ובהתחלה, אתה לא בטוח שזה עובד, ומה אתה מרגיש, אם אתה מרגיש, למה אתה מרגיש ואיך. ושוב אתה שואל, אם זה מספיק. ושב אותו פחד נאלח, שאולי הפעם זה לא יצליח, עשית משהו לא נכון. ליתר בטחון אתה מחזיק את הנשימה, עוצר את האוויר שמשווע לחמוק מריאותך, והלב דופק, לנשום, המחסומים נופלים, ורק להכניס את זה, עמוק, רק שכבר יתחיל.
אבל הנה, פתאום כבר כבד, והקלה, אתה שמח, ואתה קם, והסחרחרות הקלה מרגיעה אותך, שהנה הצלחת כי זה באמת עובד, ולא נדמה לך.
ותוך שניות זה בא, אתה שם מאחור, והנה היא כבר הולכת, קמה ושוב לא צריך לסבול אותה.הפה שותק כי הוא צריך לשתוק, היד דוממה כפי שעליה להיות, והלב אינו פועם כי אין טעם יותר בטירוף זה שלך. כמו בקסם זה נפתר, ואם זה היה כל-כך פשוט, לגרש אותה ככה, למה לא עשית את זה מוקדם יותר? ממה פחדת, או אולי יותר נכון, למה קיווית? נהנת להשלות את עצמך? ואכן, אין ספק שאווילות תמימה זו שלך כה הועילה לך, הרי הבט, הבט בעצמך וראה, אידיוט, מנותק וחסר כל רגש, אתה כה אומלל בעיני, אבל טוב לך. בהרף עין הפכת כמותם, אנוכי ומרוכז בעצמך, ואולי רק כך תהיה באמת שייך, אולי ככה סוף סוף תוכל להתמקד בדיוק במה שבאמת אמור להיות כל-כך חשוב, אתה עצמך, עזוב אותם, שקע פנימה, אכול את עצמך והעלם והם לא יוכלו לגעת בכך יותר, ולא יהיה כאב.
ומה הם? וכמה מצחיק אתה, עד שזה עצוב. מה קרה לך? איפה פיספסת, איפה טעית. ואיך יכולת להיות כל כך תמים ומה גרם לך לחשוב, שיש דבר מה מעבר, ושיש יופי, שיש אהבה. ומגדל השן שלך, כל-כך נכון, ונדמה לי שכבר כמעט וחייכת, או רצית לחייך.
וכמה אני אוהב ומקנא בך. באיזו ערגה אתה משווע לאחר, ואכזריות החד-גונית של רצף עבר, הווה וחלילה עתיד, ומה רגיל, כיכול להיות לא רגיל, והנה אפולינר חופן אותך בידיו ומזמין אותך אל ממלכתו, שם האסור מותר ואין מותר כשם שהכל חופשי. כי אם תבין, היכן היופי, ואם תדע, כיצד מתה האהבה. שוני מתוק, ואתה שמח.
שם למטה על הרצפה, אתה מרגיש בודד? והרי לא חסר דבר, ובכל זאת, מה זה שם במעמקים מעיק? ושוב הפסקת לחשוב, מה הייתה המחשבה ההיא, שוב אינך יכול לזכור משהשבת לך ידע. שילכו כולם, אתה מטיח באוויר הריק, מקלל ומגדף, שילכו להזדיין כולם, ואיזה חיוך יש לך על הפרצוף, ולרגע, נדמה לך שחם. ואתה מנסה, בכל כוחך, לחשוב, ושוב אתה חוזר הלוך ושוב בראשך. ונדמה לך לשנייה שמצאת, אבל אינך יכול לזכור, ולא משנה כמה תנסה, הרי זה חסר טעם, לעולם לא תמצא את אותו אדם אובד, הוא אינו לעולמים. כל שאתה רוצה הוא למצוא אחד, אדם אחד, שלא ילך להזדיין, שיאהב אותך, שתאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל ההוא אנוכי, וזאת פגעה בך ועל ההיא בכלל אין מה לדבר. ולפתע אתה סוף סוף מבין, כמו עיוור שאינו יכול לשאת עוד את עיוורונו ובוחר לראות, אתה מבין שאין יופי, ואין הדר, ואפילו רגש טהור לא, והכל כל-כך מכוער, כה מנוכר, בודד, וכבר נהיה לך קר. אבל בסדר, כי למה שיהיה לך אכפת, ואלף עזזלים, למה שתקריב, ומה זאת הנתינה, פתי, צוחקים לך בפרצופך, לוקחים ונעלמים מבלי לגעת בך.
אז למה באמת, למה שתישאר שם, על הרצפה, כי עם כל הכיעור הזה, וכל הפגימות, חיוכי הזהב ולבבות האבן, ידיים רכות ומבטים קשים, מה יהיה עלייך. די, הס, פול אחורה, השפל מבט ופגוש הרצפה המחכה לך בחיוך כזה, השען את ראשך, הנח לו להעלם אל תוך ים של שלווה, ואל תחשוב יותר, תהיה, שמח...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה