אם הייתי שם כשעזבת ודאי הייתי עוקב בעיניי אחרייך, מעמיד פני שקוע בעבודה שלי כששנינו יודעים שלא קראתי מילה מהניירות שמונחים לי על השולחן. עוקב אחרייך מסתובבת בחדר, מפזרת חיוכים שרק אני רואה שהם קצת עגמומיים, נפרדת, ומידי פעם אני קולט את המבט שלך, שואל, מחכה, אבל אני מפחד שהוא אדיש. ואז יד הייתה מלטפת לי את הכתף, "ביי" היית אומרת בקול המתוק שלך, "ביי" הייתי מלמל חזרה. ואז היית מסתובבת אבל מיד מפנה אלי את הראש, והמבטים שלנו היו ננעלים כשאת היית מתרחקת לאט בצעדים איטיים להחריד, מסתובבת ממני, בדיוק כשאני מרים את היד אלייך.
וכשהייתי מסיים ללוות את הגב שלך עד שהוא יוצא מהחדר, הייתי מסתובב מהשולחן, משעין את הגוף קדימה ומשפיל את הראש אבל מיד מרים אותו, שואף שתי נשימות ארוכות, ועוד אחת, ומנסה להראות אדיש אבל כמעט רץ יוצא אחרייך ובמסדרון מספיק לראות את דלתות המעלית נסגרות. עוד שבריר שנייה של מחשבה ועוד לפני שאני זז יש לי כבר תמונה בראש שלי רץ במדרגות. את כבר יוצאת בדלת ואני קורא לך. את מסתובבת, לא מופתעת, ניגשת אלי בצייתנות. "את יודעת שכל הזמן הזה הייתי מאוהב בך?" אני אשאל ואת תהנהני, "יופי" אני אמלמל, אחליק בידי על לחייך ואפנה שלושה צעדים לאחור בכדי ללחוץ על כפתור המעלית. אני אגניב מבטי שמנסה להתחמק ממך אל הצג מעל דלתות הפלדה וכשאחזור אלייך את תביטי בי עוד שנייה אחת ותנפנפי באיטיות בידך ותלכי לכיוון הדלת, מפנה אלי עוד מבט עצוב בשעה שאת יוצאת בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה