ודאי תהית, מדוע זה מושבת ריקם כל פניותיך אלי בזמן האחרון, ומדוע קולי צונן ופני חתומים באותם רגעים כה נדירים בהם כן באנו לחילופי דברים. הביני, אדישות מבורכת מאין כמוה עשתה משכנה קבע בי, ושוב אין בכוחך להפר שלוותי, שוב לא תוכלי לגרום ללבי לפעם, שוב לא תגבי דמעותי. כבתה הבערה בלבבי למראה פנייך, וכבתה אף לנוכח זכרך הצף ועולה בדמיוני. מדקרות מילותייך, ומגעך הממכר, שוב אינם משאת נפשי כשהיו, ואת, שוב אינך דבר וחצי דבר עבורי. נפשי התחשלה, וחומות בטון מזוינות הצבתי, מגדרות לבבי, וכך, פג ונעלם כל אותו סבל שהסבת לבלי חזרה, שכן, הביני, שוב אינני אוהב אותך יותר. פס הגעגוע, ושוב בעוסקי בעיניני היום-יום לא נותן אני דעתי בך, אותם לילות כאובים בהם נדדה שנתי בעודי הוגה בך לתוך ליל שימורים תמו, ולעד לא ישובו עוד. ואת, הודחת ממעמדך, וכעת אין את שונה עבורי מכל אחת אחרת, למעט עובדה פעוטה שידעתיך והיטיבתי להכירך מעבר לכל עלמה שחלפה במיטתי, ויתכן שכך הדין גם לגבי, מאודי לא הבין אף אחד לנפשי, כפי שעשית את, אך גם הימים הללו חלפו ואינם עוד. מדמה את לעצמך, וטוענת, כי מכירה את אותי, ומבינה ללבי, אך לא כך הדבר, מים רבים זרמו תחת הגשר, ואותו ילד שהיטבת להכיר ואהב אותך, אינו עוד הגבר שלגביו אין לך שום חזקה, ואת אינך דבר עבורו.
הביני, בעל-כורחך, הביני, פגיעותייך בי, כל הדמעות ולילות חסרי שינה, וכל אותו מכאוב, הביאני לסף יאוש, ממנו יצאתי אך מחוזק יותר, וחכם, שכן השכלתי לקטוע באיבה את סיבת כל המכאובים שלא נתנו לי מנוח, את. משליך אני מאחורי כל אותן שנים, אפיזודה חולפת ותו לא, וכעת מביט אני קדימה, אל חיים בלעדייך, וכרגע מעלה אחת לי, אופטימיות, דבר שזמן כה רב לא היה מנת חלקי עת הייתי נתון בכבלייך.
וכך, אהובתי, וודאי מבינה את, שכל המילים האלו שהדיו בו נכתבו טרם יבש, שקר וכזב הם, שכן לא היו נכתבות אם לא היה עדיין זכרך דייר קבע במחשבותי, ואם לא הייתי עדיין אוהב אותך.
בהחלט מכתב אהבה מרגש!
השבמחק