבר היישר אל אהבה מלאה בתכלית. הן בכל עת שתיגע באישה, תותיר דבר מה ממך על גופה, בנפשה, והיא תשיב בחותמה שלה עלייך.
ועתה פרדריך, קורא מר תוט הצעיר, אמור לי, מה כוונתך הארורה כשאמרת חזרה נצחית? ואם תרשה לי, לשוב אל כולן, בזמן לנוע אחורה אל הראשונה, ואל השנייה, וכך הלאה... שוב לדרוך באותן שדות-תעופה, תחנות רכבת, שוב לעמוד על מפתן ביתה, מפתן ביתה שלה, לעטות אותה אריג חיים, בו נשזרים חוטי פגישות-פרידות, ארוגים יחדיו, לאותו בד שהאוויר החודר דרכו נדמה תמיד אך כמעט מספיק בכדי להשיב מלוא תביעתן של הריאות. כלום לא הייתי מוכן, בעבור כל אחת ואחת מהן, לפגוש שוב בעשרים ואחת הנותרות, שוב לאחוז באהבה בראשונה ולהסכים לשנוא את כל הבאות אחריה, או לדעת אושר בזרועותיה של האחרונה לאחר שאת סבלן של כל המטרימות אותה ידעתי? הרי יפה ידועה התשובה לכך, ואין לפיכך באמת צורך לשאול.

ובמיטתו ימתין עתה מר תוט הצעיר, ימתין לשד שיתעורר, אותה מפלצת העולה מן המעמקים. ואיזו רוח תלווה אותו עתה, במסעו זה אל עבר גאולה ממושכנת? עתה נותר רק לצפות לבואה, ולתהות מהיכן תפתח הרעה? ואם יהיה זה צליל נידח אותו תגבש נפשנו הכמהה, נפשנו הזוכרת, תגבש לכדי שיר שפריטת מיתריו אינה נעשית על גיטרה? או שמא ניחוח, ומסלולו ההפוך, נובע מתוך דמנו אל הריאות, במעלה קנה הנשימה וממלא את האף? ואם טעם שדימה לטעום? או קול שדימה לשמוע? ואולי יהיה זה מגע הפאנטום, של יד המוסיפה להחליק על גב חשוף, שנים לאחר שנבלעה שולחתה שוב בלילות דלי שינה?.
אך יודע מר תוט הצעיר, כפרורי זהב טמונים בעפרה, ינפה עתה השקט את אותם הליטופים, וטהורים ומזוקקים יופיעו, כנגינתו של כלי בודד בתזמורת שלה הגוועת ומותירה צליל אחד, נישא ומהדהד מעל הקירות. אם ישמעו כל קולות חייו בעת אחד, וודאי יהיה זה שאון מחריש אוזניים, ואיזו קללה היא זו, החסד להיות מסוגל לשמוע מתוך המולה זו אך קול בודד אחד, להשליך את כל השאר אלי נשייה. והטעם המתפשט בחלל הפה, וכמה מגוחך הוא מרגיש, לשלח לפנים שפתיים בידיעה שיפגשו רק אוויר. והריח, שכשם שלעולם לא ניתן לשחזרו במדויק, כך לא ניתן גם לשכחו. והצליל, אותו ניגון שונא, אחריו יתורו האוזניים בכל פינה. מר תוט הצעיר אינו שוגה באשליות, וכמו נידון למוות והכיסוי המעוור על ראשו, ממתין הוא לגרזן, ואינו יודע מתי ומאיזה כיוון יבוא.

לא לאדם נועדה תבל, קובל מר תוט הצעיר בפני תליינו, וזה מעולם לא נועד לנדוד אלא למות בצד האנשים שלידם נולד. והיה זה דבר מה, שקרא לנו הרחק מכאן, הן מעולם מאושרים לא ביקשנו להיות, ואז כנפינו לנו בזיעה קנינו ואז על ליבנו נאהבו אותם בניינים מלבינים, על הדרם, מזרקות ואוויר מלאכותי, על שאונם, הקול הנישא ברמקולים, המון האדם, ואלף מקומות כמקום אחד, כלום יכולנו לבקש עוד לעצמנו? ופעמים הייתה זו במה, ולא במה כי אם החיים עצמם, והדרמות על דלתותיהן הדפקנו ותחינה השאנו להן שימלאו בנו החלל שכה חסר כאן, וקיווינו כי יימצא במקום אחר. ואין זה אלא שמבקש האדם עצוב להיות, חי, ובחלל הגדול של מאסות בטון לשאול עצמו היכן הוא, ובנקל אצבעו מופנית אל אותו הכאב הקל, מכביד על רגליו, מושך מבטו מטה, גורע מחיוכו, קורא: הנה אתה!. ולו לא היה לבבנו כה כרוך אחר הייסורים, מעולם לא היה נהגים במחשבותינו אותם טרמינלים של עצבות אינסופית. הפרידה היא עצב כה מתוק אכן, אל חיים אחרים, שלא יהיו חיים אלו, ובכך גלום כל יופיים וכל שרע ותפל ומכלה בהם, ולעולם הרי לא יהיו כחלומותינו, אלו נותרים מאחור. וכאב, כלגימה ממשקה חריף, חורך בחזנו, ממלא את עיננו דמעות שלעולם לא יבואו כדי בכי, ואז דועך לאיטו, ממתן בערתו בגרון, מותירנו מרוצים כמעה יותר, מחכים לערפול נעים שיאפוף אותנו, ושוב נשקע, תחילה במיטה, ולאחר מכן במושב המטוס המרופד.

והנה היא עולה ובאה. כמו אז, מזכיר לו זיכרונו של מר תוט הצעיר, איך אפוף שינה שכבת במיטת השדה, ואז אותה אוושה מלחששת המשתלבת בחלומותייך ואט אט נושאת אותך חזרה אל ערות, ריח זה המוכר לך, ריח נקניקיות חרוכות, אט משתלב עם הרחש, ועם התקצר הפתיל מבין אתה את שהולך להתחרש, מודע לזוועה המתחרשת עליך, אך בטרם יארע הגרוע מכל, אינך יכול לנוע ממקומך. ואז, קול הנפץ, ואין עוד מנוס מן הבלתי נמנע, גופך עטוי מדים, רגלייך נעולות מגפיים, אתה שוקע קלות אל תוך הקפיצים בטרם תזנק כנשוך נחש ותשלח ידך אל הנשק, מוכן להסתער, אך יודע כי האויב כבר בתוך האוהל ולהדפו תהיה משימה בלתי אפשרית.

המאגר או נקמתי במין הנשי


השתקפות חמת שעת ערביים מרצדת וגולשת על הגלונים הרכים המתהווים כמעט מבלי משים מעל פני המים, נדמים כחלקים עד פוגשים הם בבואתה הבוהקת של השמש עליהם. האדמה קפוחת שמש שלהי הקיץ עודה רותחת ומלהיטה את האוויר הנושא עימו מזור אך במשבי הרוח הספורדיים שמלטפים עורנו.
לבלוב העצים מסביב רוחש בדממה כנגד השמיים ההולכים ומתכהים במזרח ונצבעים באותם גוני כתום וסגול שאין בהם היום בכדי לרגשני. ישבנו על המעטה דמוי הפלסטיק המכסה את בור הענק של מאגר המים אליו השקפנו ומורדותיו, מטרים ספורים מקו המים. הדממה האבסולוטית המוכרת של מחוז זה מילאנו וכרגיל חוכך בדעתי כי עוד בטרם ניסוכה במקום זה מרות אירועיו היה יכול להיות המאגר אחד מן המקומות החביבים עלי בטיוליי באזור, אם לא היה זרזיף העד של מימי הרפת זורם לתוך המים מצינור לא רחוק משער הגדר סביב המאגר זורם בקילוח מצחין ומבאיש את כל אוויר האזור בניחוח שאינו מיטב עם אפו וביטנו של אף אדם.

"רוצה להיכנס למים?" היא שואלת ומיד נושאת אותי שאלתה אל זמן אחר שבעיטו נשאלה עתה שכן בו נשאלה לראשונה. אותו לילה, בקבוק היין שבישם ראשינו ומצא עצמו בסוף צף במים בסיומו של טקס חג מותו  של הפילוסוף היחיד שמאמצו הכנה לרדת לשורש היחסים בין שני הגופות הרועדים מקור בצינת הלילה ההררית נשא דבר מה מן ההתחלה של הצלחה ושאותו ערב היה ערב יום הלוויתו שכן ביום שקדם השיגוהו כדורי צלף אויב. באותו לילה נכנסו כאשר רק תחתונינו לגופינו אל מימי המאגר העכורים, היין ההולם ברקותינו וחווית המוות הנישאת באוויר וכן אותו רגש חסר מילה לנחמת הגדרה שצף כתמיד בחלל ביני ובינה הניענו לאותו מעשה שטות גמור של יופי נצחי. מיד עם דריכתנו בחלק הרטוב של מעטה הפלסטיק נפלנו שנינו והשתטחנו אפיים המיימה שכן שילוב המים עם מימי הרפת והפלסטיק הפכו קרקעית המאגר לחלקלקה מאין כמוה וכמעט שלא צלח בידנו לעמוד על רגלינו מבלי לשוב וליפול. באותו רגע, בו אודה ואתוודה, ניצת פחד מסוים בליבי, ניזכרתי בכל אותם גופות כלבים הצפות פעמים במאגרים שכאלו שכן מרגע שנכנסו אלו אל המאגר שוב לא הצליחו לטפס חזרה ולצאתו ונידונו לסיים חייהם בטביעה מאפיסת כוחות. במאמץ משותף שהצריך תכנון ומספר נסיונות כושלים הצלחתי לבסוף לדחפה אל מחוץ למים, לא מבלי לתת דעתי, ולא מבלי שמץ של נחת רוח, לעובדה כי לשם כך עלי להצמיד ידיי אל ישבנה הכמעט חשוף. לאחר מכן נפנתה היא ומשכה אותי החוצה, בין אם היה זה כוחה שלא עמד לה, או רצוני שכיוון לכך או רצונה או רצון שנינו גם יחד, נפלה היא לאחור וידי לא ניתקה מידה שלה ומיד צללתי אחריה אל הקרקע, אליה. אחד על השניה, באותו לילה, רועדים מקור המים והאוויר ומצחינים עד בלי די, נפגשו שפתינו לראשונה. היום מתוודה אני על מה שבאותה עת ידעתי בלבד, שנים לפני אותו רגע פיללתי לנשיקה זו.

"לא" אני משיב לשאלתה במילה זו נאצרת דחייה של מהותו הבסיסית של כל הטירוף והסוריאליזם שמחייבת סערת הרגשות שחיפשתי בה בזמנים עברו. למן אותו לילה זמן רב עבר, ואני, מזה שנתיים חלון חדרי צופה אל המאגר, אך בעבורה זו הפעם הראשונה מאותו לילה בה היא חוזה במים שעיטפונו עת נשקנו זה לזו לראשונה. באותו לילה לפני שנתיים, ידעתיה בפעם הראשונה והאחרונה, אך מגע גופה שירט בנפשי וזמן רב לאחר מכן עוד ערג גופי, ספון בעריריות מיטתו אל אותו מגע שידע לא הרחק משם, ערג והתגעגע כאילו עוד התגעגע אל טעמה עוד בטרם ידעו. כמגע המים על העור, כריתמוס הגלים המכה זיכרונו על הגוף, כך גם בעת שלא הייתה עוד בחיי, יכולתי לחוש במגעה כנגד גופי גם כשהייתה מאות קילומטרים ממני וכלל לא ידעתי היכן היא ומה מעשיה.

מדוע עתה אני מסרב להצעתה היא שואלת, וודאי אין ההסבר כפי שאני מציגו בקול לפיו אין הטבילה במי צואת פרות חביבה עלי בימים אלו. הסיבה לסירובי, אני מסביר לה בלי קול, כפי שאמרתי, כמהתי למגעה זמן כה רב, אך פסיבי בכמיהתי זו לא הייתי כלל וכלל. תדירות הגיתי בה, אך את המגע שחסרו ליבי וגופי חיפשתי וניסתי להעניק לו מזור. זרועותיהן של נערות רבות ניחמו רעבי זה עם רד הליל ומחשבותיי לעולם לא נתונות להן אלא נישאות הרחק אל גוף שחבקתי אך פעם אחת. שטן חומס אכזר ומשמיד, טירן רגשות חסר כאלו הייתי, ובכנות איני יודע מה חיפשו בי כל אותן בחורות, אך ידעתי, כי עם רובן כשלתי מלספק את מבוקשן שכן כל שביקשתי הוא להפיג את געגוע עורי אל זמנים עברו שחרצו בו צלקותיהם, ובמהלך שנתיים אלו לא נתקלתי באחת שמבוקשה היה כשלי, וגם אם היה, לה היה לי כל עניין אף להתוודע אל רצונה זה.

שנתיים לא נטשתי את המקום הזה, ודממתו מילאני, או שמילאתי אני דממה בו, שוב איני יודע. אך אל מול מימי המאגר המבליחים בשקיעה, לא הבטתי בה מתרחקת ממני, אלא הבטתי במים, מימי המאגר שהתמלאו לפני שנתיים דמעותי, ומאז הלכו והתמלאו דמעות נערות שחמסתי ברשעותי המצולקת ליבן וגופן, מימי דמעות, באושים ומצחינים, עכורים, מימי דמעות אהבה נכזבת וכמיהה לדבר שאינו בהישג ידינו.

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

כמה מחשבות על אלוהים


דקארט, תומס אקווינוס,קאטרוס וקאנט, אנסלם, הרמב"ם, שפינוזה ותומס אקווינוס, ולבסוף- ניטשה.
מה לא עבר על אלוהים לאורך ההיסטוריה של החשיבה האנושית? הוכיחו ושללו אותו, אהבו אותו והרגו אותו, בזו לו ויראו ממנו. והוא, הוא אדיש, מתרווח לו במרומים, אולי מלגלג על כל הניסיונות העקרים לעמוד על קנקנו. אך מעל לכל, אלוהים שורד. ניטשה קבע קביעה נחרצת על מותו של האל, אך בינתיים ניטשה הוא זה שמאכל לתולעים בעוד שאויבו השנוא חי ובועט. העובדה שהמושג אלוהים עוד קיים בפתח המילניום השלישי היא אולי ההוכחה הניצחת ביותר למותר האמונה מהפילוסופיה, פידאיזם. ההגות שבמאה האחרונה התנתקה מהאל, לא יכולה לשוכני בתי-הכנסת, כנסיות ומסגדים ומאות האלפים המהלכים ברחובות עם כיפות לראשיהם.
 כל הנימוקים ההגיוניים ביותר והוכחות התיאולוגיות המוצלחות ביותר לאבסורדיות של קיום גורם כאלוהים לא יועילו בוויכוח עם אדם דתי, שכמעט תמיד ישאר מסוגר ומבוצר בתוך הרחם המפנק של האמונה העיוורת באב מלמעלה, שרק מחייך ומתענג על נצחונו את כל אותם שכלתנים פוסט-מודרניסטים.

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

על אהבה, סמים והשטן שבניהם


מעבר לכביש, דלת זכוכית, מתחת לידית מברכת את הבאים מדבקה קמוטה נוטה להתקלף, ציור של פודל שחור, ומעל כותרת צבועה: "מפיסטו- בית-מרקחת", ואני תוהה, מה יהיה בפיהם של פאוסט וורתר, ומה הקשר בין השניים?. מבלי משים, כבר אני בתוך בוהק הצבעים הסטריליים של לבן וכחול, מהלך או מרחף כסומא מודע לאור בודד בין רבבות צנצנות וקופסאות, גדושות כדורים כנגטיב בצורת מזור מנחם לכל מחוש שיעלה על הדעת. איוושה של פחד מפלחת ליבי, ותקווה, הימצא מזורי שלי אני?
שם בקצה, האור הבודד, חלוק לבן ושיער אדמוני, אני ניגש בהיסוס אל האדם שמאחורי הדלפק.
"במה אוכל לשרתך?" השקט הכנסייתי מופר, מרגע שנדם נותן אני ליבי להמהום ברקע. הוא מלטף זקן אדמוני.
נאבק בעצמי, ולבסוף מהדהד קולי: "יש לי בעיה...".
"פתרון בעיות זו המומחיות שלנו, כמובן, אם זו בעיה רפואית, אין לי ספק שתמצא כאן את מבוקשך"  להגיו גובים חיוך של אושר בלתי מוסבר, וכמעט ואני נרגע "במה אם כן, חפצה נפשך?", קוצר-רוח.
"בעיה..." אני מנסה להסביר "רוח פרצים בחזה, כבר כמה שבועות, ריקנות  צורבת בלתי-מוסברת... כאב כזה שלא ממש כואב..." ומה הם מילים מלבד הכלי הנחות ביותר בשביל להסביר.
"הבא נעיף מבט!" על פניו חיוך, ציפייה "ונרד לשורשה של הבעיה".
פושט חולצתי, שוב נזכר להיזכר בקיומו של אותו כאב חד, מצביע, "שם".
"הבעיה שלך ברורה!" שואג הרוקח האדמוני "הבט וראה איזה פצע יש לך! בדיוק במרכז החזה!"
ואכן, פצע, מוגלתי, נוטף דם, תחת חזי נפער חלל אפור, והנה, פצוע, מדמם באיטיות מייגעת, ליבי שלי.
"תן לי לנחש..." מזמר הרוקח האדמוני בעליזות "אישה?"
"כן! איך ידעת?!" כולי דרוך, המום, אולי כבר שמח למראה אופטימיות שלו "זונה... יתד ישר במרכז החזה".
"כן, אני מכיר אותה" מגחך לעצמו, איני מבין, אך אין זו שעה לתהיות "אתה לא היחיד, ידידי! אנשים כמוך רואים כל יום, זאת המגפה יחידה שלעולם לא נגמרת, המגפה היחידה שהיא באמת ובתמים גלובאלית, לו רק ידעת, רבים וטובים, סופרים מוכשרים בהרבה מהוד עליבותך סבלו ממנה. למזלך יש לי בדיוק את הדבר המתאים בשבילך" הוא צוהל "בוא אחרי!" קורא, וכבר הוא מדדה בצליעה לעבר מחסן אחורי. מאחורי הדלפק, מתוך חלוק הרופאים הלבן שלו מבצבצות רגלי תיש שעירות, אחת פגועה, וודאי נפל.
קופסאות נעות, נופלות, נבדקות ומוטלות הצידה, לבסוף הוא מוצא את מבוקשו, למעשה מבוקשי, וסובב אלי.
"אלו משככי כאבים מצוינים, תוצרת וולנד, ישר מהרי הבְרוקֶן , משהו באמת מצוין! מיטב בעלי האוב, מגנבי דעת מדופלמים, רקחו כאן תערובת פנטאסטית של תמצית צמחי הלוטוס, שכידוע אינם אלא אגדה, של עשן מימי סמיך בבעיבוע, קורטוב אנטי-סינפטים לשם סוריאליזם ועוד אי אילו משכרים משקרים, או משקרים משכרים שוודאי יעלימו כל כאב שימצא, או לפחות את כאבך שלך " משבח אדון רוקח.
"בסדר" הייאוש מביא אותי לידי שאלה "וכמה הם עולים?".
"מחיר פעוט, בהשוואה לאפקט" מכריז. פחד, גווע לאיטו עם התחדד הכאב.
"נו!".
"אח, קצר רוח! נו טוב, כ"כ ממהר, נתח קטן, נתח פעוט מנשמתך, כל מבוקשי, אפילו לא תשגיח בהעדרו, וודאי לא עם תרופת פלא זו, הרי לא תזכור עוד. והרשה לי נא, לערוך אבחנה קצרצרה, פרידה מכפייה או מרצון מחלק זה של הנשמה אידיאלי הוא למטרת ההחלמה שלך מהחור בחזה והוא אף יבטיח שהתופעה לא תשנה".
"מצוין" אני אומר כביטוי לתקווה שאפסה לפני זמן רב, אך בכל-זאת פחד "אם לא אהיה מרוצה, האם אוכל לחזור ולקבל החזר?".
"צר לי, נכבדי, אך מדיניותנו היא כזו, ואינה מאפשרת החזר נשמות, ואולם הסר כל דאגה מלבך, שביעות רצונך מובטחת".
מהסס אך מיותם מברירה, החפיסה כבר בכיסי ואני יוצא מהדלת.

בחוץ, רגלי מבוששות בביצת האספלט, והנה, פינה מבודדת בפארק ציבורי, רחוק מעיניים חושדניות. וכבר, הרעל בידי, על לשוני, מבט אחרון, ושוקע...
הכל מתערבל, העולם פוסק מלכת והופך לתמונה קפואה משוללת תנועה למעט התנועה המבוהלת שלי עצמי. בתוך בליל הירוק שוודאי הוא הפארק, מעבר לבליל הקולות שוודאי הוא העיר, נחות עיני על גרם מדרגות העולה ומטפס אל השמיים בואכה נקודה נעלמת. אני מטפס, משרך רגלי על פני מדרגה אחר מדרגה, מתרחק מכל מראות העיר הקפואה תחתי. ככל שאני מגביהה מקדירים פני השמיים. לבסוף, משטח הזכוכית מרחף כמה קילומטרים מעל העיר שפטורה כעת כזיכרון רחוק מנצנץ באור נגוהות אי-שם למטה, הרחק ממני. מביט, סטואי וחסר תחושה, בריק שמסביבי, בליבי תוהה אני אם באתי לשווא ואם הכדורים באמת עובדים. קול חרחור מנוע, מעל משטח הזכוכית מעופפת מכונית פתוחה בצבע חום-בהיר נהוגה בידי שחרור ארוך מקור.
ליבי מתחלחל, מפתח המכונית יוצאת אותה בעלת היתד. פחד, פחד לחשוף שוב ליבי בפני אותה מרצחת נפשעת תמימה עד בלי די. בכוחה להחמיר את הפציעה וכך היא תעשה, בהתנתן לה ההזדמנות שזה עתה מתדפקת על דלתה הממכרת עד בלי די. וכבר אני אובד עצות, היא מחייכת ואני נרתע לאחור. היכן הגל? אותו גל מוכר ששוטף ומשתק אותי כל איימתי שהיא מחייכת אלי עם אותן עיניים גדולות ומאירות, מעולם לא יכולתי לאותן עיניים. פרוץ וחשוף אני לאותו חיוך, אותן עיניים של מבט מלטף שלא מרמז על התופת שמאחוריו. הגל לא מגיע, הגל אינו בא. אני מיישר מבטי וצופה בא באה וקרבה אלי. ליטוף, היא מלטפת את כתפי, מעבירה אצבעותיה בשערי. אין לגופי ולו נקודה אחת של עור ברווז. מעולם, מעולם לא העזתי לחלום קור רוח שכזה לצידה, אך הנה אני, סטואי, נונשלנטי, גיבור!.
היא ממששת את חזי, פי מתעוות בחיוך בלתי נראה, חיפשה את הפצע, והפצע נעלם. וקולה אינו קרוב להעיק על אוזני בזעקתה האיומה, זעקה של תוכחה, של אובדן. נסיון נואש אחרון, שאט נפש, ואני סובב והולך ממנה, היא על ברכיה.
מאחורי אני שומע אותה נאבקת בכוח נעלם שגורר אותה מטה, ממני והלאה, אין לה דריסת רגל בעולמי מעל האדמה, אני חושב. אני מסובב מבטי, ועולמי נקי מנוכחותה, ומעבר לכך, נקי מזכרה או כל ההרס שהסבה.
בתוך המכונית שנותרה במקומה תנועה, מטפס ויוצא מן המושב האחורי אותו רוקח אדמוני שעתה זהותו כבר ברורה. בחיוך מחוצף של ניצחון הוא פונה בדילוגים עליזים אלי. עתה הוא בא לגבות את שבחיו, להתפאר בפועלו ובטוב ליבו כלפי.
"כן, כן... בטח, תודה..." אני ממלמל ופונה אל סף משטח הזכוכית. שם למטה, מהאדמה נותרו רק מספר אורות מנצנצים במרחק. היא שם למטה, ואני כאן למעלה. היא חלק מדבר, שכבר אינו נוגע לי, איני כבר בניהם, אדוני אני לממלכתי שלי, ממלכתי השמימיית מנותקת מכאב, מנחמת, משכרת ומשקרת. כאן אני מלכי שלי, חף ומתנסה מעל מועקות הפשוטים שכבר אינן נוגעות לי. איני זקוק כאן לדבר, וודאי שלא לה.
"באמת תודה" אני ממשיך ללטף את גאוותו של לוציפר "עדיף להשאר פה..." אני מוסיף, ודמעה, מתגלגלת במורד לחיי וצונחת אל עבר האורות המרצדים למטה.




יום רביעי, 13 באוקטובר 2010

דילמה


בשנה השנייה למלחמת אתונה בספארטה פרצה מגיפה ברחובות אתונה הנצורה. החולי עשה דרכו מאפריקה והגיעה לאתונה דרך פיראוס. בתחילה סברו שבורות המים הורעלו בידי הספרטאנים. אנשים בריאים לחלוטין נאחזו יום אחד בכאבי פלצות בראשיהם מלווים בדלקות עיניים ובדרכי הנשימה והפכו אדומים כדם. מהר מאוד הופיע שיעול כרוני בנגועים והקאות בלתי-פוסקות. חום, הרגשת בעירה פנימית וצמא בלתי-ניתן להרוויה כילה את חיים של יושבי העיר העליונה באתונה. רוב החולים מתו ביום השביעי או השמיני למחלה ועל מעטים נגזר להינצל מהמחלה ולסבול את שירייה הנצחיים על הגוף שבאו בצורת עיוורון ואטרופיה בחלק נכבד מגפיהם. יש הסבורים כי אותה מגפה נוראה הייתה הטיפוס. מספר המתים היה עצום, מספר החללים הרב בקרב הרופאים העיד על כך שכל אדם הבא במגע עם חולה, ייחלה אף הוא. אחים מתו יחד, אמהות עם בניהם, אבות עם בנותיהם, כיוון שסעדו זה את זה. לא הועילו התפילות, הטקסים, הקורבנות לאלים והתחינות לאורקולים, אנשי אתונה מתו בהמוניהם, לא רק המחלה היא שכילתה אותם, אלא היאוש, היאוש הנוראי שאחז בכל אדם מרגע שניווכח כי גם הוא נפל קורבן לאוויר הרע שהילך רוח מוות על רחובות אתונה.

טרם עלה בידו של החולי לגעת בסיארה בת-אתונה, אך לאוזניה הגיעה שומעה כי אהוב ליבה, לינסיס נפל למשכב והמחלה השיגהו.מיד רצה סיארה בין רחובות אתונה אל ביתו של לינסיס בעיר העליונה, עברה ברחובות עמוסי הגופות ואלו העתידים להיות גופות ועשתה דרכה תוך שהיא מקפידה להתרחק מרחק בטוח מן הבריות. בנשימה קצרה וכשאגלי זיעה זולגים ממצחה הגיע אל שערי ביתו של לינסיס ודפקה על דלתו.
-"לינסיס, אהובי, זו אני סיארה, הכניסני!"
-"סיארה, חמדת נפשי, ברצון ארשה לך להיכנס, כי אין דבר בו חפצה נפשי יותר מאשר לראות את פנייך הענוגות בפעם האחרונה כאשר אני שרוע על ערש דווי זה וכל תקוותי אבדה, אך מחשבותי נתונות לך, יפתי, שכן ברגע שתעברי בשער זה שבו את מבקשת להיכנס גוזרת את גורלך שלך למיתה בעינויים, לא אוכל להרשות לעצמי למות עם מדקרה במצפוני על כך שגורר אני אותך איתי לקבר בכך שאני מבקשך לסעוד אותי בימי האחרונים. על כן בלית ברירה אני משאיר את גורלך בידייך, עשי את אשר מורה לך מצפונך והשלימי עם עצמך בטרם תקבלי את החלטתך אם להכנס ולמות או לברוח ולנסות להינצל עד יחלוף עול המגפה מעל עירנו, אכבד את החלטתך וכל עוד נשימה באפי אוהב אותך ללא כל קשר לבחירתך כעת"

 ישבה סיארה על מדרגות ביתו של לינסיס ושרעפים מרים אחזו בה
"האם יש דבר השווה למות בעדו?" הירהרה "האם קיים דבר כה נעלה, שבעדו אשים את נפשי בכפי ואכנס בשער זה בידיעה ברורה כי לא אשוב לצאת בו? האם אהבתי ללינסיס, עזה כשהיא, מצדיקה מוות, האם נעלה למות בעד האהבה? הרי אהבה בת- חלוף היא, אינה היא אלא פחד מן הסגפנות והבדידות, כמיהה של הנפש אל הנהנתנות, וכן היא אינה מושלמת, פגמים רבים בה כפגמיו של לינסיס.  הרי אין לי צורך באהבה, אהבה היא אחת ממותרות החיים ואוכל להמשיך לחיות בלעדיה.לא! אין טעם למות בעד האהבה! ובכן, אם לא בעד האהבה אז אולי התהילה, ללא ספק אזכה בתהילת עולם כאשר ייודע דבר הקרבתי למען לינסיס, ולעולם יזכרוני כנעלה הבריות באתונה, לא! הרי התהילה קיימת רק אצל אנשים אחרים זולת בעל התהילה ולאותו אדם היא שווה כקליפת השום, אין לי צורך בתהילה ולא היא מטרת חיי וצורכי. לא! אין דבר שיניעני לעבור בשער זה ולגזור את מר-גורלי, אחזור עתה אל ביתי ואסתגר עד ימותו כל החולים והמגפה תישכח"
 קמה סיארה ממדרגות ביתו של לינסיס ופנתה ללכת אל ביתה, כאשר שמעה שאון חזק והמולת אדם במרחק לא רב ממנה, והנה, אדם רץ כאחוז פלצות לכיוונה.
-" אתונאי! עצור!" קראה אליו " מה ארע? שאתה כה נסער ובורח לנפשך?" שאלה
-" הספארטנים !" ענה הלז "עלה בידם לבקע את חומות עיר והם עושים דרכם אל העיר העלינה בחפשם אחר פריקלס השליט להרגו, ובדרכם הורגים הם ומשמידים את כל אשר נקרא בדרכם" אמר והמשיך במנוסתו.
והנה בשיפולי הרחוב נגלה לעיני סיארה הלגיון הספארטני צועד לקראתה, זעקה נמלטה מפיה והיא זינקה כנשוכת נחש אל שער ביתו של לינסיס ונכנסה בו בחפשה מקלט מן העושים שמות בעירה.

שכבה סיארה לצד גופו חסר החיים של לינסיס, נאנקת מכאבי המחלה, וחשבה כי מוות לא יבוא עליה לא בשל האהבה או התהילה, יבוא זה בשל היותו הוא עצמו לבד, מוות, וכל שבידי האדם לעשות הוא לבחור כיצד ימות, בפחדנות או באומץ.

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

גשר


בערוב היום, עת רדת ליל ושוב אין נדונות עייני לבוש בצנעה מתחסדת בזגוגיותן הדומעת, אז יזכו ללידתם המחודשת החיים שבעיניי, במוחי בידיי נבראו תחת החמה וכפרפרים שהם כך גם ארכו חייהם.
היום חציתי כביש סואן על גב גשר הניצב שם בכל התקופה בה מיטיב זכרוני לשרתי, שכן אין אני זוכר דרך אחרת בה שמנו פעמינו אל בית סבי וסבתי השוכן בקרבת מקום. מרצפות אדמדמות מסודרות כדם רבבות חיילים שבצעדה הקיזו עורקיהם, נפרשות למן הנקודה בה יישזף הגשר לראשונה באור החמה ועד לזו בה יינטשוה קרניים אלו. מרובב המעקה פיח הנוסק מן הכביש ושוב אין לדעת צבעו האמיתי, אם כי נקל לנחש. והצמחים בשולי הדרך שפופים ועייפים תחת עול כרך שלמגינת ליבם הנסתרת של אדריכלי נוי כאלו ואחרים הכופים שגיונותיהם במקום בו אין לכך כל מקום, מעולם לא נועדו עוללי ירק אלו לדור בין רחובותיה שלא כמה ליבם אחר שמש כמותם. שחוקות המרצפות האדומות, שחוקות עד מאוד תחת מדרך רגליהם של הצועדים ממזרח למערב, תחת מדרך רגליהם שברכו על הגשר הנפרש בעבורם בלא שייתנו דעתם לכך במלואה, גואל אותם מהלמות הלב שייגבה ואלס מפוחד בין המכוניות השועטות בכביש. האם תוכלו לשוות בנפשכם דבר מה האצור חיים כמות מרצפות אלו, דבר מה שהמיית נשמות והווית חלד כה תמלאו כמות מחשבה על שחיקתם של לבנים אדמדמות אלו?. לעולם היה הגשר אך אמצעי ולעולם לא היה לתכלית. מעולם לא שם פעמיו אדם אל הגשר עצמו, מעולם לא חיפש שם אדם דבר מה, לעד היה הגשר מעבר בין נקודה אחת למשנתה, והרי זו היא תכליתו של גשר, להוות דרך ולא יעד. אם כך, הרי שמליוני הרגליים שבלבנים שמות עשו, למקום אחר יצאה נפשם וואחריה גם גופם נשרך במרי בצבוציי זיעה ודאבת רגליים. הראוני בר חיים שהגיע למטרתו ואראה לכם שקרן או פחדן ומן הסתם שניהם גם יחד. כך גם יהיה הגשר חיים, והיעדים משני צידיו, הבניינים והחנויות ופינות הרחוב, וודאי אין להם דבר וחצי דבר בנושא הלז. ואלו שנתנו תרומתם הצנועה, המחולקת באלפים, למצבן המרוט של המרצפות, עת דרכו על הגשר, אילו מחשבות מילאו ראשיהם מעל הכסות דמויית הדם הקרוש? שרעפים נשגבים בלא כל ספק, ויהיו הם הבזויים ביותר. אודות מה נסבו השיחות בין הצמדים המהלכים בצוותא על הגשר? וסביב מה נתגלעו השתיקות? על שום מה צהלה מקהלת נערים בדילוגיהם העליזים על הגשר? ומדוע רטט לבבם בלא שידעו למה? מדוע נכבשו מבטים ברצפה, ולאן נישאו עיניים המורמות מן המרצפות? מדוע הלכו אנשים אל הזריחה? מדוע נסוגו בגבם אילם מן השקיעה? הנתקלו מיודעים נושנים זה בזה בחצותם מעל הכביש? הנולדו חברים חדשים עליו? האם ידע הגשר אהבה? הידע דמעות נופלות אל מרצפותיו? ומי בחיוך מנצחים עליו הילך וכל לבבו הומה ריגשה שומחת?.
כמה פעמים אמרתי לה כי אהבתיה? רבות מכדי לספור, וודאי, וייתכן כי פעמים רבות מידי ואולי לי די התוודתי בפניה בנסותי להביאה לכדי אמונה בידיי המבקשות אותה. פרשנים הינם הכסילים הגדולים ביותר והמיותרים באדם.

יום שני, 11 באוקטובר 2010

בעיות זין - דיאלוג עם איבר


"אין לך מושג כמה אני כועס עלייך!" צעקתי עליו.
"מה?!" הוא התמם.
"אל תשחק לי אותה, יא חתיכת פחדן! אתה יודע בדיוק מה!" המשכתי לצרוח עליו "הנה, עכשיו אתה עושה בדיוק אותו דבר מתחבא לך כמו איזה צב מפוחד!"
"אתה יודע שאם הייתי רוצה הייתי יכול..." הוא ניסה להגן על עצמו.
"וזה בכלל מעצבן!" חמתי בערה בי "אם אתה יכול אז למה הייתה צריך לדפוק אותי ככה?! עד שאני כבר משיג זיון אתה חייב לדפוק אותי במקום ששנינו יחד נדפוק אותה? מה אני בן 50 שלא עומד לו? אולי אתה צריך ויאגרה?" שאלתי בהתגרות.
"אל תזכיר לי את השם הזה!" הוא הזדעק " אתה יודע מה זה עלול לעשות לי, זה כמו שאתה תיקח 5 כדורי אקסטזי, לא יהיה לך מושג מה אתה עושה אבל לא תוכל להפסיק. חוצמזה, מה אתה רוצה? בסוף הייתי בסדר, בסוף זיינת אותה, לא? אז מה הבעיה שלך?".
"בסוף. אבל בדרך איזה בושות עשית לי, היא בטח יושבת עכשיו עם החברות שלה והן צוחקות עלי, קוראות לי, סליחה, לך, אימפוטנט"
"לך תזדיין!" הוא צעק אלי מלמטה.
"באמת שהייתי רוצה, אבל מישהו (!) מפריע לי!"
"מצחיק מאוד! חכה-חכה, אתה חושב שאלה בושות, חכה תראה מה אני יעשה לך בפעם הבאה שתרצה לזיין אותה, אני כל-כך ייתכווץ שתצטרכו לעשות את זה כמו לסביות".
" על מי אתה עובד" צחקתי עליו "אתה יודע שאתה צריך את זה יותר ממני, בעצם, רק בגללך התחלתי איתה בכלל. אתה זה שהתחיל להתרגש שם למטה כשפגשנו אותה, בלעדייך לא היה לי את כל הכאב ראש שהיא גרמה לי, וגם לא את הפדיחות, בטח כשהיא אמרה שזה בסדר ואפשר רק להתחבק היא בעצם התאפקה כדי לא להשתין מרוב צחוק"
"זה שאתה אידיוט זה לא אשמתי" הוא הטיח בי.
"אני אידיוט?! במקום לתת לה בראש הייתי צריך להתחבק איתה שעה עד שכבודו התעורר והחליט שהגיע הזמן להתחיל לעבוד" יכלתי להשתגע ממנו.
"זהו!  עכשיו אני לא שם זין על העבודה שלך, תרתי משמע, לא אכפת לי איזה כוסית תביא, אני לא קם יותר, אם אתה כזה כפוי טובה, אני לא עושה עוד שום דבר בשבילך"
"בסדר, אולי באמת עדיף לי בלעדייך" אמרתי.
"טוב" הוא המשיך.
"אין בעיה..."
"אתה ביקשת את זה..."
"אם אתה אומר"
...
"נו!" הוא אמר
"נו מה?" שאלתי
" נו לך תתקשר אליה, ניתן לה בראש!" 

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

בורא תורת האידיאות


רציתי ליצור, ללדת במוחי, אדם מושלם, פנטזיה על שלמות החיה בעולם רחוק מכאן בתוך מחשבותי, אדם, שישמש לי מפלט ממני, הלא מושלם, ומעולמי המסב לי כ"כ הרבה סבל, רציתי לחסוך מילוד מוחי את הסבל של אדם לא מושלם בכך שאעשה אותו מושלם.
החלטתי לעשותו יפיפה, בעל צורה חיצונית מושלמת, אך פה נתקלתי בבעיה, כיוון שאם הייתי נותן בו את התמירות והגובה הנחשב כתכונה יפה לא הייתי יכול לתת בו נמיכות מסוימת שתמיד הייתה חביבה עלי אצל אנשים כתכונה חמודה, ואם הייתי נותן לו עיניים תכולות כשמיים לא הייתי יכול לתת לו עיניים ירוקות כעשב מוריק או חומות ועמוקות, ואם הייתי נותן לו שיער קצר לא היה יכול להיות לו שער ארוך ולהפך. ולכן החלטתי שלא תהיה לו צורה ממשית אלה תואר- יפה, ויפה באופן מושלם הכולל בו את כל התכונות החיצוניות היפות מבלי באמת להיות אחת מהן ובכך להיות הדרגה הגבוה ביותר של יופי.
בשלב הבא עשיתיו חכם, החכם ביותר, הוא ידע הכל, כל ידע אנושי בכל תחום היה נחלתו, בנוסף היה חריף שכל, רהוט ושנון והיה ביכולתו להבין כל דבר חדש שיקרא בדרכו ללא כל מאמץ.
ויצרתי לו סביבה, חברים, שאהבו אותו ללא כל תמורות והעריצו אותו, והיו כמעט מושלמים כמוהו רק שהיו קצת פחות מושלמים בכדי שירגיש טוב ושיוכלו לתפקד כחברים מושלמים למלא את תפקידם ולעולם לא לעשות לו עוול ותמיד לגרום לו להרגיש טוב.
ויצרתי לו עולם, מושלם ללא תחלואי העולם הזה, מלא אנשים לבביים, ללא עוני ומחלות, מלחמות ופגעי אנושות אחרים, הושבתי אותו באוטופיה אמיתית.
ונתתי לו אהבה, כיוון שלא יכולתי לחשוב על אהבה גדולה מזו שחשתי כלפי אהובתי שלי, אותה נערה תכולת עיניים ובעלת חיוך תמים ונפלא, וכיוון שלא יכלתי אני לנשקה שמתי אותה לידו שיוכל לאהוב אותה, ובכדי שיהיה מאושר, היא השיבה לו באותה אהבה.

ביום הראשון לחייו הסתובב האדם, שהיה מחוסר שם כיוון שאין שם שהוא מושלם, ברחבי האוטופיה שלו, עם אהובתו וחבריו והיה מאושר, ואני שמחתי, שיצרתי אדם מושלם. ביום השני מת.
כיוון שאני כבורא מחזיק בכוח לעשות כן, יצרתיו בשנית, ושוב מת לאחר יום. בפעם השלישית שאלתיו "מה חסר לך? הלא נתתי לך הכל, מדוע אין אתה חי את חייך?" והוא השיב לי "הרי שכחת את הדבר החשוב ביותר בחיי אדם, והרי כיצד אוכל לחיות ללא חלומות? ללא שאיפות ותקוות? איזה טעם יש לחיי ללא חיכוכים ופגמים המטעימים את החיים בצבעוניות אין קץ ונותנים להם ממשיות ומשמעות?"
בשומעי את דבריו החלטתי למלא את משאלתו ולהעניק לו חלומות, אז רציתי לעשותו פחות יפה, לתת לו פגמים במראהו שיטרידו אותו ושיוכל לקוות ולחלום שיעלמו, ובשביל פגמים דרוש היה לו גוף ממשי, ועל כן חשבתי, איזה מראה גוף מסב לי יותר תככים, עליות ומורדות מאשר שלי? ועל כן הענקתי לו את גופי שלי, על פגמיו ומגרעותיו בכדי שיוכל לדאוג למראהו כשם שאני דואג לשלי ושיהיו לו חלומות על מראה טוב יותר.
אחר-כך פגעתי בחוכמתו, בכדי שתמיד יוכל לקוות שיהיה יותר חכם, ולקחתי ממנו את כל הידע, לא בכדי שיהיה הדיוט, אלה בכדי שיוכל לעמול על מנת לרכוש כמה שיותר ידע, בנוסף נתתי בו את הרעב לידע שאינו נחלתו בכדי שלעולם לא יהיה מסופק בהשכלתו ותמיד ישאף לדעת עוד, פגעתי גם ביכולתו להביע עצמו, ועשיתי כך, שכל דבר שאמר הוא כתב לא יצא כשם שרצה והוא לעולם לא היה מרוצה מהאופן שבו הובע הרעיון שריצד במוחו. גם פגעתי ביכולתו להבין את הדברים בהם הוא נתקל, בכדי שתמיד יישארו בליבו שאלות מיותמות מענה.
ורציתי לתת לו חברים חדשים, שיהיו איזון מדויק של טוב ורע, שלא יהיו מושלמים אך שיהיו חברים מספיק טובים בשבילו, את הפתרון מצאתי בחברי שלי, שביסודם הם חברים טובים אך לכל אחד פגמי שלוו הם עלולים להסב בעיות ולכן הם מתאימים לאדם המושלם שלי בכדי שתמיד יוכל לקוות לחברים שיהיו קצת יותר טובים ונאמנים.
והיה על עולמו להיות רווי טוב ורוע, זוועות וחדוות באותו זמן ומה יותר מלא באלה מאשר עולמי שלי, ולכן העברתי אותו לעולם חסר השלמות שלי, בכדי שיוכל לחלום על עולם מושלם ואוטופיה שלעולם לא תתממש ולכן לעולם יהיו לו חלומות על מקום טוב יותר.
ואת אהובתי השארתי לו, אך לקחתי ממנו את אהבתה, בכדי שיוכל לחלום אותה ולקוות אליה ולרצות אותה, ולאהוב, אהבה חסרת מענה שאין טובה ממנה כמזון לחלומות ותקוות.
והבטתי באיש שלי, והוא היה מאושר, באמת ובתמים, והאושר לא בא לו מחיים מושלמים כפי שסברתי בתחילה, אלה כל הפגמים הסבו לו אושר ונתנו לו טעם לחיים.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

4 פרגמנטים על אהבה

1. רגשות, כה רעועות הן, יצורים חמקניים שכמותן. לעולם לא אדע מתי יופיע ומאין, ומסתוריות ופתאומיות העלמותן תמוהה לא פחות ואף יותר. למרות שאתמול היה הייתה לי ברורה הרגשתי על כל בוריה וסיבותיה, כיום אין אני יודע מדוע הרגשתי כך, או לאן נעלם הרגש, פעם רבות אובדן זה מאכזב עד טירוף. לעולם לא אוכל לשחזר רגש, צער, שמחה, תוגה, געגוע, חייהם כה קצרים וגורלם אכזרי לאין שיעור.

2. אולי אני יודע, ואולי לא, ואולי אני בכלל לא יודע אם אני יודע או לא , ואני מחפש, הבעיה היא לא למצוא אלה לדעת שמצאת, כי בסה"כ הכל משחק, ואם מפסידים? נותר לנו רק לקוות... ואולי כן ואולי לא מה שבטוח... זהו! כי זה בעצם מה שיש, ואם לא היה לנו את זה, אז מה? היה משהו אחר, יכול להיות יותר גרוע? אני לא חושב שיכול להיות יותר טוב,נכון? ובעצם את מי אני שואל, ומי בעצם יש לי לשאול, אם לא את עצמי, ומה אני יודע? ואולי אני רק צריך לגלות, את מה שאף פעם לא היה ממש בכף ידי...

3. כשאני מזיין אותה, אני חושב עלייך. כשאני מנשק אותה, אני מדמיין שאני מנשק אותך. כשאני מעביר את הלשון שלי על הצוואר שלה, אני חושב איך הצוואר שלך יהיה. כשאני מלטף לה את השיער, אני חושב איך בטח השיער שלך הרבה יותר נעים. כשאני מתוכה, אני רוצה להיות בתוכך. כשהיא גונחת מעונג, אני תוהה אם גם את היית גונחת מעונג. כשאני לוחש לה שאני אוהב אותה, אני בעצם אוהב אותך. וכשהיא שואלת אותי למה יש לי דמעות בעיניים, אני אומר לה "עזבי, סתם".

4. אתמול בלילה הלכתי לאיבוד בין רגלייך, המגע שלך שיל בגבי צמרמורות של הנאה כל פעם מחדש. החום שלך נסח בי רוגע עמום, בחיקך הרגשתי כתינוק הספון בזרועות אימו. טבעתי בך, שקעתי אל תוך תוכך ונבלעתי במתיקות אהבתך.
היום בבוקר גיליתי שאת סתם עוד אחת.


עוד כמה דברים על אהבה וגם סיפורי האהבה הגדולים של ירושלים

אשאל עצמי מדוע


אשאל עצמי מדוע, ואיזה טעם יש? וכי מדוע שאסמוך על אשר עיני מגלות לי, ואתן דעתי לרחשי ליבי, וכי למה תהינה אוזני כרויות, כאשר לעיני נגלים שקרים, ליבי אוויל הוא בלבד, והבלים לבדם נשמעים באוזני. חיי משוללי משמעות הן, שכן חסרים הם הוודאות, תלויים על בלימה כה רעועה שדי במשב רוח בודד להשליכם אל תוך תהום הנשייה, ואז אוותר, אידיוט אך צודק.
חסר אני את הבטחון, הוודאות בדברים, שייתכן ושקריים הם, ואז מה הם לדידי, האם עלי להשליכם מעלי, כיצד אתן דעתי לדבר שאין אני בטוח בקיומו. והאם אין זו כליל הטפשות להתמסר לחיים התלויים בדבר בטל מיסודו. חומסי חיים פילוסופים עשו דרכם לקרבי ושדדו ממנו את זיו חיי והרצון להאמין, כתמים שאינו יודע, בכל אשר לי.

אך היה וחיי אשליה הם, ודבר אינו אמיתי שכן האמת הסופית ממני והלאה, היש אשליה מתוקה מזו?
האם זיו פניה הקורן ועיניה התכולות, ואותו רגש הגואה וממלא את חזי בשעה שרואה אני אותה שקריים? ואם זהו חלום, איני רוצה להתעורר. ודבריהם של המשוררים, והצלילים, המראות, כל היופי, והרעב זה המנקר בתוכי, האם בבטלם יימצא לי תחליף שישביע אותו רעב אליהם משאינם. ואם פרח זה אינו אמיתי, האם יש דבר אמיתי מחיבתי אליו?

כאב, פחד, אהבה, שמחה, רצון, ואומר בהצמדי אליהם בכל מאודי כי פחדן אני, ואולי אכן פוחד אני מהדברים שמעבר כי איני מסוגל לוותר על אשר לי. גם שקרי הכל, הרי שלי הוא אותו שקר, ואין שקר מתוק מזה, ואוהב אני אותו יותר מכל תחליף שייתכן ויימצא מרגע שיתבהרו הדברים. האם מותרו של הסומא מהרואה בשמחתו שכן אינו משכיל הסומא לראות את עריריותם של הדברים. 

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

ארס-פואטי


מדוע? תשובה ראשונה תהה משכית כתפיים, מתנצלת בפני העולם. ובכל זאת? ראי, זוהר אין כאן, אומנם רומנטיקה מסויימת אך באין רואה. משלים אני היום כי שכר בעמלי לא אראה. ערבי הוקרה בעבורי לא ייערכו, ככל הנראה, ולפרידה רגשנית לעולם לא אזכה שכן לעולם לא יהיה מקום אותו אעזוב. רבים הסיכויים כי יוותר מפעל חיי בין דלתותיים אלו, אותו מקום בו כיליתי חיי. בודד אהיה וודאי בודד אמות, ואת אשר היה כאן אך מעטים יידעו, את בניהם. כפי שאמרתי, בודד אמות, ולצידי אך חלומותיי המרוטשים, זבי הדם מצפרוניי העקשניות שעד תעזוב נשימתי אפי לא יחדלו מנסות להפיח רוח חיים בשברי כלי אלו שכבר היום נראים גוועים עם נקוף השעות. ודאי מעל קברי, ייתכן כי בטרם עת יאמרו, ודאי יספדו לי בתוכחה סמויה כי ילד נותרתי, ואת שגיונות הבכרות שפסחו מכבר מלבבם של חברי לספסל הלימודים סרבתי אני לנטוש. יודע אני כי בחדרי חדרים יאשימוני כי בטחנות רוח לחמתי ובאוזלת ידי סרבתי להכיר עד דרדרה אותי זו ,שמעלתה היחידה הינה שהיא בלתי מתפשרת, אל רפש הקיום וכן שחיי מעולם לא נחיו. מדוע? זאת הבנתי כבר בגיל צעיר, אין חיי כחיי אחרים, ולוקה אני במותרות הנדמות מובנות מאליו בעבור אחרים. צרכיי הם כצרכיו של כל אדם, אך בעבורי קשתה הדרך במציאת סיבה להעתיק עצמי ממקום למקום. נזקק אני סיבה למענה יפעם לבבי, שכן אין יכול זה לפעום סתם כך. לדמותי במראה השואלת "מי אתה?" חייב אני תשובה. 

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

ארבע נשים לי בחיי


ארבע נשים לי בחיי, ארבע נשים אותן אוהב הנני אהבה עזה ממוות.  הנצחית, המאכזבת, המסתורית והאופטימית, ארבע נשים, הרעל והתרופה, הטירוף והעונג, ארבע נשים הן חיי, ואולי אישה אחת היא כל ארבעתן.

הנצחית, לעד היה ויהיה משכנה לבבי. בכל עת אבלוש אחריה וליבי יצא אליה, בינות ההמון, פרצוף אחד בודד עיני מחפשות. סוהרת חטובה, הנני אסירה, בכבלי דראון עולם, לא פסה דמותה ממחשבותי. עת אני עם האחרות, אין היא משה ממחשבותי ותלווה היא אותי בכל מיטה אשר אפקוד. ועת אני איתה, גונחת גוהרת מעלי, לא ימצא לי מקום אחד בעולם בו אוכל להעלות בדעתי להמצא, מאשר איתה. ידי מבקשות מגעה, והנה היא נעתרת, אך יודע אני, במהרה יגיע רגע, והנה פיה מנתץ תקוותי ומידעני, לעולם לא תהיה שלי, וכך זוכה היא בנצחיותה.

המאכזבת, מגעה מנחם, ושקט מתוק מזמן לי זמני עימה. בליל הרגשות, הכעס שהפך במהרה מכאוב פג ונעלם למגעה אצבעותיה על גווי החשוף וידי המנגנות על גופה בקרבה מושלמת, עד אותה רגע בו קמה היא והולכת, אותו רגע בו שבים ומכבידים במשקלם הכבד מנושא הספקות והכעס, ואותו בלבול נוראי, שכן אומר אני במבטי האומלל הנשוא אליה, הישארי! ואומרת היא, לא, איני מה שתרצה שאהיה, ולעולם לא אוכל להיות. אך אותם רגעי נחמה עילאית בודדים עימה, מצדיקים את קיומם של כל שאר הרגעים, הכאובים והכבדים מנשוא.

המסתורית, איני מכיר אותה. מבט חתום ופה שותק, ועיניים האומרות: עולם ומלואו בי. ורוצה אני לדעת עולם, ואותו דבר נעלם מעבר לשתיקתה. ברגע של חולשה התוודעתי אליה, ומאז, נפשי מחפשת את אשר מעבר לכתלים של שתיקתה, ורעב למה שפיה אינו מעז לומר, אך יודע ליבי כי קיים. לעולם איני יודע מי היא זו המביטה רעבה בי, מחשבותיה, רגשותיה, יישותה, תעלומה מכשפת, נעלמת. קסם חסר פשר, של דבר העשוי להמצא לי, במקום שאיני יודע כלל מה הוא.

האופטימית, זו הנמצאת על ידי תמיד, זו הצוחקת, המלטפת, זו הקשור אני בה בעיניהם של הכל ואין כל חטא בגידה עימה כפי שיש בכל האחרות. זו שאוכל לדבר אודה גסויות אודות יציבות והאהבה. ברור ומובחן כי מחויבים אנו זה לזאת ועתיד מזהיר לנו יחדיו. והיא היחידה, שאיני אוהב באמת.   

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

אני חייל


הוא רץ ממני, דרך הכוונות אני רואה את הגב שלו מתנועע בפאניקה נואשת, מנסה לברוח, אבל שנינו יודעים שהוא אבוד. הכת יושבת בתוך הכתף שלי, והאצבע על ההדק, הפעם היא אפילו אל מזיעה, לא מזיעה יותר. ירייה פשוטה, עוד שנייה, והבן-זונה על הרצפה, אני כמעט מריח את הדם.  המדים שלו, כמעט כמו שלי, צבע קצת שונה, מתנפנפים בקצב הריצה שלו, רק שנייה אחת והם מוכתמים בדם, וככה זה, הוא אויב, זה הוא או אני, זאת מלחמה, ועוד שנייה, אני הולך לנצח, כי אני אחיה, והוא, לא. קליעה פשוטה, הוא יודע, שאני לא אחטיא, לא אני, מצטיין מחלקתי בסדרת צליפה, אין שום סיכוי שאני אחטיא. ופתאום, בשבילו, זה כבר לא מלחמה, כבר לא אכפת לו אם אני אחיה או לא, הוא כבר לא רוצה להרוג אותי, לא שהוא לא היה הורג אותי אם יכל, אבל עכשיו, כשהוא רץ, בשבילו זו כבר לא מלחמה, הריצה שלו, זה ניסיון נואש אחרון, להישאר בחיים, כאילו שאם הוא ירוץ מספיק מהר, לא תהיה יותר מלחמה, והכדור שלי לא ישיג אותו. דרך הכוונת אני רואה אותו מגניב מבט לאחור, לשנינו ברור שהוא מנסה להעריך כמה זמן נשאר לו עוד לחיות, לא הרבה, אני עונה למבט השואל שלו, עוד שנייה, הוא על הרצפה, עם חור בגב, ואני, מנצח, עד המלחמה הבאה. מסביבי אני שומע קולות ירי, המלחמה נגמרת בשביל הרבה כאן ועכשיו, בשביל הרבה אחרים, היא תמשך אחרי היום. אני משפר את האחיזה בנשק, לשנייה הוא יוצא לי מהכוונת אבל מיד אני מחזיר את הצלב אל הגב שלו, יש לי עוד 13 כדורים במחסנית, בשבילי המלחמה עוד תמשך. האצבע שלי נלחצת, סוחטת את ההדק, כמעט תעיתי, ברור לי, עוד שנייה, והייתי נופל, אם לא הייתי משחרר את הירייה עכשיו, זה היה הסוף שלי, כמעט והתחלתי לחשוב. נפץ, כשהנוקר פוגע באחורי הכדור, רתע, מקפיץ קלות את הכתף שלי לאחור כשהקליע טס מתוך הקנה, כל מה שאני יודע עכשיו, אני לא רוצה להיות חייל. 

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

זוכרת


"אני שיכור, אז אני אעמיד פנים שאת לא כאן, בסדר?" שאלתי אותה רטורית כשיצאתי מהפאב.
"בבקשה אל תגיד שלום" היא ביקשה.
"שלום" אמרתי.

את האהבה השארתי מאחורי בפאב, עתה נשאתי את התחליף שלי, מתודלקת בכמה קוקטילים שקניתי לה, אל עבר מונית שעמדה בקצה הרחוב.
צחנת ערווה מיוזעת מלאה נחירי כאשר הטלתי הצידה זוג תחתונים בחדרי, מעורבבת בשרידי זרעי שלי, עדות משהתרחש ממש באותה מטה אך כמה שעות לפנים, ועתה עתיד לחזור על עצמו. לאט, גוף לחוץ אלי וידי מתעקלות סביב גב ופי מרעיף נשיקות עמוק אל לשון מעכסת, התניתי עם אחת אהבה אל מישהי אחרת, בעלתי זיכרון דבר מה שנותר מאחור, זיכרון המתיר לעצמו להשלים את פערי הפרטים, פינות נסתרות בגופה שמעולם לא נשזפו על ידי עיני, לטיפות שמעולם לא החליקו על עורי, מילים שמעולם לא אמרה, אפשרויות דברים שיכלו להיות, ומתו בכל פעם שנפרדתי מעליה.
בחושך שבחדרי, לא ניתן היה לדעת כיצד נראים פני, ואם הם מחייכים או בוכים. אך ביקשתי להאמין, כי אי שם הרחק ממני, ישנה אחת היודעת, יודעת אודות הדמעות שגובות המחשבות עליה, והחיוך המופיע מאותה סיבה בדיוק. בחושך הענקתי לה תארים, יכולות מיסטיות על אנושיות, פיללתי לג'יני שתמצא, לכוכב הנופל שיחלוף על פניה, אל דג הזהב שיאפשר לה לצפות בי, כמשקיף אילם לצפות בחיי בלעדיה. רציתי שתראה, כיצד הפכו הסיגריות למריחואנה, והבירה הפכה לוויסקי עם סודה, בסגנון ג'י.די.סלינג'ר, בכדי להתאים לכל הסיפורים והשירים שחלפו בראשי אך גוועו בטרם זכו באלמותם על נייר, בכל לילה, גוזלים ממני שעה בטרם ארדם.

הגוף העירום שלידי נחר חרישות, ספון בשינה עמוקה ובוטחת, מושפעת האמון בהצהרותיי השקריות שגם לי היה טוב, ושאני הולך ומתאהב בה. קמתי ויצאתי אל הסלון, בקבוק חום שקוף נח בבטחה מוטעית על שידה קטנה בפאתי החדר.
חושב יותר משעלי לחשוב, שותה מעט יותר משעלי לשתות, מעשן מעט יותר משעלי לעשן. עשן מסתלסל ומרקד באוויר ובראשי המסוחרר, נבלע בחלל. ועוד מעט, היא כמעט פה, אני אחזיר אותה אלי. יד מושטת אלי אוויר דומם, קימוריה המסותתים, ידי מחליקות, מתוות מיתארי גופה. מבעד לאפילה, ניבטות אלי פניה, מחייכות, אני כמובן, אינני משיב חיוכה ריקם ועונה במבט מאשר כאומר, כן, אני שמח איתך, שמח שאת כאן, וודאי אינני לבדי, איני בודד, איני עצוב. רוכנת כלפי, זיק של שובבות ניסוך על פניה, היא סותרת לי בחיבה על אפי, מפנה פני לצד ומשתהה לרגע, האם היא עדיין שם? וודאי, וכי לאן תלך? מחוץ לכתלים אלו, אין דבר, קירות אטומים, אוויר זר לא יחדור לפה הלילה, חדר סגור ומסוגר, ואני בו, איתה.
"את עדיין אוהבת אותי?" אני שואל.
"אני כבר לא מכירה אותך, עבר יותר מידי זמן" היא עונה.
"אמרת פעם שלא משנה מה יקרה את תמיד תאהבי אותי, וששום דבר לא יכול לשנות את זה..."
היא מחייכת אלי "ילדון טיפש...".
מרחפת לאורך החדר, קוראת לי, גופי יגע מביע מחאה חלושה בשעה שאני מרים עצמי ומשרך צעדי לעברה. מגע, ידה בידי, מבט חודרני, היא שלי. רגלינו יחפות מתופפות בפיזום מסונכרן על הרצפה, ריקוד שמימיי. ידה מלטפת את בטני החשופה, לשנייה אני נרעד וכבר ידיד אוחזות במותניה ומושכות אותה אלי, שנייה נוספת, וגופה לחוץ כנגדי, ידי מפלסות דרכן מאחורי גבה וכבר היא אחוזה לתוכי. ריפרוף שפתיים, מתגרה קטנה שלי, פעם נוספת, ועוד שנייה,שפתינו לחוצות, חמות נעות באיטיות בואלס חושני.

צלצול פעמון, אני קופץ, מסב פני אל הדלת ומחזיר אליה רק בשביל לראותה גוועת אל תוך האפילה. אני מקים עצמי, מפתח מסתובב, ידית, ומעבר לדלת, היא עומדת, נכנסת, הדלת נסגרת אחריה, ואני רוצה שכבר תלך.

"אתה עדיין אוהב אותי?" היא שואלת בעודה עומדת בדלת.
"כן..." אני עונה.
"אז למה הלכת? למה כל-כך רחוק? למה למקום שבו אני לא יכולה למצוא אותך?".
"רציתי להמשיך לחפש אותך, אבל לא רציתי למצוא".
"אתה רוצה שאני אלך?".
"כן..." אני עונה.

אחרי שהיא הלכה יצאתי לחפש אותה. לבשתי את המעיל וירדתי אל הלילה של רחוב 17 מערב. הרגשתי יותר טוב עם הידיעה שהיא עכשיו עשרות אלפי קילומטרים ממני, במקום אחר, בשעה אחרת, עושה דברים אחרים, הרגשתי טוב לא לדעת מה היא עושה עכשיו, כך שאולי יש סיכוי שאני אתקל בה ברחוב, יש סיכוי שהיא באה לפה וגם היא מחפשת אותי ברחובות של צ'לסי, יורדת לווילג' ולסוהו, היא הייתה אוהבת את הסוהו, חשבתי לעצמי. היא פגמה בחיי, לקחה מהם משהו שנשאר רחוק בארץ איתה, משהו ששייך לי אך היא סירבה להחזירו. כל חיוך, כל שמחה, כל הצלחה או מאורע, כל תקווה או צפייה,
כולם היו חסרים משהו, כולם לקו, בכל אחד ואחד מהם פגם זיכרונה, דבר לא היה שלם, דבר לא היה מושלם בלעדיה. בפינת השדרה השישית ורח' ספרינג ראיתי אותה, יוצאת מפאב ונכנסת למיצובישי הלבנה הישנה שלה, ידעתי שאני אמצע אותה בסוהו. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לנסוע אחריה. היא נסעה מערבה, נכנסת למנהרת הולנד לכיוון ג'רזי, הנהג שאל אותי אם להמשיך ופירש את השתיקה שלי כאישור.
היא לא יצאה ביציאה המרכזית מירושלים, אלא בחרה בדרך המשובשת שיורדת מקריית-מנחם לכיוון עין-כרם, לא ניתקתי את עיניי מהמיצובישי הלבנה, פונה ימינה בצומת כרם ומתחילה לעלות לכיוון מבשרת ציון, המונית עקבה אחריה ממרחק של כמה עשרות מטרים. בכיכר הסטף המתפצלת למבשרת, צובה ועין-כרם היא פנתה בפתאומיות לכיוון הר-איתן, גומעת בעלטה את כביש הגישה לחניון של המעיין. המיצובישי נעצרה בקצה החניון, במקום ממנו ניתן לראות כיצד העמק המשתפל למרגלות ההר הולך ומתבהר בכיוון מזרח תחת האורות של מערב העיר. ביקשתי מהנהג לעצור ושילמתי לו, יצאתי מהמונית והלכתי לעברה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא הסתובבה אלי ושובל של דמעה מעטר את לחייה הימנית.
"אני יכול לרקוד איתך?" שאלתי.
היא התקרבה אל והניחה את ידה האחת על עורפי ובשניה אחזה בידי.
שם בלילה, בקצה החניון כשאורות האזהרה של בית-החולים מנצנצים מעבר לכתפה והכוכבים מספקים לנו מוסיקה, רקדנו.
"אז יש לי אהובה חדשה, או מאהבת, או חברה, או לפחות מישהי שאני ישן איתה" אני פותח "והיא לא את, אבל, היא גם לא היא, לא היא עצמה, לא בשבילי. היא צל, בכל פעם, בכל בוקר, צל בסמטה, צל שאני מקווה שאת תתגלי מאחוריו, אבל הוא נשאר רק צל. וכל לילה, אני ישן איתך, ומתעורר איתה, ואני שונא אותה בשל כך, כי אני חי איתה וחולם עלייך.
"ולא מפריע לה שאני לא מתגלח, ולא שאני מעשן, גם לא סמים, למרות שלזה היא לא מצטרפת אלי. והיא כבר יודעת מה אני אוהב, לפחות כך היא חושבת, והיא מנסה לשמח אותי, ורק עושה אותי יותר אומלל. והיא מנסה לדבר איתי, בלילות, אחרי שאנחנו שוכבים, ואני עונה לה, מדבר איתה, אבל לא אומר לה כלום. וחשבתי שהיא תיקח אותך הרחק מכאן, חשבתי שהיא תכה אותך עד שתברחי, אבל אני עדיין, עדיין מנסה להרגיש אותך בעור שלה, להריח אותך בריח שלה, לטעום אותך בשפתיים שלה, לשכב איתך כשאני שוכב איתה, ומשום מה אני לא מצליח, לא באמת מצליח לשכוח אותך, כי אני לא מצליח לאהוב אותך בלאהוב אותה...." ואז אני משתתק.

"אני אהבתי אותך פעם..." היא לחשה באוזני.
"אז למה?" שאלתי.
"אתה לא אוהב את עצמך, אז איך אתה יכול לאהוב אותי?"
"פשוט, יותר קל להסתכל לך בעיניים ומאשר במראה, בעיניים שלך תמיד נראתי יפה יותר".
"ובמה אני אמורה להסתכל? בעיניים שמפחדות להסתכל על עצמן?".
"אם אני אחזור, את תחכי לי?"
"אתה יודע שלא, אתה יודע שכבר שכחתי ממך, אתה יודע שיש לי חיים אחרים כבר, אני אחרת, בטח גם אתה...".
"אני אותו בן-אדם, בדיוק אותו בן-אדם".
"פעם הכרתי אותך, עכשיו האדם הזה שהכיר אותך השתנה, השתנה ברגע שהחלטת שאתה בורח מהכל. אולי היא הכירה אותך, אבל אני לא".
"אני לבד?" הפסקתי לרקוד והלכתי לאחור.
"אתה לבד... אני כבר שכחתי אותך". והיא מושכת את ידיה מעל כתפיי, סבה על עקביה ובתוך דקה אני כבר צופה במכוניתה נעלמת אל תוך החשכה.

מעולם לא הגעתי בחזרה לדירה. כרטיסן ברכבת מג'רזי לפן-סטיישן זיהה את התמונה שלי ואישר שהגעתי בערך בארבע בבוקר למנהטן, אף אחד מהעובדים במשמרת הלילה בתחנה לא זכר שהוא ראה אותי, שומר הלילה במדיסון סקוור גארדן אמר שנדמה לו שהוא ראה אותי אבל הוא לא בטוח, שום גופה לא צפה בהדסון. תחליף האהבה שלי אמרה לשוטרים שיצאתי שיכור מהדירה באמצע הלילה ואין לה מושג לאן נעלמתי, זה כאילו שהוא נעלם מעל פני האדמה, היא אמרה להם.




אידיוט


ובהתחלה, אתה לא בטוח שזה עובד, ומה אתה מרגיש, אם אתה מרגיש, למה אתה מרגיש ואיך. ושוב אתה שואל, אם זה מספיק. ושב אותו פחד נאלח, שאולי הפעם זה לא יצליח, עשית משהו לא נכון. ליתר בטחון אתה מחזיק את הנשימה, עוצר את האוויר שמשווע לחמוק מריאותך, והלב דופק, לנשום, המחסומים נופלים, ורק להכניס את זה, עמוק, רק שכבר יתחיל.
אבל הנה, פתאום כבר כבד, והקלה, אתה שמח, ואתה קם, והסחרחרות הקלה מרגיעה אותך, שהנה הצלחת כי זה באמת עובד, ולא נדמה לך.
ותוך שניות זה בא, אתה שם מאחור, והנה היא כבר הולכת, קמה ושוב לא צריך לסבול אותה.הפה שותק כי הוא צריך לשתוק, היד דוממה כפי שעליה להיות, והלב אינו פועם כי אין טעם יותר בטירוף זה שלך. כמו בקסם זה נפתר, ואם זה היה כל-כך פשוט, לגרש אותה ככה, למה לא עשית את זה מוקדם יותר? ממה פחדת, או אולי יותר נכון, למה קיווית? נהנת להשלות את עצמך? ואכן, אין ספק שאווילות תמימה זו שלך כה הועילה לך, הרי הבט, הבט בעצמך וראה, אידיוט, מנותק וחסר כל רגש, אתה כה אומלל בעיני, אבל טוב לך. בהרף עין הפכת כמותם, אנוכי ומרוכז בעצמך, ואולי רק כך תהיה באמת שייך, אולי ככה סוף סוף תוכל להתמקד בדיוק במה שבאמת אמור להיות כל-כך חשוב, אתה עצמך, עזוב אותם, שקע פנימה, אכול את עצמך והעלם והם לא יוכלו לגעת בכך יותר, ולא יהיה כאב.
ומה הם? וכמה מצחיק אתה, עד שזה עצוב. מה קרה לך? איפה פיספסת, איפה טעית. ואיך יכולת להיות כל כך תמים ומה גרם לך לחשוב, שיש דבר מה מעבר, ושיש יופי, שיש אהבה. ומגדל השן שלך, כל-כך נכון, ונדמה לי שכבר כמעט וחייכת, או רצית לחייך.

וכמה אני אוהב ומקנא בך. באיזו ערגה אתה משווע לאחר, ואכזריות החד-גונית של רצף עבר, הווה  וחלילה עתיד, ומה רגיל, כיכול להיות לא רגיל, והנה אפולינר חופן אותך בידיו ומזמין אותך אל ממלכתו, שם האסור מותר ואין מותר כשם שהכל חופשי. כי אם תבין, היכן היופי, ואם תדע, כיצד מתה האהבה. שוני מתוק, ואתה שמח.

שם למטה על הרצפה, אתה מרגיש בודד? והרי לא חסר דבר, ובכל זאת, מה זה שם במעמקים מעיק? ושוב הפסקת לחשוב, מה הייתה המחשבה ההיא, שוב אינך יכול לזכור משהשבת לך ידע. שילכו כולם, אתה מטיח באוויר הריק, מקלל ומגדף, שילכו להזדיין כולם, ואיזה חיוך יש לך על הפרצוף, ולרגע, נדמה לך שחם. ואתה מנסה, בכל כוחך, לחשוב, ושוב אתה חוזר הלוך ושוב בראשך. ונדמה לך לשנייה שמצאת, אבל אינך יכול לזכור, ולא משנה כמה תנסה, הרי זה חסר טעם, לעולם לא תמצא את אותו אדם אובד, הוא אינו לעולמים. כל שאתה רוצה הוא למצוא אחד, אדם אחד, שלא ילך להזדיין, שיאהב אותך, שתאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל ההוא אנוכי, וזאת פגעה בך ועל ההיא בכלל אין מה לדבר. ולפתע אתה סוף סוף מבין, כמו עיוור שאינו יכול לשאת עוד את עיוורונו ובוחר לראות, אתה מבין שאין יופי, ואין הדר, ואפילו רגש טהור לא, והכל כל-כך מכוער, כה מנוכר, בודד, וכבר נהיה לך קר. אבל בסדר, כי למה שיהיה לך אכפת, ואלף עזזלים, למה שתקריב, ומה זאת הנתינה, פתי, צוחקים לך בפרצופך, לוקחים ונעלמים מבלי לגעת בך.
אז למה באמת, למה שתישאר שם, על הרצפה, כי עם כל הכיעור הזה, וכל הפגימות, חיוכי הזהב ולבבות האבן, ידיים רכות ומבטים קשים, מה יהיה עלייך. די, הס, פול אחורה, השפל מבט ופגוש הרצפה המחכה לך בחיוך כזה, השען את ראשך, הנח לו להעלם אל תוך ים של שלווה, ואל תחשוב יותר, תהיה, שמח...

יום שני, 4 באוקטובר 2010

חתולים


פרדיריך ניטשה כתב על אהובתו לו סלומה שהיא בעלת אופי של חתוך- טורפת במסווה של חיית שעשועים.
ובכן, פרדי יקירי, האהוב עלי וקרוב לנפשי, אולי יותר מכל אדם אחר, הרשה לי לבאר לגבי נקודה זו ולדקדק בפרטיה של הגדרה זו.
באשר לאופים של חתולים, מעיניו של החתול נתונים אך ורק לו עצמו, נטול הוא כל רגש וחשבון לאחרים, חובות נאמנות ונתינה הן ממנו והלאה. אין זה אומר כי אין הוא מסוגל לאהוב בריה זולת עצמו, אך אין בליבו אפשרות לרגש, בין אם זו נאמנו או אהבה, שבכוחו להעפיל על רצונותיו שלו ואהבתו העצמית של החתול, ולא ניתן לשנותם.
חתולים יכולים להיות היפים שביצורים, האציליים ביותר. הטבע חנן אותם בקסם חושני בלתי מוסבר. בשעה שהם מתכרבלים בחיקך אין דומה להם, ובנקל ניתן להעביר שעות של הנאה בחברתם. אך בדומה לכל דבר מסוג דברים אלה גם משחק עם חתול הוא כאליה וקוץ בה. עליך להמתין שהחתול יחפוץ בחברתך, לעולם, גם יהיה זה כל רצונך עלי אדמות, לא תזכה לטיפת חום ואהבה מחתול אם תבוא אתה אליו, לעולם לא תקבל את שחפצה נפשך ואתה אף עלול להענות בציפורניים שלופות. לשווא תביט ממרחק בחתול, אם הלה לא יחפוץ בחברתך, תשאר מיותם בתקוותך בלבד עד שניאות החתול להקדיש לך מזמנו כי בכך חשקה נפשו, במשחק או חיבה ממך, או שמא תועלת אחרת כמו אוכל או דבר מה אחרי שהוא ממעיני החתול ובכוחך להעניק. או אז יבוא אלייך החתול עם מבטו המתפנק שבשנייה ימיס את זכר הציפורניים השלופות שקידמו אותך כאשר אתה באת אליו ולא להיפך. ושוב תתמכר למגעו עד שתמאס עליו.
אולי בעצם, הגדרתו של פרדריך נכונה, הם באמת חיות טרף במסווה של חיות שעשועים. 

אורי רוצח את אלוהים - סיפור קצר


אורי היה אנרכיסט, אנרכיסט עד לשד עצמותיו, לא כמו כל אותם מתבגרים אחוזי התלהבות, אלא אנרכיסט אמיתי.
אורי היה אנרכיסט על כל המשתמע מכך, החל ממראהו החיצוני, נעליים צבאיות גבוהות, ג'ינס משופע קרעים וחולצה שחורה נצחית וכלה במעשיו באידיאולוגיה שלו שמעולם לא חטא לה.
אורי שנא כל סוג של סמכות וסלד במאבקו התמידי מכל סוג של ממסד. זה החל בגיל צעיר כאשר נשלח לביתו ע"י המורה לאנגלית לאחר שטרח לעמוד בפניה על כל נק' הדימיון בינה ובין תרנגולת.
מהתיכון סילקו אותו בגיל 17 לאחר שבעיצומו של שיעור היסטוריה התיישב על שולחן המורה והצית לעצמו סיגריה. עד היום אין אדם אחד בכיתתו הישנה של אורי שאינו צוחק כאשר הוא נזכר בהבעת פניו של המורה כאשר אורי הציע לו בנדיבות שאכטה.
עם השנים לא דעך יצר האנארכיזם באורי, אלא רק גבר, הוא שנא את כולם, הממשלה, המשטרה, פקחי התנועה, עובדי הזבל. חוקים כל-כך הפחידו אותו, כל סוג של שליטה עליו עשה אותו חולה, ההרגשה שמישהו מכתיב  לו מה לעשות ומגביל אותו באיזה אופן רדפה אותו כסיוטים בלילות.

יום אחד ישב אורי בפינת תא מעצר בתחנת משטרה לאחר שנתפס מטיל את מימיו על ניידת משטרה. הוא הקל על השוטרים לתפוס אותו כיוון שדאג לבצע את המעשה בשעה שהשוטרים היו בתוך הניידת.
כך ישב לו אורי על דרגש בתא המעצר, וחשב, שבעצם, כל המלחמות שלו קטנות וחסרות חשיבות לנוכח הבעיה הגדולה באמת, כל המטרות שלו פעוטות ואין להן כל חשיבות בהשוואה לייעוד האמיתי שלו, הממסד והחוקים חסרי חשיבות מול הדיקטטור הפשיסט האמיתי, מי שבאמת כובל אותו ואחראי לכל החוקים שבאמת כובלים את אורי. הנה מצא לעצמו אורי כבלים אמיתיים אותם יוכל לקרוע מעליו, בכדי להיות חופשי מאותו טירן אכזר.
לאחר ששוחרר בערבות, רץ אורי לביתו, נכנס בסערה אל חדרו החשוך. אורי לקח אקדח ותחב אותו בחגורתו, תלה שרשרת עבה בצידו והוסיף אגרופן בידו השמאלית. הוא התיישב על כיסא ולקח אקדח נוסף, תקע אותו בפיו ומילא את הקיר שמאחוריו בתערובת של דם ומוח מרוסק.

אורי ניגש אל דלת לבנה ופרץ אותה בבעיטה תוך שהוא מפיל בשאון רב שני עציצים טרופיים שהיו מעברה השני. הוא נכנס אל אולם לבן והלך בנחישות לאורכו אל עבר בחור בחליפה לבנה ופנים קורנות שעמד מאחורי דוכן ועיין בספר ענק, לפניו עמדה שורה של אנשים בתור מסודר. אורי הגיע אל קצה התור ועקף אותו בהבלגה וחוצפה עד שהיגע אל לובש הלבן שעוד בטרם הספיק לברך את אורי לשלום חטף בפניו מהולמה אכזרית ששלחה אותו אל הריצפה תוך שפרצי דם מאפו מכתימים את בגדיו, שיניו הקדמיות נשברו והטבעת הזוהרת שריחפה מעל ראשו התעקמה. אורי התפנה לבעיטה נוספת בשכוב על הרצפה והמשיך בדרכו אל עבר מסדרון צדדי מעברו השני של הדוכן. אורי הגיע לקצה המסדרון ופרץ בבעיטה את דלתו של משרד פינתי.
"אתה!" הוא צעק אל עבר איש עסקים מופתע בחליפה יקרה.
"חתיכת בן-זונה!" אורי החל להתקדם לעבר האיש.
"פשיסט בן זונה! אתה חושב שאתה יכול לשלוט בי?!" צעק אורי בחימה. האיש היה המום וניסה לצעוק לעזרה אך אגרופו של אורי הקדים אותו והאיש צנח אל הרצפה.
"מה זה החוקים האלה?! הא?! פיסיקה מה?!" צעק אורי בעודו בועט האיש על הרצפה פעם אחר פעם.
"מי אתה חושב שאתה?! כוח המשיכה מה? אתה תגיד לי מה לעשות?! אתה תצמיד אותי לרצפה? נאצי מזדיין!". אורי המשיך להכות בחמת זעם באיש. לבסוף נמאס לו והוא שלף את האקדח ממכנסיו ותנועה ממכונת תקע כדור בראשו של האיש.
אורי שמע מחוץ לחלון המשרד רחש. כאשר הביט דרך החלון הוא עוד יכל לראות למטה איך אנשים מבוהלים מתחילים לרחף מעל למדרכות ואיך בנייני ענק קורסים דרך בקעים שנוצרו באדמה.
אורי חייך לעצמו ובעט שוב בגופה.