מסופר אודות נווד צעיר בשם ורתרוס, שתר הלוך ושוב בשבילי הארץ, וכן מסופר אודות וירנה, בת-מלכים שקסמיה הילכו כישוף על בני הכפר, האיכרים וכל אדם אשר פגש בה נשבה מיד ביופיה ובנפשה, ומסופר, על אהבתו של ורתרוס לוירנה, שניצתה בלבו ברגע שעיניה פגשו בעיניו לראשונה ביום סתווי בהיר ומאותה רגע לא פסקה אהבה זו מלגדול ולשאת חיים משלה בחזהו של ורתרוס, אהבה כה חזקה שהשתלטה כליל על נשמתו וגופו ושוב לא יכל לנדוד או לעסוק בכל עיסוק זולת לחלום את דמותה של וירנה. אהבתו של ורתרוס עוררה את קנאתה של אפרודיטה (אלת האהבה) שכן לא היא נטעה אהבה זו בלבו של ורתרוס, אהבה זו לא הייתה יצירתה. חמתה בערה בה לנוכח חוסר האונים של ההרגשה שכוחה נלקח ממנה ואהבה אמיתית מתקיימת בפעם הראשונה וללא שהייתה ידה שלה בדבר. בכעסה הטילה קללה על ורתרוס, כנקמה על אותה אהבה העצמאית קיבעה אפרודיטה את אהבתו של ורתרוס אל וירנה באופן שלעולם לא יוכל להשתחרר ממנה ושלעולם לא תמומש אהבה זו ובכך דנה את ורתרוס לחיים של ייסורים נצחיים של חלומות ותקוות שלעולם לא יוגשמו.
נפשו של ורתרוס הלכה ונתעררה, המאמץ הסיזיפי הנצחי של ניסיון להגיע אל ליבה של וירנה שנידון לעולם לכשלון הילך דכדוך עמוק על רוחו של הצעיר ששקע בתהומות של ייאוש לקול לגלוגה השחצני של אפרודיטה הצופה ממרום הר-אולימפוס על מאמציו חסרי הסיכוי של ורתרוס לזכות בליבה של וירנה, ובכדי לנעוץ יתדות נופים בחזהו של ורתרוס שלחה מאהבים מזדמנים אל וירנה אך בכדי לא לשבור את רוחו של ורתרוס סופית ולהאריך את סבלו לא זכו אותן פרשיות אהבים של וירנה לחיים ארוכים, אך די היה באותן שבועות ספורים שבהם הייתה וירנה בזרועותיהם של אחרים לרמוס כל שביב של שמחת-חיים שעוד בקע בנשמתו של ורתרוס.
משאבדה תקוותו של ורתרוס לזכות בליבה של וירנה ניסה להשתחרר ממנה, אך לשווא, כיוון שדמותה רדפה אותו בכל אשר הלך, יום וליל, בשנתו, כאשר עצם עיניים וכאשר בהה נכחו, הוא אף לא מצא ולו שמץ של נחמה בזרועות אחרות ואומללותו גברה מיום ליום לנוכח האובססיה הבלתי ניתנת לסיום לוירנה. נפשו של ורתרוס ביקשה מפלט, בריחה מזרועותיה המכשפות של וירנה, וכך ניסה ורתרוס לברוח למקום היחיד בו סבר שקסמה של וירנה ושנאתה של אפרודיטה לא ישיגהו, עולם המתים.
ורתרוס סבר שיוכל לבקש מקלט מאהבתו לוירנה וקללתה של אפרודיטה בהידיס[1], עולם המתים, בחושבו כי חזק המוות מן האהבה. וכך ירד ורתרוס אל הגבול בין עולם החיים והמתים ובלבו תקווה שסוף-סוף יוכל להתנתק מהאובססיה חסרת הסיכוי שלו לוירנה. מימיהם של שלושת הנהרות הראשונים המפרידים בין עולם החיים למתים לא היו זרים לו כיוון שחש שכבר חצה אותם עוד במהלך חייו, אקרון[2] , קוסיטוס[3] ופלגתון[4] לא היוו בעיה כיוון שידע את העצב, הבכי והאש על בוריהם ולא היו זרים לו מאותו יום בו פגש לראשונה בוירנה. עם הגיעו לנהר הסטייקס[5] קידם ורתרוס בחיוך את פניו של צ'רון, המעביר את המתים לעברו השני של נהר סטייקס כיוון שסבר שהשנאה היא שתספק לו גאולה בחושבו שהשנאה היא היפוכה של האהבה, אך בעודו יושב בסירתו של צ'רון המחליקה ברחש קל על מימי נהר הסטייקס על תשעת פלגיו הבין כי אהבה נכזבת ושנאה אחד הן וקיומן הוא מקביל ומשותף ולא סותר, אפילו מעצימה השנאה את כאבה של האהבה. בתשישותו ויאושו תלה ורתרוס את תקוותו האחרונה בנהר לת'ה[6] תקווה כי השכחה תספק לו מפלט סופי מוירנה ותפריד אותו לעולם מהחיים ותהפוך אותו למת שאינו יודע את חייו הקודמים. מאושר צלל אל מימיו של לת'ה והחל לשחות אל העבר השני לקראת שער עולם המתים, בהגיעו רצוץ ותשוש את עברו השני דשדש בשפת הנהר הבוצית ונשא עיניו מעלה בחיפוש אחר השער אך לתדהמתו גילה כי הנהר עדיין ניצב בינו ובין השער, והוא עדיין בעברו השני. כל נסיונותיו של ורתרוס לחצות את נהר לת'ה ולשכוח עלו בתוהו והוא סיים בכל פעם בעבר החי של הנהר עם זכרונה של וירנה כואב בכל עצם מעצמות גופו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה