בשנה השנייה למלחמת אתונה בספארטה פרצה מגיפה ברחובות אתונה הנצורה. החולי עשה דרכו מאפריקה והגיעה לאתונה דרך פיראוס. בתחילה סברו שבורות המים הורעלו בידי הספרטאנים. אנשים בריאים לחלוטין נאחזו יום אחד בכאבי פלצות בראשיהם מלווים בדלקות עיניים ובדרכי הנשימה והפכו אדומים כדם. מהר מאוד הופיע שיעול כרוני בנגועים והקאות בלתי-פוסקות. חום, הרגשת בעירה פנימית וצמא בלתי-ניתן להרוויה כילה את חיים של יושבי העיר העליונה באתונה. רוב החולים מתו ביום השביעי או השמיני למחלה ועל מעטים נגזר להינצל מהמחלה ולסבול את שירייה הנצחיים על הגוף שבאו בצורת עיוורון ואטרופיה בחלק נכבד מגפיהם. יש הסבורים כי אותה מגפה נוראה הייתה הטיפוס. מספר המתים היה עצום, מספר החללים הרב בקרב הרופאים העיד על כך שכל אדם הבא במגע עם חולה, ייחלה אף הוא. אחים מתו יחד, אמהות עם בניהם, אבות עם בנותיהם, כיוון שסעדו זה את זה. לא הועילו התפילות, הטקסים, הקורבנות לאלים והתחינות לאורקולים, אנשי אתונה מתו בהמוניהם, לא רק המחלה היא שכילתה אותם, אלא היאוש, היאוש הנוראי שאחז בכל אדם מרגע שניווכח כי גם הוא נפל קורבן לאוויר הרע שהילך רוח מוות על רחובות אתונה.
טרם עלה בידו של החולי לגעת בסיארה בת-אתונה, אך לאוזניה הגיעה שומעה כי אהוב ליבה, לינסיס נפל למשכב והמחלה השיגהו.מיד רצה סיארה בין רחובות אתונה אל ביתו של לינסיס בעיר העליונה, עברה ברחובות עמוסי הגופות ואלו העתידים להיות גופות ועשתה דרכה תוך שהיא מקפידה להתרחק מרחק בטוח מן הבריות. בנשימה קצרה וכשאגלי זיעה זולגים ממצחה הגיע אל שערי ביתו של לינסיס ודפקה על דלתו.
-"לינסיס, אהובי, זו אני סיארה, הכניסני!"
-"סיארה, חמדת נפשי, ברצון ארשה לך להיכנס, כי אין דבר בו חפצה נפשי יותר מאשר לראות את פנייך הענוגות בפעם האחרונה כאשר אני שרוע על ערש דווי זה וכל תקוותי אבדה, אך מחשבותי נתונות לך, יפתי, שכן ברגע שתעברי בשער זה שבו את מבקשת להיכנס גוזרת את גורלך שלך למיתה בעינויים, לא אוכל להרשות לעצמי למות עם מדקרה במצפוני על כך שגורר אני אותך איתי לקבר בכך שאני מבקשך לסעוד אותי בימי האחרונים. על כן בלית ברירה אני משאיר את גורלך בידייך, עשי את אשר מורה לך מצפונך והשלימי עם עצמך בטרם תקבלי את החלטתך אם להכנס ולמות או לברוח ולנסות להינצל עד יחלוף עול המגפה מעל עירנו, אכבד את החלטתך וכל עוד נשימה באפי אוהב אותך ללא כל קשר לבחירתך כעת"
ישבה סיארה על מדרגות ביתו של לינסיס ושרעפים מרים אחזו בה
"האם יש דבר השווה למות בעדו?" הירהרה "האם קיים דבר כה נעלה, שבעדו אשים את נפשי בכפי ואכנס בשער זה בידיעה ברורה כי לא אשוב לצאת בו? האם אהבתי ללינסיס, עזה כשהיא, מצדיקה מוות, האם נעלה למות בעד האהבה? הרי אהבה בת- חלוף היא, אינה היא אלא פחד מן הסגפנות והבדידות, כמיהה של הנפש אל הנהנתנות, וכן היא אינה מושלמת, פגמים רבים בה כפגמיו של לינסיס. הרי אין לי צורך באהבה, אהבה היא אחת ממותרות החיים ואוכל להמשיך לחיות בלעדיה.לא! אין טעם למות בעד האהבה! ובכן, אם לא בעד האהבה אז אולי התהילה, ללא ספק אזכה בתהילת עולם כאשר ייודע דבר הקרבתי למען לינסיס, ולעולם יזכרוני כנעלה הבריות באתונה, לא! הרי התהילה קיימת רק אצל אנשים אחרים זולת בעל התהילה ולאותו אדם היא שווה כקליפת השום, אין לי צורך בתהילה ולא היא מטרת חיי וצורכי. לא! אין דבר שיניעני לעבור בשער זה ולגזור את מר-גורלי, אחזור עתה אל ביתי ואסתגר עד ימותו כל החולים והמגפה תישכח"
קמה סיארה ממדרגות ביתו של לינסיס ופנתה ללכת אל ביתה, כאשר שמעה שאון חזק והמולת אדם במרחק לא רב ממנה, והנה, אדם רץ כאחוז פלצות לכיוונה.
-" אתונאי! עצור!" קראה אליו " מה ארע? שאתה כה נסער ובורח לנפשך?" שאלה
-" הספארטנים !" ענה הלז "עלה בידם לבקע את חומות עיר והם עושים דרכם אל העיר העלינה בחפשם אחר פריקלס השליט להרגו, ובדרכם הורגים הם ומשמידים את כל אשר נקרא בדרכם" אמר והמשיך במנוסתו.
והנה בשיפולי הרחוב נגלה לעיני סיארה הלגיון הספארטני צועד לקראתה, זעקה נמלטה מפיה והיא זינקה כנשוכת נחש אל שער ביתו של לינסיס ונכנסה בו בחפשה מקלט מן העושים שמות בעירה.
שכבה סיארה לצד גופו חסר החיים של לינסיס, נאנקת מכאבי המחלה, וחשבה כי מוות לא יבוא עליה לא בשל האהבה או התהילה, יבוא זה בשל היותו הוא עצמו לבד, מוות, וכל שבידי האדם לעשות הוא לבחור כיצד ימות, בפחדנות או באומץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה