"אני שיכור, אז אני אעמיד פנים שאת לא כאן, בסדר?" שאלתי אותה רטורית כשיצאתי מהפאב.
"בבקשה אל תגיד שלום" היא ביקשה.
"שלום" אמרתי.
את האהבה השארתי מאחורי בפאב, עתה נשאתי את התחליף שלי, מתודלקת בכמה קוקטילים שקניתי לה, אל עבר מונית שעמדה בקצה הרחוב.
צחנת ערווה מיוזעת מלאה נחירי כאשר הטלתי הצידה זוג תחתונים בחדרי, מעורבבת בשרידי זרעי שלי, עדות משהתרחש ממש באותה מטה אך כמה שעות לפנים, ועתה עתיד לחזור על עצמו. לאט, גוף לחוץ אלי וידי מתעקלות סביב גב ופי מרעיף נשיקות עמוק אל לשון מעכסת, התניתי עם אחת אהבה אל מישהי אחרת, בעלתי זיכרון דבר מה שנותר מאחור, זיכרון המתיר לעצמו להשלים את פערי הפרטים, פינות נסתרות בגופה שמעולם לא נשזפו על ידי עיני, לטיפות שמעולם לא החליקו על עורי, מילים שמעולם לא אמרה, אפשרויות דברים שיכלו להיות, ומתו בכל פעם שנפרדתי מעליה.
בחושך שבחדרי, לא ניתן היה לדעת כיצד נראים פני, ואם הם מחייכים או בוכים. אך ביקשתי להאמין, כי אי שם הרחק ממני, ישנה אחת היודעת, יודעת אודות הדמעות שגובות המחשבות עליה, והחיוך המופיע מאותה סיבה בדיוק. בחושך הענקתי לה תארים, יכולות מיסטיות על אנושיות, פיללתי לג'יני שתמצא, לכוכב הנופל שיחלוף על פניה, אל דג הזהב שיאפשר לה לצפות בי, כמשקיף אילם לצפות בחיי בלעדיה. רציתי שתראה, כיצד הפכו הסיגריות למריחואנה, והבירה הפכה לוויסקי עם סודה, בסגנון ג'י.די.סלינג'ר, בכדי להתאים לכל הסיפורים והשירים שחלפו בראשי אך גוועו בטרם זכו באלמותם על נייר, בכל לילה, גוזלים ממני שעה בטרם ארדם.
הגוף העירום שלידי נחר חרישות, ספון בשינה עמוקה ובוטחת, מושפעת האמון בהצהרותיי השקריות שגם לי היה טוב, ושאני הולך ומתאהב בה. קמתי ויצאתי אל הסלון, בקבוק חום שקוף נח בבטחה מוטעית על שידה קטנה בפאתי החדר.
חושב יותר משעלי לחשוב, שותה מעט יותר משעלי לשתות, מעשן מעט יותר משעלי לעשן. עשן מסתלסל ומרקד באוויר ובראשי המסוחרר, נבלע בחלל. ועוד מעט, היא כמעט פה, אני אחזיר אותה אלי. יד מושטת אלי אוויר דומם, קימוריה המסותתים, ידי מחליקות, מתוות מיתארי גופה. מבעד לאפילה, ניבטות אלי פניה, מחייכות, אני כמובן, אינני משיב חיוכה ריקם ועונה במבט מאשר כאומר, כן, אני שמח איתך, שמח שאת כאן, וודאי אינני לבדי, איני בודד, איני עצוב. רוכנת כלפי, זיק של שובבות ניסוך על פניה, היא סותרת לי בחיבה על אפי, מפנה פני לצד ומשתהה לרגע, האם היא עדיין שם? וודאי, וכי לאן תלך? מחוץ לכתלים אלו, אין דבר, קירות אטומים, אוויר זר לא יחדור לפה הלילה, חדר סגור ומסוגר, ואני בו, איתה.
"את עדיין אוהבת אותי?" אני שואל.
"אני כבר לא מכירה אותך, עבר יותר מידי זמן" היא עונה.
"אמרת פעם שלא משנה מה יקרה את תמיד תאהבי אותי, וששום דבר לא יכול לשנות את זה..."
היא מחייכת אלי "ילדון טיפש...".
מרחפת לאורך החדר, קוראת לי, גופי יגע מביע מחאה חלושה בשעה שאני מרים עצמי ומשרך צעדי לעברה. מגע, ידה בידי, מבט חודרני, היא שלי. רגלינו יחפות מתופפות בפיזום מסונכרן על הרצפה, ריקוד שמימיי. ידה מלטפת את בטני החשופה, לשנייה אני נרעד וכבר ידיד אוחזות במותניה ומושכות אותה אלי, שנייה נוספת, וגופה לחוץ כנגדי, ידי מפלסות דרכן מאחורי גבה וכבר היא אחוזה לתוכי. ריפרוף שפתיים, מתגרה קטנה שלי, פעם נוספת, ועוד שנייה,שפתינו לחוצות, חמות נעות באיטיות בואלס חושני.
צלצול פעמון, אני קופץ, מסב פני אל הדלת ומחזיר אליה רק בשביל לראותה גוועת אל תוך האפילה. אני מקים עצמי, מפתח מסתובב, ידית, ומעבר לדלת, היא עומדת, נכנסת, הדלת נסגרת אחריה, ואני רוצה שכבר תלך.
"אתה עדיין אוהב אותי?" היא שואלת בעודה עומדת בדלת.
"כן..." אני עונה.
"אז למה הלכת? למה כל-כך רחוק? למה למקום שבו אני לא יכולה למצוא אותך?".
"רציתי להמשיך לחפש אותך, אבל לא רציתי למצוא".
"אתה רוצה שאני אלך?".
"כן..." אני עונה.
אחרי שהיא הלכה יצאתי לחפש אותה. לבשתי את המעיל וירדתי אל הלילה של רחוב 17 מערב. הרגשתי יותר טוב עם הידיעה שהיא עכשיו עשרות אלפי קילומטרים ממני, במקום אחר, בשעה אחרת, עושה דברים אחרים, הרגשתי טוב לא לדעת מה היא עושה עכשיו, כך שאולי יש סיכוי שאני אתקל בה ברחוב, יש סיכוי שהיא באה לפה וגם היא מחפשת אותי ברחובות של צ'לסי, יורדת לווילג' ולסוהו, היא הייתה אוהבת את הסוהו, חשבתי לעצמי. היא פגמה בחיי, לקחה מהם משהו שנשאר רחוק בארץ איתה, משהו ששייך לי אך היא סירבה להחזירו. כל חיוך, כל שמחה, כל הצלחה או מאורע, כל תקווה או צפייה,
כולם היו חסרים משהו, כולם לקו, בכל אחד ואחד מהם פגם זיכרונה, דבר לא היה שלם, דבר לא היה מושלם בלעדיה. בפינת השדרה השישית ורח' ספרינג ראיתי אותה, יוצאת מפאב ונכנסת למיצובישי הלבנה הישנה שלה, ידעתי שאני אמצע אותה בסוהו. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לנסוע אחריה. היא נסעה מערבה, נכנסת למנהרת הולנד לכיוון ג'רזי, הנהג שאל אותי אם להמשיך ופירש את השתיקה שלי כאישור.
היא לא יצאה ביציאה המרכזית מירושלים, אלא בחרה בדרך המשובשת שיורדת מקריית-מנחם לכיוון עין-כרם, לא ניתקתי את עיניי מהמיצובישי הלבנה, פונה ימינה בצומת כרם ומתחילה לעלות לכיוון מבשרת ציון, המונית עקבה אחריה ממרחק של כמה עשרות מטרים. בכיכר הסטף המתפצלת למבשרת, צובה ועין-כרם היא פנתה בפתאומיות לכיוון הר-איתן, גומעת בעלטה את כביש הגישה לחניון של המעיין. המיצובישי נעצרה בקצה החניון, במקום ממנו ניתן לראות כיצד העמק המשתפל למרגלות ההר הולך ומתבהר בכיוון מזרח תחת האורות של מערב העיר. ביקשתי מהנהג לעצור ושילמתי לו, יצאתי מהמונית והלכתי לעברה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא הסתובבה אלי ושובל של דמעה מעטר את לחייה הימנית.
"אני יכול לרקוד איתך?" שאלתי.
היא התקרבה אל והניחה את ידה האחת על עורפי ובשניה אחזה בידי.
שם בלילה, בקצה החניון כשאורות האזהרה של בית-החולים מנצנצים מעבר לכתפה והכוכבים מספקים לנו מוסיקה, רקדנו.
"אז יש לי אהובה חדשה, או מאהבת, או חברה, או לפחות מישהי שאני ישן איתה" אני פותח "והיא לא את, אבל, היא גם לא היא, לא היא עצמה, לא בשבילי. היא צל, בכל פעם, בכל בוקר, צל בסמטה, צל שאני מקווה שאת תתגלי מאחוריו, אבל הוא נשאר רק צל. וכל לילה, אני ישן איתך, ומתעורר איתה, ואני שונא אותה בשל כך, כי אני חי איתה וחולם עלייך.
"ולא מפריע לה שאני לא מתגלח, ולא שאני מעשן, גם לא סמים, למרות שלזה היא לא מצטרפת אלי. והיא כבר יודעת מה אני אוהב, לפחות כך היא חושבת, והיא מנסה לשמח אותי, ורק עושה אותי יותר אומלל. והיא מנסה לדבר איתי, בלילות, אחרי שאנחנו שוכבים, ואני עונה לה, מדבר איתה, אבל לא אומר לה כלום. וחשבתי שהיא תיקח אותך הרחק מכאן, חשבתי שהיא תכה אותך עד שתברחי, אבל אני עדיין, עדיין מנסה להרגיש אותך בעור שלה, להריח אותך בריח שלה, לטעום אותך בשפתיים שלה, לשכב איתך כשאני שוכב איתה, ומשום מה אני לא מצליח, לא באמת מצליח לשכוח אותך, כי אני לא מצליח לאהוב אותך בלאהוב אותה...." ואז אני משתתק.
"אני אהבתי אותך פעם..." היא לחשה באוזני.
"אז למה?" שאלתי.
"אתה לא אוהב את עצמך, אז איך אתה יכול לאהוב אותי?"
"פשוט, יותר קל להסתכל לך בעיניים ומאשר במראה, בעיניים שלך תמיד נראתי יפה יותר".
"ובמה אני אמורה להסתכל? בעיניים שמפחדות להסתכל על עצמן?".
"אם אני אחזור, את תחכי לי?"
"אתה יודע שלא, אתה יודע שכבר שכחתי ממך, אתה יודע שיש לי חיים אחרים כבר, אני אחרת, בטח גם אתה...".
"אני אותו בן-אדם, בדיוק אותו בן-אדם".
"פעם הכרתי אותך, עכשיו האדם הזה שהכיר אותך השתנה, השתנה ברגע שהחלטת שאתה בורח מהכל. אולי היא הכירה אותך, אבל אני לא".
"אני לבד?" הפסקתי לרקוד והלכתי לאחור.
"אתה לבד... אני כבר שכחתי אותך". והיא מושכת את ידיה מעל כתפיי, סבה על עקביה ובתוך דקה אני כבר צופה במכוניתה נעלמת אל תוך החשכה.
מעולם לא הגעתי בחזרה לדירה. כרטיסן ברכבת מג'רזי לפן-סטיישן זיהה את התמונה שלי ואישר שהגעתי בערך בארבע בבוקר למנהטן, אף אחד מהעובדים במשמרת הלילה בתחנה לא זכר שהוא ראה אותי, שומר הלילה במדיסון סקוור גארדן אמר שנדמה לו שהוא ראה אותי אבל הוא לא בטוח, שום גופה לא צפה בהדסון. תחליף האהבה שלי אמרה לשוטרים שיצאתי שיכור מהדירה באמצע הלילה ואין לה מושג לאן נעלמתי, זה כאילו שהוא נעלם מעל פני האדמה, היא אמרה להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה