בהמשך הרחוב מהמלון שלי. לילה של יום שלישי או רביעי, לא יודע. באמצע החיים האלה, כל מה שאני רוצה ממנה זה שתחזיק אותי, כי אני נופל, לאט לאט, ואולי כבר יותר מהר, אני מרגיש את עצמי נרדם, ואני יודע, יודע.
ואני רוצה למצוא לעצמי, נשייה, שכינה, לא. אני רוצה אהבה. והיא מעלי, מלטפת את השיער שלי, אבל היד שלה קרה, וכל מה שאני רוצה זה שתתחמם, שאני יחמם אותה, אולי היא סוף סוף תבין. אבל לא, פה ושם, ואין תקווה.
ועל גג הבניין, אני משתגע, ומתחיל לצחוק כמו חולה ירח, ואולי אני שיכור, או מסומם, אני לא יודע. אני מפחיד אותה, היא צוחקת. והרחוב למטה, שקט, ויצר נבזי דוחק בי להפר את הדממה בצלילה מחרישת אוזניים, והרחוב הזה כבר לא יהיה שקט זמן רב.
ומה זה האפור הגדול הזה? הממלא, המכלה, ואם רק היה אחר, ברור. אבל לא, אני לא מבין. והיא רק מגחכת בעצב, אין מה להבין, פשוט תמשיך, אולי פשוט אי אפשר להבין, מה זה משנה? מה זה משנה? זה משנה הכל. זה, בעצם מה שחשוב, ובלי זה, מה יש? אולי יש, אבל מה זה חשוב. אני רוצה להבין, רוצה להרגיש, להיות צודק. אבל היא מכשילה את צעדי, כאב חד, אני על המדרכה. ומאחור אני שומע אותה חשה לעזרתי, מה היא תעשה איתי, היא שואלת, אפילו למנוע ממני ליפול היא לא יכולה. ואם מישהו יכול? אני לא חשוב שאני הוא. אני לא רוצה להעלם, אני לא מוכן לדבר כזה.
רציתי כל-כך, רק משהו שונה ממני, אבל שיהיה כמוני, שיסתכל עלי, כמו שאני יודע, אבל נראה לי שהיא הלכה. לא, היא חוזרת, רק הלכה להביא יוד ותחבושת בשביל המצח שלי.החדר הזה חם, ואני רועד כל-כך, עייף, פשוט רוצה לנוח. אני לא יכול לעצור את עצמי, אני רשע, נבל אכזר, וכל כך מסכן. רע, רע, כל-כך רע, ושוב ושוב, אני לא יכול להביא את עצמי, לנוח, להרגע, להשלים. פשוט לא, פשוט לא מוכן להשלים.
מתי את חוזרת, אני צועק אליה, מלאכית קטנה. היא נעלמה. אני רוצה לעוף, מעל לבית הקברות הזה, לשרוף את העיר הזאת. ושוב, אני לא מוכן פשוט להשלים, רוצה את מה שהובטח לי, מה שהבטחתי לעצמי, מה שתמיד הייתי בטוח שיהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה