עם עשרים ושתיים נשים שכב מר תוט הצעיר במהלך חיי, עשרים ושתיים ילדות, נערות, בחורות ונשים. מזיכרונו אין הוא מצליח לדלות את שמותיהן של כולן, אך את כולן הוא זוכר. ימצא לכך הסבר הגיוני והוא שבעת ההתרגשות הגואה בנו למול גוף אישה הנחשף לאיטו לפני מגביר האדרנלין בדמי את רישום המאורע בתאי המוח וכך מיטיבים אנו לזכור, גם לאחר זמן רב, את פניהן, את טעמן וריחן, את מגע עורן ואת עצמנו בשעה שפילסנו את דרכנו אל תוך תוכן. אך האם חפץ מר תוט בהגיון? וודאי שלא, הרי חייב להיות דבר מה אחר.
מששב אל מיטתו מצאה כפי שהותיר אותה, השמיכה משוכה בזווית משתפלת ממראשות לירכתיים ונתיבו של הגוף העוזב את המיטה ניכר, הסדין אינו מוטב על המזרן ונקמט כולו, בפינתו העליונה הוא נמשך מעל לקודקוד ומעטפתו הלבנה-מרובבת של המזרן חשופה. מיטה הנדמית כי בבוקר זה ממש עזבה דיירה, כמו לא עברו שנים, והאם עברו? האם לא היה זה באמת בוקרו של יום זה כאשר יצא מר תוט הצעיר חדר זה? במחול השדים של השיבה מחולל הספק ביתר שאת, כה נרגש ונבוך הוא עד שיוכל לשכנע עצמו בכל דבר, או להפחיד עצמו בכל מחשבה. שנים, ימים, שעות או דקות, כולן משוטחות ומימד הזמן אבוד ואיננו.
החדר אפלולי, אך אור היום עוד עומד בו, חודר דרך החלון שתריסיו מוגפים לכדי מחצית הדרך. כואב ראשו של מר תוט הצעיר, מראה לא תמצא בחדר אך יפה יידע אילו שקיות כהות ניבטות תחת עיניו, שיער זקנו נוקשה ומגרה את עורו כל אימת שייגע בו, איבריו כבדים, בטנו כואבת, היובש בפיו מדגיש את טעם הסיגריות שממלאו.
במיטה, סמוך לכרית, הוא שערה ארוכה בודדת וכאשר הוא מושך את השמיכה מעל פניו מוקד בושם עלום הנטמע בה חולף הרף קרוב מספיק לאפו בכדי שיוכל להבחין בו ולהתרפק עליו. של מי השערה? אין לדעת. האם הייתה פה כל העת? מצפה לו שימצאה ואולי נשא אותה עימו מן העולם הגדול? מישהי שחלפה על פניו ברחוב, בנקודה צפופה כלשהי, ושערה הפזור החליק על כתף חולצתו והותיר עליה מזכרת? הוא אינו יודע, אינו זוכר, כל שאפשר לעשות עתה הוא לנסות להירדם.
המגע, כך הסביר לו ידידו מתי שלא עמד לו מזלו והוא גילה את בוראו של עולם, המגע הוא מכתים, הוא מנגע. תבין, אמר מתי, אין נשמרים מפני נגיעה משום שאין זה צנוע, זהו הסבר להמונים, אך לאמיתה שורשה של מצווה זו נועדה להביאך לזרועות אשתך, זו הראשונה והאחרונה, זו היחידה, להביאך לזרועותיה ואך אותך, טהור ונקי, בא בגפך ופוגש בה שלמה. עורה חלק ונפשה אף יותר, כך גם נפשך, מוגשת לה כדורון אהבתך, תמימה ובלתי מופרת, דבר לא איכל בה, ומרחפת היא משום שתרמילה ריק, בכנפיה לא דבק דבר היישר אל אהבה מלאה בתכלית. הן בכל עת שתיגע באישה, תותיר דבר מה ממך על גופה, בנפשה, והיא תשיב בחותמה שלה עלייך.
ועתה פרדריך, קורא מר תוט הצעיר, אמור לי, מה כוונתך הארורה כשאמרת חזרה נצחית? ואם תרשה לי, לשוב אל כולן, בזמן לנוע אחורה אל הראשונה, ואל השנייה, וכך הלאה... שוב לדרוך באותן שדות-תעופה, תחנות רכבת, שוב לעמוד על מפתן ביתה, מפתן ביתה שלה, לעטות אותה אריג חיים, בו נשזרים חוטי פגישות-פרידות, ארוגים יחדיו, לאותו בד שהאוויר החודר דרכו נדמה תמיד אך כמעט מספיק בכדי להשיב מלוא תביעתן של הריאות. כלום לא הייתי מוכן, בעבור כל אחת ואחת מהן, לפגוש שוב בעשרים ואחת הנותרות, שוב לאחוז באהבה בראשונה ולהסכים לשנוא את כל הבאות אחריה, או לדעת אושר בזרועותיה של האחרונה לאחר שאת סבלן של כל המטרימות אותה ידעתי? הרי יפה ידועה התשובה לכך, ואין לפיכך באמת צורך לשאול.
ובמיטתו ימתין עתה מר תוט הצעיר, ימתין לשד שיתעורר, אותה מפלצת העולה מן המעמקים. ואיזו רוח תלווה אותו עתה, במסעו זה אל עבר גאולה ממושכנת? עתה נותר רק לצפות לבואה, ולתהות מהיכן תפתח הרעה? ואם יהיה זה צליל נידח אותו תגבש נפשנו הכמהה, נפשנו הזוכרת, תגבש לכדי שיר שפריטת מיתריו אינה נעשית על גיטרה? או שמא ניחוח, ומסלולו ההפוך, נובע מתוך דמנו אל הריאות, במעלה קנה הנשימה וממלא את האף? ואם טעם שדימה לטעום? או קול שדימה לשמוע? ואולי יהיה זה מגע הפאנטום, של יד המוסיפה להחליק על גב חשוף, שנים לאחר שנבלעה שולחתה שוב בלילות דלי שינה?.
אך יודע מר תוט הצעיר, כפרורי זהב טמונים בעפרה, ינפה עתה השקט את אותם הליטופים, וטהורים ומזוקקים יופיעו, כנגינתו של כלי בודד בתזמורת שלה הגוועת ומותירה צליל אחד, נישא ומהדהד מעל הקירות. אם ישמעו כל קולות חייו בעת אחד, וודאי יהיה זה שאון מחריש אוזניים, ואיזו קללה היא זו, החסד להיות מסוגל לשמוע מתוך המולה זו אך קול בודד אחד, להשליך את כל השאר אלי נשייה. והטעם המתפשט בחלל הפה, וכמה מגוחך הוא מרגיש, לשלח לפנים שפתיים בידיעה שיפגשו רק אוויר. והריח, שכשם שלעולם לא ניתן לשחזרו במדויק, כך לא ניתן גם לשכחו. והצליל, אותו ניגון שונא, אחריו יתורו האוזניים בכל פינה. מר תוט הצעיר אינו שוגה באשליות, וכמו נידון למוות והכיסוי המעוור על ראשו, ממתין הוא לגרזן, ואינו יודע מתי ומאיזה כיוון יבוא.
לא לאדם נועדה תבל, קובל מר תוט הצעיר בפני תליינו, וזה מעולם לא נועד לנדוד אלא למות בצד האנשים שלידם נולד. והיה זה דבר מה, שקרא לנו הרחק מכאן, הן מעולם מאושרים לא ביקשנו להיות, ואז כנפינו לנו בזיעה קנינו ואז על ליבנו נאהבו אותם בניינים מלבינים, על הדרם, מזרקות ואוויר מלאכותי, על שאונם, הקול הנישא ברמקולים, המון האדם, ואלף מקומות כמקום אחד, כלום יכולנו לבקש עוד לעצמנו? ופעמים הייתה זו במה, ולא במה כי אם החיים עצמם, והדרמות על דלתותיהן הדפקנו ותחינה השאנו להן שימלאו בנו החלל שכה חסר כאן, וקיווינו כי יימצא במקום אחר. ואין זה אלא שמבקש האדם עצוב להיות, חי, ובחלל הגדול של מאסות בטון לשאול עצמו היכן הוא, ובנקל אצבעו מופנית אל אותו הכאב הקל, מכביד על רגליו, מושך מבטו מטה, גורע מחיוכו, קורא: הנה אתה!. ולו לא היה לבבנו כה כרוך אחר הייסורים, מעולם לא היה נהגים במחשבותינו אותם טרמינלים של עצבות אינסופית. הפרידה היא עצב כה מתוק אכן, אל חיים אחרים, שלא יהיו חיים אלו, ובכך גלום כל יופיים וכל שרע ותפל ומכלה בהם, ולעולם הרי לא יהיו כחלומותינו, אלו נותרים מאחור. וכאב, כלגימה ממשקה חריף, חורך בחזנו, ממלא את עיננו דמעות שלעולם לא יבואו כדי בכי, ואז דועך לאיטו, ממתן בערתו בגרון, מותירנו מרוצים כמעה יותר, מחכים לערפול נעים שיאפוף אותנו, ושוב נשקע, תחילה במיטה, ולאחר מכן במושב המטוס המרופד.
והנה היא עולה ובאה. כמו אז, מזכיר לו זיכרונו של מר תוט הצעיר, איך אפוף שינה שכבת במיטת השדה, ואז אותה אוושה מלחששת המשתלבת בחלומותייך ואט אט נושאת אותך חזרה אל ערות, ריח זה המוכר לך, ריח נקניקיות חרוכות, אט משתלב עם הרחש, ועם התקצר הפתיל מבין אתה את שהולך להתחרש, מודע לזוועה המתחרשת עליך, אך בטרם יארע הגרוע מכל, אינך יכול לנוע ממקומך. ואז, קול הנפץ, ואין עוד מנוס מן הבלתי נמנע, גופך עטוי מדים, רגלייך נעולות מגפיים, אתה שוקע קלות אל תוך הקפיצים בטרם תזנק כנשוך נחש ותשלח ידך אל הנשק, מוכן להסתער, אך יודע כי האויב כבר בתוך האוהל ולהדפו תהיה משימה בלתי אפשרית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה