היא ישבה ממולי, בקצו השני של החדר, או בקצו השני של הלילה, או בסופו של מסע ארוך שתמיד רק תכננתי. וכשהבטתי בה, כפעמים כה רבות, לראשונה בחיי, היא נראתה כאחת מאותן החרטות, כל אותם צמתי מזלג בהם טעיתי, אותן אכזבות הנישאות כמשקולות בתחתיתו של תרמיל, אלו שבחלוף שנים הייתה גדולה מדי הנאתי לצפות כי תינתן לי ההזדמנות לשוב אליהן ולתקנן, ולהגיוני המפציר לא שעיתי. ראשונה ולשכך נצחית, הייתה היא אהבת ילדות וככזו הרי היא גם היחידה. היא לא התמסרה לי מעולם, אך לעולם לא חדלתי מלצפות לכך, לא כמשאלה כי אם כידיעה שיבוא יום והיא תיפול לרגלי, עצובה וכואבת ונוטה כבר לדעוך, אך סוף סוף שלי.
לפרקים דימיתי כי לו אבין אותה, לו אדע מה הוא המפכה משפתיה ומה משיח יופייה, כי אז אוכל לכבשה. מחזר מודרך משולח וכל צעדיו, הליטופים שמתקרבים ללא יד שתעצרם אל צפונותיה והמילים שיבקעו את כל מה שבה היה טמיר, כל צעדיו כתוכניתו של גנרל מפיח אנחת הקלה בראותו כי כל תוכניתו שהגה מתגשמת, שלב מוצלח אחר השלב המוצלח שהולידו. ועתה, חשבתי כי לו ניגלה לי החולף במעבי העומקים הנשקפים מעיניה, ודאי היה לי דבר מה יפה להגיד.
והיו זמנים אחרים שאף הם כציפורים נודדות פרחו ושבו עם העונות, בהם דימיתי כי לו תאבד שפיותי הרי אמצע את אהובתי על דלתי מתדפקת. הרי לכל אלו המטורפים לעולם נטה ליבה חיבה ותום הניבקע מבין הלכותיה שברגיל כה מצועפות. עתה שתקתי מולה, חושש שמא בקולי שאינו מוצא את נימתו ומילותיי הלוקות כתמיד שפיותי תיחשף בתסכול היות באמצע, לעולם לא מפסיד, ולעולם לא מנצח. האם שיגעונם הוא שהביאה אליהם, או שמא היא זו שנטעה בהם השיגעון? היה בליבי לברר. האח, במהרה גילית כי ייצא הבדל בין הצמד הלהב אל הבטן ובין לכווץ הקיבורות בכוח מספק בכדי להשחיל הסכין פנימה.
היא הייתה זונה, את תומתה ונבכיה ידעו אישי סגולה נבחרים אך לעד שופעים שעברו במיטתה, מותירים בתוכה כל אחד מהם דבר מה מעצמו, ולוקח כל אחד דבר מה ממנה אליו, כך הם אט מפזרים את נשמתה עד תיוותר היא כלי ריק. ואילו אני רק ביקשתי גם אני לחדור אל סודה, ולו פעם אחת, בטרם תהפוך כד חרס חרב. לתת את תרומתי למותה במות יופייה.
בעצבותי פניתי אל אלו ששבו ממקדשיה, או כך לפחות אמרו אודותם. באהבה השפלתי בביטול את עיני בפניהם, מול שיעור קומתם חשתי את אהבתי אליהם, קנאית שונאת כל כך וכה רוחשת, גוברת ובשמחה אני מטיל עצמי אל קוריה. אהבתיהם לפי שדוק בושמה עוד זלף מעל חזם, לפי שאודם שפתיה עוד על צווארונם, לפי שנראה היה כי בדברם שזר הבל פיהם במילים את טעמה שלה עצמה שנשתקע בגרונם. אהבתיהם לפי שדימיתי כה בחכות צורת הליכתם ינחוני רגלי במקצבן החדש אל חדר מיטותיה. אך את חיזורם לא ניתן היה ללמד, וידע אותם כל אחד מהם אותה במיטה, בתנוחה ואביונה השונים מאלו של רעו, ואלפי שבילים נראו סלולים אליה, אלא שאני לא השכלתי למצוא ולו אחד.
לא הצלחתי להביאם תחת מחלקה אחת, היו שם גבוהים ונמוכים, מורעבים ומדושנים שמשמניהם זולגים מעל חגורותיהם. היו הנסיכים מטורפים וגם משכילים עד בלי די, ולעיתים אף שניהם, היו הם יפים, כעורים וכעורים מבחוץ ויפים מבפנים, ולהפך. הם היו זקנים וצעירים, טובי רוח או חמורי סבר, ואני אהבתי את כולם, ולא ידעתי מי מהם ביקשתי להיות (והרי כמה קלה והמונית היא התשובה אך עם זאת בלתי אפשרית כך זה נראה, לבקש להיות עצמי לבדי).
איני יודע כיצד נכרכתי בקסמיה הנערצים על ידי כל אך אהובים רק על כמה, מתי ביקשתי להימנות על עדרה, להיות לנסיכה? . מה היה זה שהכניסני אל גן המבוך שלה, בכל מאודי מבקש להגיע למרכזו אך עם חלוף הזמן מתעמעם החשש להיתקל ביציאה. אביט בה ולא אראה את אותן כנפיים שהפריחו אל על את אהבתי המבכירה, כי אלא אראה אהבה שגוועה אתמול בלילה עת אלי שינה נסתי ממנה, והיום בבוקר נשאוה האלים מהדס חזרה אל מיטתי, והיא נולדה מחדש, כבכל בוקר. אהבה נותרת, ובחיבה אדישה נדירות היא שועה אל כל אותן סיבות הטוענות לה ומבקשות להשיא לה עצתן ומפזזות סביבה, כאמא המשתתפת במשחקן הדמיוני של בנותיה אך אינה מסוגלת להסתיר את הלגלוג הנסוך במבטה הנוגה מעט בחיוכו, אין בה חמלה כי אם רק קוצר רוח המבקש להתרצות. לימים כה ביקשתיה עד שהייתה לי היא לאני עצמי, ולו יימצא אותו יום נורא של חירות, בו אוותר עליה, הרי יהיה הדבר בגלל שביקשתי אני עצמי אחר.
עתה היא יושבת לפני, יפה ומבהיקה ועיניה כה קרועות אלי. חיוכה, כמה הוא מסויג, כמה הוא מפחד, אך כמה כנה הוא, ואיזו שימחה מפיחה בי כנות זו. היא עוד עומדת מחוץ להישג ידי, אך אדע כי עתה די לי לבקשה ובקשתי תהייה באוזניה לצו, וללא אומר, במבט כנוע, תבוא היא ותקרב עד אפילו תונחה להיות שעונה ומתרפקת על חזי. בעוד דקה תהיה היא שלי, שלי למשך פרק הזמן שתבחר לחון לי, אצלול לתוכה, בשעריה אבוא וכשקוע תחת מים אחוז תזזית אנסה לראות כמה שיותר מעולם סודי זה בטרם תפקע נשימתי העמוקה ששאבתי לריאותיי בטרם שקעתי. או אז כבר אדע כי יהיה השקט זמני, ובמהרה יגיע אותו שד געגוע כה עצוב, וינחני שוב בעקבותיה שהפעם גם משקלי שלי על כתפיה נותן אותותיו בטביעות רגליה בקרקע הזמנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה