הוא רץ ממני, דרך הכוונות אני רואה את הגב שלו מתנועע בפאניקה נואשת, מנסה לברוח, אבל שנינו יודעים שהוא אבוד. הכת יושבת בתוך הכתף שלי, והאצבע על ההדק, הפעם היא אפילו אל מזיעה, לא מזיעה יותר. ירייה פשוטה, עוד שנייה, והבן-זונה על הרצפה, אני כמעט מריח את הדם. המדים שלו, כמעט כמו שלי, צבע קצת שונה, מתנפנפים בקצב הריצה שלו, רק שנייה אחת והם מוכתמים בדם, וככה זה, הוא אויב, זה הוא או אני, זאת מלחמה, ועוד שנייה, אני הולך לנצח, כי אני אחיה, והוא, לא. קליעה פשוטה, הוא יודע, שאני לא אחטיא, לא אני, מצטיין מחלקתי בסדרת צליפה, אין שום סיכוי שאני אחטיא. ופתאום, בשבילו, זה כבר לא מלחמה, כבר לא אכפת לו אם אני אחיה או לא, הוא כבר לא רוצה להרוג אותי, לא שהוא לא היה הורג אותי אם יכל, אבל עכשיו, כשהוא רץ, בשבילו זו כבר לא מלחמה, הריצה שלו, זה ניסיון נואש אחרון, להישאר בחיים, כאילו שאם הוא ירוץ מספיק מהר, לא תהיה יותר מלחמה, והכדור שלי לא ישיג אותו. דרך הכוונת אני רואה אותו מגניב מבט לאחור, לשנינו ברור שהוא מנסה להעריך כמה זמן נשאר לו עוד לחיות, לא הרבה, אני עונה למבט השואל שלו, עוד שנייה, הוא על הרצפה, עם חור בגב, ואני, מנצח, עד המלחמה הבאה. מסביבי אני שומע קולות ירי, המלחמה נגמרת בשביל הרבה כאן ועכשיו, בשביל הרבה אחרים, היא תמשך אחרי היום. אני משפר את האחיזה בנשק, לשנייה הוא יוצא לי מהכוונת אבל מיד אני מחזיר את הצלב אל הגב שלו, יש לי עוד 13 כדורים במחסנית, בשבילי המלחמה עוד תמשך. האצבע שלי נלחצת, סוחטת את ההדק, כמעט תעיתי, ברור לי, עוד שנייה, והייתי נופל, אם לא הייתי משחרר את הירייה עכשיו, זה היה הסוף שלי, כמעט והתחלתי לחשוב. נפץ, כשהנוקר פוגע באחורי הכדור, רתע, מקפיץ קלות את הכתף שלי לאחור כשהקליע טס מתוך הקנה, כל מה שאני יודע עכשיו, אני לא רוצה להיות חייל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה