היא לבשה ורוד. אומנם היו מכנסייה בגוון כחלחל כהה אך חולצה ורודה ונעליים ורודות סירסו את התווך וכך הוכתר הצבע כחולש על הגדרת מלבושיה, זהו עיקרון סטטיסטי, ובו אין כל חשיבות למקרה הפרטי של גופה למן מותנייה לקרסוליה, כאם לכלל, שהיה כאמור, ורוד בתכלית, תכלית חולצתה, נעליה, פריחה מסוימת, מלאכותית או לא, בלחייה, וכן, אף שעון היד שלפרקה השמאלי, ורוד.
"זה מועדון רגאיי" מילותיה צלחו אך בקושי לעקור מבטי מאותו שעון ורוד "רגאיי מאוד באופנה עכשיו, זה בכל מקום".
משכתי סיגריה מהחפיסה (כאמל) שעל השולחן ופשפשתי בכיס מכנסיי (גאפ) אחר המצית שלי (זיפו).
"אתה לא מדבר הרבה, מה?" היא שאלה, משכתי בכתפיי "אולי זה טוב, כי כשאני לחוצה אני מדברת הרבה, ואם אני שיכורה אז בכלל..." היא החוותה בידה לכוס הבירה הצהבהבה שלה כמרמזת.
"זאת הראשונה שלך..." פלטתי בהתרסה ולגמתי מהכוס שלי (ג'יימסון). היא שתקה.
הנעתי את ידי והמאפרה נעתקה מספר סנטימטרים ממקומה לנקודה אחרת על השולחן, מאוד קיוויתי כי היא תשאל אותי לפשר התנועה חסרת התוחלת אך היא חזרה ללהג משהו אודות תל-אביב, שירות צבאי ועוד כמה דברים שבאופנה, המילה ורוד שוב העתיקה את מבטי מן המאפרה אל ידה השמאלית.
"אז מה עשית באותו יום בעזריאלי?" היא שאלה לפתע.
"נכנסתי לקנות סיגריות" שיקרתי.
בלונדינית עם עיניים כחולות. האם היא יפה? האם ייתכן כי אזיז את ידי שוב אך הפעם המאפרה לא תנוע? אין לי כל בטחון, אך ודאי מרבית הסיכויים כי אף על פי כן נוע תנוע, והיא, בהיותה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, גוון בהיר, חוטם סולד במקצת וורדרדות מצודדת בלחייה, הרי לפי כל חוק הסתברותי עלי למצאה כיפה בהחלט, אך כל עוד אין לי בטחון כי אכן תנוע המאפרה למגע ידי, כיצד אוכל לסיים את הערב בין זרועותיה העירומות?.
"מצחיק, אני אף פעם לא מתחילה עם בחורים, אבל ראיתי אותך ואמרתי 'יאללה, מה אכפת לי...' אל תראה אותי ככה, אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלו..." היא בהתה, מובכת קלות, על החולצה שלי (פלס"ר גבעתי).
"בדרך כלל..." מלמלתי אחריה.
"מה?" היא רכנה לפנים.
"אמרתי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל" וכלל הוא לרצות לשכב עם בחורות הנראות כמותה.
"כן, כנראה, אני עדיין בשוק מעצמי...".
"אני לא הסתכלתי על התחת שלך..." מילמלתי תחת מעטה עשן הסיגריה שלי.
"מה?" היא נראתה מבולבלת "מה זאת אומרת?"
"באותו יום" ניסיתי להסביר את עצמי "חשבתי על זה אחר-כך, כשהלכת, אני הלכתי בלי להתסכל לשום מקום חוץ מישר לפנים, זה מה שמשך את תשומת הלב שלך, בכלל לא ראיתי אותך עד שניגשת לדבר איתי"
"אתה חושב שזה מה שזה?" היא שיוותה לעצמה הבעה מתלבטת כמעט בכנות. במשך השנים למדתי כי בהייה רציפה ונאמנה בכוס בירה מושכת יותר נערות אל שולחני ממבט הסוקר את החדר עד כדי צוואר דואב בסופו של ערב.
"לא, אבל זה בדרך כלל ככה אז אין לי ברירה אלא לסווג גם את המקרה שלך ככזה".
"אני לא מסכימה, מה? אתה חושב שנעלבתי כי לא בדקת אותי וזה גרם לי לרצות להוכיח לך משהו, להכריח אותך להסתכל לי על התחת?!" היישרתי אליה מבט, היא כנראה יותר אינטליגנטית משנתתי לה קרדיט.
"את זה את אמרת... אבל ההוכחה היא לעצמך ולא לי, או אולי לחברה הזו שהייתה איתך"
"זה מאוד שוביניסטי מצדך"
"אני לא חושב, בשנות החמישים היה קומיקאי בשם גראוצ'ו מארקס, מהאחים מארקס, אולי שמעת עליהם, והוא אמר: אני מסרב..."
"אתה יודע מה" היא קטעה אותי "בוא נעזוב את זה, בוא נלך מכאן, מה בא לך לעשות?"
"לא יודע" עניתי לעצמי, שאל מול ידה המסמנת למלצר בבקשה לחשבון, דרש ממני לקבל החלטה בעניין יופייה.
"בא לך ללכת לראות את הזריחה בים?" היא שאלה כשכבר עמדנו בחוץ, בהיתי בנעליי (גארמונט) ובכיס המעיל (לוו אלפיין) שיחקתי בצרור המפתחות שלי (סיטרואן 95', דירת שלושה חדרים, פינת בן-יהודה ופרישמן).
"אפשרי..." חייכתי והרמתי אליה מבט משועשע "אבל לא נראה לך שאנחנו לוקחים סיכון? כלומר, בהחלט יכול להיות שדווקא היום השמש תחליט לזרוח במערב אבל אנחנו באמת רוצים להמר על זה?"
"אני כזאת מטומטמת!" היא פרצה בצחוק פרוע וחייכה אלי, מובכת "מה אתה חושב שהסיכויים שלנו שזה יקרה?"
"תאורתית: חמישים – חמישים, או בעצם 25 אחוז כי יש גם צפון ודרום, ואז אולי זה באמת מתקבל על הדעת לנסות את מזלנו"
"אז למה לא, בעצם?" חיוכה זרח בצחוק ילדותי.
"בת כמה את?"
"20"
מיהרתי לערוך את החישובים בראשי ושאלתי "ובכל 7300 הימים בהם את חיה, את זוכרת פעם שהשמש זרחה במערב?" במהלך חיי באתי בקשרים רומנטיים עם חמש בלונדיניות.
"לא, לא שזכור לי"
"אז ההסתברות שזה יקרה היא כנראה בעצם 7301 לאחת" עם ארבע מאותן בלונדיניות שכבתי לבסוף "אז נראה שחוקי ההסתברות אומרים שעדיף שתבואי לדירה שלי, או שלך, אם את מעדיפה...".
******
"מה תשתה?" שאלתי.
"גולדסטאר, אם אתה עדיין חי על הערכים הישנים והטובים של הקיבוץ ועוד לא מכרת את עצמך לתל אביב עד כדי כך שתחזיק, אני לא יודע, קורונה?" ניר ישב על הספה הגדולה (איקאה) במרכז הסלון וסקר את סביבתו.
"כוס או בקבוק?" שלפתי שני בקבוקים מהמקרר.
"בקבוק, בקבוק... נו אז מה אתה מספר?"
"שום דבר מיוחד" אמרתי והושטתי לו את הבירה.
"מה זה שום דבר מיוחד? איך האזרחות? איך החיים בעיר הגדולה?"
"מתאקלמים, לאט לאט..." אמרתי בזמן שהתיישבתי על הכורסא.
"ספר! מה אתה מתבייש? יש בחורות?"
"פה ושם, לא משהו מיוחד" הצתתי סיגריה.
"מה זה 'לא משהו מיוחד'? תקשיב, עכשיו עם כל ההתחממות של הגזרה אני טוחן עשרים ואחתים בעזה עם החבר'ה של המסלול, אז כשאני יוצא אני רוצה לשמוע שאתה משתגל כמו שפן, הבנת?" ניר לגם מהבקבוק, זחוח ככל הנראה, בין אם זה מהמחשבה על עזה או על שפע הבחורות העירומות שבדמיונו מילאו את דירתי.
"אני אעשה מאמץ, מה באמת קורה ביחידה?"
"טוב ששאלת, נחש מי הולך להיות המ"פ הבא?"
"יש לי הרגשה שהוא יושב לי בסלון..."
"אהה, תמיד היית בחור חריף! יפה ניחשת, המג"ד הודיע לי לפני שבוע, אני נכנס ביוני"
"מה עם קלאוזנר?"
"הולך להיות קצין אג"ם של החטיבה"
"יפה, יפה, מי היה מאמין שהצ'יקמוק של הצוות יהפוך להיות יום אחד מפקד היחידה..."
"טוב, לא כולם יכולים לטפס על התבור בחמישים דקות עם פק"ל של שלושים וחמש קילו אבל עושים מה שאפשר..." הוא חייך, תהיתי אם בכוונה החסיר ניר עשרים דקות והוסיף עשרה קילו להישג שלי, או שמא באמת רצה להאמין בכך.
"תגיד..." שבר ניר את השתיקה "למה שלא תבוא להיות סמך שלי?"
"מה? מאיפה הבאת את זה?"
"למה לא? סימן-טוב משתחרר עוד שלושה חודשים"
"למה לא? תסתכל מסביבך, תסתכל עלי..." אמרתי והחוותי כלפי בגדיי, גופייה (סוף קורס קצינים) ושארוול (סיני) "אני אזרח".
"אה שטויות! אתה יודע שייקחו אותך חזרה בשנייה..." בהרף עין חלפה במוחי תמונתי שלי במשרד המח"ט, לוחץ את ידו בחיוך או מאדים ממבוכה בשעה שהוא צוחק עלי.
"איך את כל כך בטוח?"
"תגיד, איפה אתה חי? עדיין מדברים עלייך שם, אתה אגדה ביחידה, המג"ד לא נרדם מאז שהשתחררת, ברור לך שאם היית נשאר אתה היית מחליף את קלאוזנר ולא אני... ובכלל, עם איך שהמח"ט היה דלוק עלייך מאז שהבאת לו על שיפוד את החמאסניק ההוא, רבחי, אתה עוד היית הופך למג"ד הכי צעיר בצה"ל"
"ברור..." מלמלתי אחריו.
"מה?"
"אמרתי שאם אתה אומר אתה כנראה יודע..."
"תקשיב! אף אחד, אבל אף אחד, לא הבין למה עזבת, ועוד ככה באמצע התפקיד, אתה הרי יודע שבערך מאז שהיחידה קיימת כל מי שהיה מפל"ג הכשרות הפך אחר כך להיות מפקד היחידה, נכון? אתה שברת את המסורת ועוד תקעת אותי עם כל הצעירים...".
"גאוס..." אמרתי לעצמי.
"מה? מה אתה מקשקש? תפסיק למלמל"
"אין לך מה להתלונן, הרי אם לא הייתי שובר את המסורת הזאת שלך אתה לא היית הופך להיות מ"פ ביוני, נכון?" לגרף התפלגות סטטיסטית נורמלי צורה של פעמון, הקרוי על שמו של המתמטיקאי הגרמני קרל גאוס, לפי חוקי ההסתברות מרבית התוצאות יתרכזו סביב הממוצע שיצור את כיפת הפעמון, אך יהיה מיעוט של תוצאות, סטיות תקן, יוצאי דופן שיימצאו בשולי הפעמון וייצרו את שתי פינותיו. ניר שתק.
"תראה" אמרתי בנימה מפייסת "אני מצטער, אבל אני לא רואה את זה קורה"
"אתה בטוח?"
"לא, כמו שלא הייתי בטוח כשהודעתי לקלאוזנר שאני עוזב, אבל באיזשהו שלב צריך לבחור למרות שלא יודעים בברור".
"חבל, חבל... אני לא מבין אותך" הוא מלמל וניסה ללגום מבקבוק הבירה שלו שכבר התרוקן.
******
האם נערות מסמיקות בחושך שאלתי את עצמי בחיוך והדלקתי את האור, מנסה לתור אחר סימנים לאדמומיות בלחיי הנשקפות במראה, אך יודע שתשובה כבר לא אמצא. כך או כך, הבבואה סיפקה לי מידה מספקת של שביעות רצון, אמפירית אם לא רציונלית. סקרתי את הדירה, מנסה לקלוט בעיניי דבר מה ששכחתי, הגנבתי מבט מרוצה נוסף במראה, הפעם זו הגדולה שעמדה בסמוך לדלת הכניסה, ויצאתי אל הרחוב, מדדה ללא שווי משקל במורד מדרגות הבניין.
הצינה שעמדה ברחוב התגנבה במעלה רגליי "מה זה לעומת מה שהיה בניווטים?" שוב חייכתי לעצמי ואותתי בידי למונית שהתקרבה במעלה הרחוב.
"I'm gonna be iron, like a lion, in zion
סיימתי את הבירה וניגשתי למרכז הרחבה, המוזיקה שטפה אותי וכל גופי התמסר לה בקפצוצים קלילים מעל רגליים מפוסקות שהרעיפו בעיטות קלות על אוויר החדר, ידי מחליקות על מותניי וחזי ופי שר עם או בלי קול את מילות השיר. במהרה זיהיתי את המבטים, כביכול ארעיים, מורמים ומושפלים חליפות, זיונים פוטנציאליים, גופי נבחן ונסקר תחת מעטה זהיר של חשאיות מתנצלת, אך מבטי שלי, קפוא ומכונס בעצמו, מביט סביב או בוהה ברצפה, אך לעולם לא משיב מבט.
לאחר כעשרים דקות פרשתי ממרכז הרחבה אל פינת המועדון, נשענתי כנגד הקיר והמשכתי לצפות במלוא העניין במתרחש על הרחבה, עדיין לצלילי רגאיי שלמרות שחלפה כמחצית השעה להגיעי לכאן וודאי כבר נמחקו מספר שירים מרשימת ההשמעה של התקליטן, עדיין נדמה היה כי המוזיקה כלל לא השתנתה. והנה, מאמצי לא להשיב אף מבט בוחן נשאו פרי, קול עמום אמר דבר מה לא ברור שנבלע במוזיקה, אך אין בכך דבר, כי ודאי לא נתעתד למטרה החורגת מלהסב את מבטי אל הדובר. "אף פעם לא ראיתי אותך פה? פעם ראשונה?" חייכתי "אההממ, כן, בערך..." צעקתי אל תוך האוזן המופנית אלי "באת לבד?" הנהנתי "אהבתי את התלבושת!" ועתה, למרות החושך, הרגשתי את הסומק תופח בלחיי. הוא היה חמוד למדי, בדמי שנותיו העשרים, מבטו שיכור כלוט קלות והוא לבוש מעט בחוסר טעם אך מתחת לחולצת הצווארון שלו ניקרו אותותיהם של שרירי כתפיים מכובדים. "זה?" שאלתי כמופתעת ונגעתי בגופייה הורודה (מנגו) "וזה... וזה!" מנצל את ההזדמנות בכדי להגניב מבט על ישבני הוא החווה בידו על חצאיתי (ML), ולאחר מכן על נעליי (nine west), שהיו ורודות אף הן.
בעודי מפלרטטת בחינניות עם מחזרי האפוף נחרדתי לגלות לפתע כי סימן-טוב התמקם מטרים ספורים בלבד ממני, מיד הסבתי את מבטי חזרה אל הבחור אך במהרה גברה עלי הסקרנות והגנבתי מספר מבטים חטופים לעברו של סימן-טוב שמצידו לא הראה כל סימנים שהעידו על כך שעיניו חדרו את מעטה האיפור, הפאה והבגדים וזיהו בי את פקודו לשעבר, לא רק זאת, אלא שיכלתי להשבע כי סימן-טוב אף הוא משלח מבטים חמקניים אל ישבני. חייכתי, הביקור בעזריאלי בשבוע שעבר הוכיח עתה עצמו כמוצלח, למרות שקצת הצטערתי שלא קניתי לבסוף את אותו שעון ורוד שראיתי שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה