רציתי ליצור, ללדת במוחי, אדם מושלם, פנטזיה על שלמות החיה בעולם רחוק מכאן בתוך מחשבותי, אדם, שישמש לי מפלט ממני, הלא מושלם, ומעולמי המסב לי כ"כ הרבה סבל, רציתי לחסוך מילוד מוחי את הסבל של אדם לא מושלם בכך שאעשה אותו מושלם.
החלטתי לעשותו יפיפה, בעל צורה חיצונית מושלמת, אך פה נתקלתי בבעיה, כיוון שאם הייתי נותן בו את התמירות והגובה הנחשב כתכונה יפה לא הייתי יכול לתת בו נמיכות מסוימת שתמיד הייתה חביבה עלי אצל אנשים כתכונה חמודה, ואם הייתי נותן לו עיניים תכולות כשמיים לא הייתי יכול לתת לו עיניים ירוקות כעשב מוריק או חומות ועמוקות, ואם הייתי נותן לו שיער קצר לא היה יכול להיות לו שער ארוך ולהפך. ולכן החלטתי שלא תהיה לו צורה ממשית אלה תואר- יפה, ויפה באופן מושלם הכולל בו את כל התכונות החיצוניות היפות מבלי באמת להיות אחת מהן ובכך להיות הדרגה הגבוה ביותר של יופי.
בשלב הבא עשיתיו חכם, החכם ביותר, הוא ידע הכל, כל ידע אנושי בכל תחום היה נחלתו, בנוסף היה חריף שכל, רהוט ושנון והיה ביכולתו להבין כל דבר חדש שיקרא בדרכו ללא כל מאמץ.
ויצרתי לו סביבה, חברים, שאהבו אותו ללא כל תמורות והעריצו אותו, והיו כמעט מושלמים כמוהו רק שהיו קצת פחות מושלמים בכדי שירגיש טוב ושיוכלו לתפקד כחברים מושלמים למלא את תפקידם ולעולם לא לעשות לו עוול ותמיד לגרום לו להרגיש טוב.
ויצרתי לו עולם, מושלם ללא תחלואי העולם הזה, מלא אנשים לבביים, ללא עוני ומחלות, מלחמות ופגעי אנושות אחרים, הושבתי אותו באוטופיה אמיתית.
ונתתי לו אהבה, כיוון שלא יכולתי לחשוב על אהבה גדולה מזו שחשתי כלפי אהובתי שלי, אותה נערה תכולת עיניים ובעלת חיוך תמים ונפלא, וכיוון שלא יכלתי אני לנשקה שמתי אותה לידו שיוכל לאהוב אותה, ובכדי שיהיה מאושר, היא השיבה לו באותה אהבה.
ביום הראשון לחייו הסתובב האדם, שהיה מחוסר שם כיוון שאין שם שהוא מושלם, ברחבי האוטופיה שלו, עם אהובתו וחבריו והיה מאושר, ואני שמחתי, שיצרתי אדם מושלם. ביום השני מת.
כיוון שאני כבורא מחזיק בכוח לעשות כן, יצרתיו בשנית, ושוב מת לאחר יום. בפעם השלישית שאלתיו "מה חסר לך? הלא נתתי לך הכל, מדוע אין אתה חי את חייך?" והוא השיב לי "הרי שכחת את הדבר החשוב ביותר בחיי אדם, והרי כיצד אוכל לחיות ללא חלומות? ללא שאיפות ותקוות? איזה טעם יש לחיי ללא חיכוכים ופגמים המטעימים את החיים בצבעוניות אין קץ ונותנים להם ממשיות ומשמעות?"
בשומעי את דבריו החלטתי למלא את משאלתו ולהעניק לו חלומות, אז רציתי לעשותו פחות יפה, לתת לו פגמים במראהו שיטרידו אותו ושיוכל לקוות ולחלום שיעלמו, ובשביל פגמים דרוש היה לו גוף ממשי, ועל כן חשבתי, איזה מראה גוף מסב לי יותר תככים, עליות ומורדות מאשר שלי? ועל כן הענקתי לו את גופי שלי, על פגמיו ומגרעותיו בכדי שיוכל לדאוג למראהו כשם שאני דואג לשלי ושיהיו לו חלומות על מראה טוב יותר.
אחר-כך פגעתי בחוכמתו, בכדי שתמיד יוכל לקוות שיהיה יותר חכם, ולקחתי ממנו את כל הידע, לא בכדי שיהיה הדיוט, אלה בכדי שיוכל לעמול על מנת לרכוש כמה שיותר ידע, בנוסף נתתי בו את הרעב לידע שאינו נחלתו בכדי שלעולם לא יהיה מסופק בהשכלתו ותמיד ישאף לדעת עוד, פגעתי גם ביכולתו להביע עצמו, ועשיתי כך, שכל דבר שאמר הוא כתב לא יצא כשם שרצה והוא לעולם לא היה מרוצה מהאופן שבו הובע הרעיון שריצד במוחו. גם פגעתי ביכולתו להבין את הדברים בהם הוא נתקל, בכדי שתמיד יישארו בליבו שאלות מיותמות מענה.
ורציתי לתת לו חברים חדשים, שיהיו איזון מדויק של טוב ורע, שלא יהיו מושלמים אך שיהיו חברים מספיק טובים בשבילו, את הפתרון מצאתי בחברי שלי, שביסודם הם חברים טובים אך לכל אחד פגמי שלוו הם עלולים להסב בעיות ולכן הם מתאימים לאדם המושלם שלי בכדי שתמיד יוכל לקוות לחברים שיהיו קצת יותר טובים ונאמנים.
והיה על עולמו להיות רווי טוב ורוע, זוועות וחדוות באותו זמן ומה יותר מלא באלה מאשר עולמי שלי, ולכן העברתי אותו לעולם חסר השלמות שלי, בכדי שיוכל לחלום על עולם מושלם ואוטופיה שלעולם לא תתממש ולכן לעולם יהיו לו חלומות על מקום טוב יותר.
ואת אהובתי השארתי לו, אך לקחתי ממנו את אהבתה, בכדי שיוכל לחלום אותה ולקוות אליה ולרצות אותה, ולאהוב, אהבה חסרת מענה שאין טובה ממנה כמזון לחלומות ותקוות.
והבטתי באיש שלי, והוא היה מאושר, באמת ובתמים, והאושר לא בא לו מחיים מושלמים כפי שסברתי בתחילה, אלה כל הפגמים הסבו לו אושר ונתנו לו טעם לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה