דיויד יום מטיף להפרדה בין ההגות הפילוסופית על השלכותיה לבין חיינו ביום-יום. יום מדבר בשבחו של הרגל אותו הוא עצמו מתאר כ"עצל ונרפה" של אמונה במוסכמות העולם וחיים נוחים לפיהם למרות הניגוד האווידנטי לנוכח ערפיליותם ואופיים המוטל בספק של החיים ה"נוחים" הללו כנגזר מן העיסוק הפילוסופי. התנהגות פופלארית זו של יום מזכירה למעשה את "תסמונת בת-היענה" של טמינת הראש בחול למראה מטרד או סכנה, בתקווה שההתעלמות הן הבעיה תגרום לה להעלם. במצב כזה מושלכת הפילוסופיה כמדע למעמד של עיסוק משני חסר משמעות שלמעשה אינו נועד לתרום דבר וחצי דבר לעוסק בו שכן הפילוסוף עצמו נמנע מלעסוק או לחיות לפי המסקנות המתבקשות מהגותו שלו, במצב כזה משולה הפילוסופיה לפתירת תשבצי הגיון ותו לא, אין בה שום תועלת זולת שעשוע ועניין לעוסק בה, כך, מובן שאין היא ראויה להיקרא "מדע" וודאי שאין היא ראויה לכינוי הבומבסטי שלה "אם המדעים".
האם אין הפילוסופיה הנעדרת השלכה על חייו של האדם אוסף אקלקטי של גיבובים מחוכמים יותר ומחוכמים פחות המתאספים לידי תורות לקוניות חסרות תכלית שכן אין הן משכילות לקיים בעצמן את מסקנותיהן שלהן, או להתעמת עם הבעיות שהן יוצרות.
רנה דקארט, בתהליך דדוקטיבי של ספקנות בלתי מתפשרת, תהליך רדיקליסטי הדומה דמיון רב להוכחה מתמטית ושקשה להשיג על נכונותו, הגיע למסקנה מבעיתה לפיה רק הוא, או לחילופין, האדם הקורא את הספר, קיים, ואין דבר זולתו הזוכה לקיום ממשי מוכח, קרי, אין בריות זולתי, אין חפצים ואף המציאות מוטלת להגדרה של אשלייה מחוכמת ותו-לו. מצב זה מוכר בטרמינולוגיה הפילוסופית כ"סולפסיזם". דקארט נמנע מלעסוק בהשלכות של מצב הסולפיסיזם ולהעמיק לחקרו ונמלט בנסיון פרוקרוסטי כל עוד נפשו בו אל חיקו המערסל של אל מלמעלה בסידרה של הוכחות על הגבול המגוחכות שספק אם דקארט עצמו יכיר בהן כקבילות להוכחת קיומו של אלוהים. וכך, משזנח דקארט את המערכה וברח אל חיק הוודאות של חיים כהוויתם למרות היותם מוטלים בספק, נותרה בעיית הסולפסיזם בהינה ולמעשה עד היום לא ניתנה לה תשובה מספקת. למיטב ידיעתי, אף לא אחד מיורשיו וממשיכי דרכו של דקארט השכיל להתמודד עם הירושה הבעייתית של דקארט, ואף אחד לא טרח להמשיך את החקירה הפילוסופית מאותה נקודה מטילת מורא של הסולפסיזם או להעמיד תשובה מספקת למה אין בעיית הסולפסיזם קבילה או רלוונטית. כ- 200 שנה לאחר דקארט התרעם הפילוסוף הצרפתי דני דידרו ואמר כי הכשלון בהפרכת משנתו של דקארט (החלק הראשון) הינו בגדר שערוריה, אך בכל זאת, הסולפסיזם עומד בגאון כבעיה שאינה נפתרה, ועם זאת, כל מי שאי פעם נתקל ונחרד למראה התוצאות של חקירתו של דקארט מעדיף לחיות את חייו בהתעלמות מוחלטת מהסולפסזים. פילוסופים וחוקרים רבים מבטלים את הסולפיסיזם ואומרים כי הרעיון מופרך, לא רציני ואבסורדי אך אף אחד לא השכיל לספק טיעונים קונקרטים ואף אחד לא הצליח להצביע על טעות בחקירתו של דקארט.
מה ערך העלאת השאלה "quid est vertias"?[1] מה הערך בנסיון לעמוד על טבעם של הדברים וגילוי הדברים כהוויתם בשעה שאם אין המסקנות הללו נוחות, יעשה כל אדם כנוח לו תוך התעלמות מהתוצאות שעוררה חקירתו את האמת?
אם אדם המבקש לרדת לסופם של הדברים בחיפוש אחר אמת וודאית (כמו דקארט) יתעלם לבסוף מהתשובות שימצא ויתמכר לאותו הרגל "עצל ונרפה" של קיום אנמי ועיוור המתעלם מכל מה "שמעבר", מה ערכו של העיסוק הפילוסופי? האם שעשוע ועניין ותו-לו? האם אין הבעיות שמטרידות את הפילוסופיה אקוטיות לגבי כל אדם, האם אין הסולפסיזם שהוכח בצורה חפה מספק דבר שיש לחקרו? האין הפרדוקסים של פרמינידס וזנון שהועלו לפני אלפי שנים אך מעולם לא נפתרו והמעמידים את כל הפיזיקה המודרנית וחיינו בכלל באור אבסורדי דבר מה שיש לרדת לסופו? ואפילו יום עצמו, שהעלה את בעיית הסיבתיות והקשר המוטל בספק בין סיבה לתוצאה, האם אנו עד כדי כך פחדנים ומוגי לב שנוכל להתמכר לאותה אוטוסוגסטציה לא מבוססת ולהאמין שאכן הסיבה לכך שידנו זזה היא שאנו רצינו שהיא תזוז, למרות שיום מספר לנו כי ייתכן ולא כך הוא המצב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה