שתי פילגשים נמצאו לי באותו החדר, ומבולבל, לא ידעתי למי מהן נתאווה גופי ואת מי קיוותה רוחי, ואולי יחדיו משלו השתיים על ממלכת יהבי. אך הייתה אחת מלכת ימים עברו, ואילו האחרת יורשת עצר ימים לבוא, וכך, בערב העברת השלטון החגיגי, ידעו רגליי מבוקשן, ובעוד גופי על-כורחו נוטה לכיוון האחד, אצה דרכן של אלו בכיוון האחרת.
ושם, ניצב בינה לבין הסף ועינייה כזריחה ומולן בגוני שקיעה נצבעת הדלת, מילותיה מוכיחות, נוקבות ושואלות, נימתן חריפה אך במעברן באוויר נמתקות וכמארש ניצחון נופלות על אוזניי. "לא התכוונתי שכך זה יהיה, יכולת לפחות להגיד שלום..." היא אומרת ואילו אני מניד בראשי. אילו ידעה כמה נחבטה מילה זו מעל דפנות שרעפי, "שלום", וודאי הייתה מבינה, ואולי לא, אולי הייתה עודה קובלת כנגדי, אך זאת רק משום שהפרידה החפה ממילים, הייתה רק לי פרידה, דמומה, ערירית ונהגית בין קירות ליל תובנות, ולה היא רק אובדן בגזירה שלא ביקשה לעצמה.
"איני יודעת..." ולשמע מילותיה אני מחייך בתמיהה "כיצד לא ידעת?" אני שואל ולשון הזמנים המשתנה מתמיהה את הבעתה, "ידעתי מה?" היא שואלת ואילו אני מלמל "הכל...".
"אתה מתכוון להשאיר אותי כך, עירומה, נבוכה..." היא שואלת ואילו אני מתקנה "כוונתך שאני מותיר אותך נשכחת" ומילותיי דולות מתוכה בהרף שביבי חשש המתהווים לכדי פחד על מימושו המיידי ותרגומו לכדי כאב, ניבט אלי מעינייה הנקרעות אחר אדישותן.
ועתה מצטרפת לסביאתנו גבירה נוספת, סרסורית בת שלוש הברות, ניצבת לה כל העת בפינת החדר, חולשת על שיחתנו ומבקשת לשרבב שמה אליה. אך מבטיי, קרים וזועמים ממש ככמיהתי לקסמה, כעסי עטור כוויות, מותרים אותה תמיד אך פסע מאיתנו ובושמה ממלא נחירינו. ואילו אני עתה כאורפאוס בערוב מסעו מן השאול, האם בדומיה נכרכה היא, אשתי, אחר צעדיי? אל לי להביט, כי הנה קצה המדרגות, הנה עוד רגע והיא שלי, ולו רק אמשול ברוחי ולא אביט לאחור, אצא מאוויר חתום עבש אל שמיים נפרסים, ולא לדעת, לא לדעת, מה אמר מבטה, מה דיברו עינייה מעברה השני של הדלת, והיא תיוותר. ואותו דיבוק מוכר מדגדג בצווארי, להביט אחור אלי סער מתגלע ולהפוך נציב מלח שבוי בקפאון צעדיו, לעד הייתי נכנע לו אך עתה כל נפשי הקוראת דרור יכולה לו. "היית יכול לדבר איתי פעם אחת אחרונה, היית יכול לכתוב את אחד המכתבים האלו שלך..." היא מבקשת לסייע ביד הדיבוק. לא, לא יקירתי הכמעט אהובה, אני משיח לעצמי, כי מילים אחרונות המופקדות בידייך היו עושות אותי לאסירך, לאסיר תשובתך. ובין אם היה זה מאסר-עולם בדממה המעצימה עם הצפייה להפרתה, או מאסר בו בוקר בוקר אקיץ לסדרת מלקות אם כצפוי תשובתך תכזיב תקוותיי, לא ארכין ראשי בפני המאכלת בידייך. בפשטות, מרובות מידי הצלקות על עורפי.
"אך אחרי כל מה שהיה, מן הראוי שהיית נפרד, אומר דבר מה" היא מוסיפה ומקשה. "אך לא היה דבר" אני נזעק בקול רפה ואין זיע בפני "כל שעליו נכאב הוא כל שיכול היה להיות ולא היה, הריון בלא צירים, עובר שלא טעם מאוויר העולם, ציפייה ותו לו".
"ואילו על זה עתה אנו כואבים" אני ממשיך "אך עינייך רגישות מגבי, וידייך אם יבקשו ידאבו אלף מונים מרגליי לכשיצעדו. את הפרי המונח מנחה לרגלייך מיאנת להרים, הסבת מבטך והוא נעלם. עתה את קוראת אחריו, ייתכן ואוזניו קרויות לזעקותייך וייתכן ולא, אובדנך מפליג מעימך, והאם נישאת קינתך מעל הגלים או נבלעת בהמייתם? שלחיה וראי, אך אל תצפי מן הים כי יענה לך יותר מרחשו המתמיד".
"אתה אינך מבין, לא הבנת, אני לא ידעתי..." וצירופם של שלושת לאווים אלו כאיל ניגוח נגד מתרסיי. לא, אני משיב עצמי, שתיקתה דיברה, השיחו ידייה, לעינייה מילים והרי מעל כל אלו נתיני הפרשנות צעדו מעשיה בסך.
"פחדתי..." היא ממשיכה ועתה בוערת בי חמתי להשחית, במילותיי המתונות במקצב עשן הסיגריה המיתמר אל-על, בשצף וחרון אכפה דבריי על המציאות, למען השקט נפשי, אמת חלולה אמלא במילותיי.
"כלוא בנפשך, ביקשתי לברוח" אני פותח "על נפשי לנוס בטירוף. ילדון טיפש אז כינית אותי ובשלשלאות משכת בחיוך. שם, בחשכת גופך במיטה, צוהר אור מסורג באישונייך, תקוות שווא של אסיר עולם, לאוויר הרים, מימי נחלים, לחופש בשפתייך. גוף אסור בין ידייך הבלתי מתמסרות, מפתח כלאי בערוותך נאצר, מזהיר וטמיר, נפלא מידי הדוממת אל מול שפתייך ששלילה וסירוב דוברת שתיקתן.
"בלילות, זעקתי אילמת באוזנייך הדהדה, ונאקות גופי הצמא אלייך בלבבך ידעת, ובחיוך אל שינתך לא נספנת. אסירך אותו שבית, כל ייסורי אלו, נחמה נמצאה לי כי ידעתי, סוהרת תמימה, מבלי משים, היית את בכלאך שבנית, אסורה לצידי, מאוהבת באהבתי, ולברוח לא תוכלי.
"השלשלאות בהן אותי אסרת אלייך, אוסרות גם נפשך שלך. כלא זה של תקווה כוזבת, של חלום שבור, כלא אהבה זה, ביתנו שלנו שבנינו. ואל נא בלבך תדמי, כי בהיותך הסוהרת חופשייה את. עם נשברים הכבלים, עם מתנפצים הסורגים וקורסים קירות התא, אני הוא זה החופשי, ואילו את נותרת ללא כלום, ערירית ובוכייה בנפשך השונאת עצמה בתוך ביתה שחרב. עתה אמרי לי יפתי, מי הוא האסור?". ועם תום דבריי, כל פנייה דוברים בוז, לעג ורחמים.
"הייתי רוצה לבקש ממך דבר מה" היא מצהירה בקול מדוד ומבטה נתון בדלת "הותר אותה פתוחה אחרייך... כדי שתוכל לחזור, עשה לך סימן, דבר מה לזכור, אותי, חותם על זרועך חותם על ליבך...".
"האם אני בתולת ישראל?[1]" אני לועג לה "ומה לי לשוב אל ערים אלו להן חטאתי ומהן גורשתי?" אך מיד נימתי מתרככת למול פניה הנופלות "הרי לא תדעי?" אני מנחמה "מאותו יום אני ירא ואותו אני מקווה, יום בו בינות מאות פרצופים אזהה את פנייך צועדות לקראתי ברחוב, אותו יום של תקווה מגיעה אל קיצה, מסלול מעגלי בין מיליוני צעדים השב אל מוצאו. אותו יום של חלום כניצן הופך פרח תחת השמש ועתה דינו רק לנבול, היום בו תהיי את כולך, וכל שיכלת להיות וכל שרציתי שתהיי, ואז יתברר כי אינך דבר מכל אלו. עתה אני נפרד ממך ועם הטרק הדלת נפרדת את לשתיים משני צידיה, בשר ודם צועדת לקול מחוגי השעון ורוח קפואה בזמן בו ראיתיך לאחרונה, בו הכרתיך ונטבעת בזכרוני. את הראשונה לא אכיר עוד, את השנייה אוהב, ולכשיפגשו השתיים, ותהפוך האחת אט אט לשנייה, אכזבה מתוקה, חופש ריק ומרוקן לאחר שנות יהב מתכלים בהבזק אחד של הבל יופי כביר מידות ותחתיו נחשף שקרו".
"נגמר?" היא שואלת ואני חוכך בדעתי. "איני מכיר את המילה הזו..." אני משיב לבסוף, "איזו מילה אתה כן מכיר?" היא שואלת, "געגוע" אני עונה בעודי קם ואוסף את חפציי "אני מכיר את המילה געגוע". ופניה, עת אני נפנה מעליה אל הדלת, קוראות אחרי, או כך אני חושב. "לא תאמר שלום בכל-זאת?" היא שואלת "הדרך ארוכה" אני משיב "ואולי בסופה בכל-זאת לא תמצאי. תרמילי כבד, איני יכול לשאת אותך, יש לקחת רק את מה שנחוץ, אחרת במהרה יפגשו ברכיים באדמה".
אוושת הדלת הנסגרת נשמעת מאחורי, וזהו ודאי עונש חדש מן האולימפוס, אני מהרהר לעצמי, בכל פעם לטרוק אחרי את הדלת אך שוב ושוב ולמצוא עצמי בעברה השני, זה שביקשתי לעזוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה