מעבר לכביש, דלת זכוכית, מתחת לידית מברכת את הבאים מדבקה קמוטה נוטה להתקלף, ציור של פודל שחור, ומעל כותרת צבועה: "מפיסטו- בית-מרקחת", ואני תוהה, מה יהיה בפיהם של פאוסט וורתר, ומה הקשר בין השניים?. מבלי משים, כבר אני בתוך בוהק הצבעים הסטריליים של לבן וכחול, מהלך או מרחף כסומא מודע לאור בודד בין רבבות צנצנות וקופסאות, גדושות כדורים כנגטיב בצורת מזור מנחם לכל מחוש שיעלה על הדעת. איוושה של פחד מפלחת ליבי, ותקווה, הימצא מזורי שלי אני?
שם בקצה, האור הבודד, חלוק לבן ושיער אדמוני, אני ניגש בהיסוס אל האדם שמאחורי הדלפק.
"במה אוכל לשרתך?" השקט הכנסייתי מופר, מרגע שנדם נותן אני ליבי להמהום ברקע. הוא מלטף זקן אדמוני.
נאבק בעצמי, ולבסוף מהדהד קולי: "יש לי בעיה...".
"פתרון בעיות זו המומחיות שלנו, כמובן, אם זו בעיה רפואית, אין לי ספק שתמצא כאן את מבוקשך" להגיו גובים חיוך של אושר בלתי מוסבר, וכמעט ואני נרגע "במה אם כן, חפצה נפשך?", קוצר-רוח.
"בעיה..." אני מנסה להסביר "רוח פרצים בחזה, כבר כמה שבועות, ריקנות צורבת בלתי-מוסברת... כאב כזה שלא ממש כואב..." ומה הם מילים מלבד הכלי הנחות ביותר בשביל להסביר.
"הבא נעיף מבט!" על פניו חיוך, ציפייה "ונרד לשורשה של הבעיה".
פושט חולצתי, שוב נזכר להיזכר בקיומו של אותו כאב חד, מצביע, "שם".
"הבעיה שלך ברורה!" שואג הרוקח האדמוני "הבט וראה איזה פצע יש לך! בדיוק במרכז החזה!"
ואכן, פצע, מוגלתי, נוטף דם, תחת חזי נפער חלל אפור, והנה, פצוע, מדמם באיטיות מייגעת, ליבי שלי.
"תן לי לנחש..." מזמר הרוקח האדמוני בעליזות "אישה?"
"כן! איך ידעת?!" כולי דרוך, המום, אולי כבר שמח למראה אופטימיות שלו "זונה... יתד ישר במרכז החזה".
"כן, אני מכיר אותה" מגחך לעצמו, איני מבין, אך אין זו שעה לתהיות "אתה לא היחיד, ידידי! אנשים כמוך רואים כל יום, זאת המגפה יחידה שלעולם לא נגמרת, המגפה היחידה שהיא באמת ובתמים גלובאלית, לו רק ידעת, רבים וטובים, סופרים מוכשרים בהרבה מהוד עליבותך סבלו ממנה. למזלך יש לי בדיוק את הדבר המתאים בשבילך" הוא צוהל "בוא אחרי!" קורא, וכבר הוא מדדה בצליעה לעבר מחסן אחורי. מאחורי הדלפק, מתוך חלוק הרופאים הלבן שלו מבצבצות רגלי תיש שעירות, אחת פגועה, וודאי נפל.
קופסאות נעות, נופלות, נבדקות ומוטלות הצידה, לבסוף הוא מוצא את מבוקשו, למעשה מבוקשי, וסובב אלי.
"אלו משככי כאבים מצוינים, תוצרת וולנד, ישר מהרי הבְרוקֶן , משהו באמת מצוין! מיטב בעלי האוב, מגנבי דעת מדופלמים, רקחו כאן תערובת פנטאסטית של תמצית צמחי הלוטוס, שכידוע אינם אלא אגדה, של עשן מימי סמיך בבעיבוע, קורטוב אנטי-סינפטים לשם סוריאליזם ועוד אי אילו משכרים משקרים, או משקרים משכרים שוודאי יעלימו כל כאב שימצא, או לפחות את כאבך שלך " משבח אדון רוקח.
"בסדר" הייאוש מביא אותי לידי שאלה "וכמה הם עולים?".
"מחיר פעוט, בהשוואה לאפקט" מכריז. פחד, גווע לאיטו עם התחדד הכאב.
"נו!".
"אח, קצר רוח! נו טוב, כ"כ ממהר, נתח קטן, נתח פעוט מנשמתך, כל מבוקשי, אפילו לא תשגיח בהעדרו, וודאי לא עם תרופת פלא זו, הרי לא תזכור עוד. והרשה לי נא, לערוך אבחנה קצרצרה, פרידה מכפייה או מרצון מחלק זה של הנשמה אידיאלי הוא למטרת ההחלמה שלך מהחור בחזה והוא אף יבטיח שהתופעה לא תשנה".
"מצוין" אני אומר כביטוי לתקווה שאפסה לפני זמן רב, אך בכל-זאת פחד "אם לא אהיה מרוצה, האם אוכל לחזור ולקבל החזר?".
"צר לי, נכבדי, אך מדיניותנו היא כזו, ואינה מאפשרת החזר נשמות, ואולם הסר כל דאגה מלבך, שביעות רצונך מובטחת".
מהסס אך מיותם מברירה, החפיסה כבר בכיסי ואני יוצא מהדלת.
בחוץ, רגלי מבוששות בביצת האספלט, והנה, פינה מבודדת בפארק ציבורי, רחוק מעיניים חושדניות. וכבר, הרעל בידי, על לשוני, מבט אחרון, ושוקע...
הכל מתערבל, העולם פוסק מלכת והופך לתמונה קפואה משוללת תנועה למעט התנועה המבוהלת שלי עצמי. בתוך בליל הירוק שוודאי הוא הפארק, מעבר לבליל הקולות שוודאי הוא העיר, נחות עיני על גרם מדרגות העולה ומטפס אל השמיים בואכה נקודה נעלמת. אני מטפס, משרך רגלי על פני מדרגה אחר מדרגה, מתרחק מכל מראות העיר הקפואה תחתי. ככל שאני מגביהה מקדירים פני השמיים. לבסוף, משטח הזכוכית מרחף כמה קילומטרים מעל העיר שפטורה כעת כזיכרון רחוק מנצנץ באור נגוהות אי-שם למטה, הרחק ממני. מביט, סטואי וחסר תחושה, בריק שמסביבי, בליבי תוהה אני אם באתי לשווא ואם הכדורים באמת עובדים. קול חרחור מנוע, מעל משטח הזכוכית מעופפת מכונית פתוחה בצבע חום-בהיר נהוגה בידי שחרור ארוך מקור.
ליבי מתחלחל, מפתח המכונית יוצאת אותה בעלת היתד. פחד, פחד לחשוף שוב ליבי בפני אותה מרצחת נפשעת תמימה עד בלי די. בכוחה להחמיר את הפציעה וכך היא תעשה, בהתנתן לה ההזדמנות שזה עתה מתדפקת על דלתה הממכרת עד בלי די. וכבר אני אובד עצות, היא מחייכת ואני נרתע לאחור. היכן הגל? אותו גל מוכר ששוטף ומשתק אותי כל איימתי שהיא מחייכת אלי עם אותן עיניים גדולות ומאירות, מעולם לא יכולתי לאותן עיניים. פרוץ וחשוף אני לאותו חיוך, אותן עיניים של מבט מלטף שלא מרמז על התופת שמאחוריו. הגל לא מגיע, הגל אינו בא. אני מיישר מבטי וצופה בא באה וקרבה אלי. ליטוף, היא מלטפת את כתפי, מעבירה אצבעותיה בשערי. אין לגופי ולו נקודה אחת של עור ברווז. מעולם, מעולם לא העזתי לחלום קור רוח שכזה לצידה, אך הנה אני, סטואי, נונשלנטי, גיבור!.
היא ממששת את חזי, פי מתעוות בחיוך בלתי נראה, חיפשה את הפצע, והפצע נעלם. וקולה אינו קרוב להעיק על אוזני בזעקתה האיומה, זעקה של תוכחה, של אובדן. נסיון נואש אחרון, שאט נפש, ואני סובב והולך ממנה, היא על ברכיה.
מאחורי אני שומע אותה נאבקת בכוח נעלם שגורר אותה מטה, ממני והלאה, אין לה דריסת רגל בעולמי מעל האדמה, אני חושב. אני מסובב מבטי, ועולמי נקי מנוכחותה, ומעבר לכך, נקי מזכרה או כל ההרס שהסבה.
בתוך המכונית שנותרה במקומה תנועה, מטפס ויוצא מן המושב האחורי אותו רוקח אדמוני שעתה זהותו כבר ברורה. בחיוך מחוצף של ניצחון הוא פונה בדילוגים עליזים אלי. עתה הוא בא לגבות את שבחיו, להתפאר בפועלו ובטוב ליבו כלפי.
"כן, כן... בטח, תודה..." אני ממלמל ופונה אל סף משטח הזכוכית. שם למטה, מהאדמה נותרו רק מספר אורות מנצנצים במרחק. היא שם למטה, ואני כאן למעלה. היא חלק מדבר, שכבר אינו נוגע לי, איני כבר בניהם, אדוני אני לממלכתי שלי, ממלכתי השמימיית מנותקת מכאב, מנחמת, משכרת ומשקרת. כאן אני מלכי שלי, חף ומתנסה מעל מועקות הפשוטים שכבר אינן נוגעות לי. איני זקוק כאן לדבר, וודאי שלא לה.
"באמת תודה" אני ממשיך ללטף את גאוותו של לוציפר "עדיף להשאר פה..." אני מוסיף, ודמעה, מתגלגלת במורד לחיי וצונחת אל עבר האורות המרצדים למטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה