דקארט, תומס אקווינוס,קאטרוס וקאנט, אנסלם, הרמב"ם, שפינוזה ותומס אקווינוס, ולבסוף- ניטשה.
מה לא עבר על אלוהים לאורך ההיסטוריה של החשיבה האנושית? הוכיחו ושללו אותו, אהבו אותו והרגו אותו, בזו לו ויראו ממנו. והוא, הוא אדיש, מתרווח לו במרומים, אולי מלגלג על כל הניסיונות העקרים לעמוד על קנקנו. אך מעל לכל, אלוהים שורד. ניטשה קבע קביעה נחרצת על מותו של האל, אך בינתיים ניטשה הוא זה שמאכל לתולעים בעוד שאויבו השנוא חי ובועט. העובדה שהמושג אלוהים עוד קיים בפתח המילניום השלישי היא אולי ההוכחה הניצחת ביותר למותר האמונה מהפילוסופיה, פידאיזם. ההגות שבמאה האחרונה התנתקה מהאל, לא יכולה לשוכני בתי-הכנסת, כנסיות ומסגדים ומאות האלפים המהלכים ברחובות עם כיפות לראשיהם.
כל הנימוקים ההגיוניים ביותר והוכחות התיאולוגיות המוצלחות ביותר לאבסורדיות של קיום גורם כאלוהים לא יועילו בוויכוח עם אדם דתי, שכמעט תמיד ישאר מסוגר ומבוצר בתוך הרחם המפנק של האמונה העיוורת באב מלמעלה, שרק מחייך ומתענג על נצחונו את כל אותם שכלתנים פוסט-מודרניסטים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה