אשאל עצמי מדוע, ואיזה טעם יש? וכי מדוע שאסמוך על אשר עיני מגלות לי, ואתן דעתי לרחשי ליבי, וכי למה תהינה אוזני כרויות, כאשר לעיני נגלים שקרים, ליבי אוויל הוא בלבד, והבלים לבדם נשמעים באוזני. חיי משוללי משמעות הן, שכן חסרים הם הוודאות, תלויים על בלימה כה רעועה שדי במשב רוח בודד להשליכם אל תוך תהום הנשייה, ואז אוותר, אידיוט אך צודק.
חסר אני את הבטחון, הוודאות בדברים, שייתכן ושקריים הם, ואז מה הם לדידי, האם עלי להשליכם מעלי, כיצד אתן דעתי לדבר שאין אני בטוח בקיומו. והאם אין זו כליל הטפשות להתמסר לחיים התלויים בדבר בטל מיסודו. חומסי חיים פילוסופים עשו דרכם לקרבי ושדדו ממנו את זיו חיי והרצון להאמין, כתמים שאינו יודע, בכל אשר לי.
אך היה וחיי אשליה הם, ודבר אינו אמיתי שכן האמת הסופית ממני והלאה, היש אשליה מתוקה מזו?
האם זיו פניה הקורן ועיניה התכולות, ואותו רגש הגואה וממלא את חזי בשעה שרואה אני אותה שקריים? ואם זהו חלום, איני רוצה להתעורר. ודבריהם של המשוררים, והצלילים, המראות, כל היופי, והרעב זה המנקר בתוכי, האם בבטלם יימצא לי תחליף שישביע אותו רעב אליהם משאינם. ואם פרח זה אינו אמיתי, האם יש דבר אמיתי מחיבתי אליו?
כאב, פחד, אהבה, שמחה, רצון, ואומר בהצמדי אליהם בכל מאודי כי פחדן אני, ואולי אכן פוחד אני מהדברים שמעבר כי איני מסוגל לוותר על אשר לי. גם שקרי הכל, הרי שלי הוא אותו שקר, ואין שקר מתוק מזה, ואוהב אני אותו יותר מכל תחליף שייתכן ויימצא מרגע שיתבהרו הדברים. האם מותרו של הסומא מהרואה בשמחתו שכן אינו משכיל הסומא לראות את עריריותם של הדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה