מסה על הזרות האנושית, עירום רגשי, עורה של הנשמה, אותנטיות וכמה דברים שניטשה אמר
"כשם שהעצמות, הבשר, הקרביים וכלי הדם
עטופים בעור ההופך את מראה האדם לנסבל
כך סערת הרגש ותשוקות הנפש עטופות
יוהרה, היא עורה של הנשמה"
-פרדיריך ניטשה-
יחיד וחברה. החוף מוגדר ע"י הים, העמק מוגדר ע"י ההר, הטוב ע"י הרע והאושר מוגדר ע"י הסבל וכך גם היחיד, מוגדר ע"י החברה. מושג הזהות האישית וודאי קשור קשר גורדי בתיחום מהותו של היחיד ע"י החברה, ואותו יחיד הרי אינו אלא השתקפותו שלו בעיני הסובבים אותו. מיד מתעוררת התהייה, האם אותו יחיד, אותה זהות המוגדרת בעיניהם של הזולת, היא אותה זהות העומדת בבסיס מהותו של היחיד העומד בפני עצמו ואינו מוגדר ע"י בבואה של זהות המשתקפת כתוכחה ניצחת לנגדו בעיני הסובבים אותו?
התשובה המתבקשת היא "לא!" נחרץ ומהדהד. וודאי אין כל נבכי הנפש, נימי הנשמה וקרביו של האדם גלויים לעינה הבוחנת של הסביבה אלא הם עטופים או מסנוטזים, ביוהרה, כמאמר ניטשה, או מעטפת פסבדו-תיאטרלית המהוה את מנגנון ההגנה הפסיכולוגי המורכב ביותר של נפש האדם. הפרדה בתוך זהות דואלית מפוצלת, אחת "פנימית" ואחת "חיצונית".
אין כל האשמה ביחיד, וודאי החברה משחקת את משחקת הזהויות השאולות והבלתי-אותנטיות מתוך אינטרסנטיות של הלך רוח אקסזיסטנציאליסטי אגוצנטרי המושתת על הסכמיות חשאית של השלמה עם משחק התפקידים וחוסר האותנטיות של האדם.
אפיזודה מינית ארעית, וודאי לא נישקה אותה בחורה את מחשבותי, לא את תחושותי, חלומותי או תהיותי, לא את אשר אני יודע ולא עם מה שאני רוצה, היא לא נישקה אותי כי אם משהו אחר, היא התנשקה עם מראה חיצוני שוודאי אינו קשור בדבר לנבכי נפשי, היא התנשקה עם הקינאה של חברותיה, היא התנשקה עם חשיבותה העצמית, ולגבי, היא התנשקה עם מערכת פעולות חיצונית שכל תכליתן הייתה הכוונה להכנס אל מכנסיה, הצגה של דמות שהייתה זרה ומוזרה לי "הפנימי", וודאי לא התנשקה איתי האמיתי מכיוון שאין כל סיכוי שאותה נערה זכתה לראות ולו שמץ של אותנטיות ממני לאורך כל המהלכים שהובילו לאותה אפיזודה וכן אין כל סיכוי שאני זכיתי להכירה באמת על בוריה, ועל כן, הננו, זוג יישויות זרות מנותקות לגמרי אחת אל השנייה ועם זאת עוסקות בביטוי הקירבה הגדול ביותר של הטבע האנושי. זרות לעד תהיה המוטיב המרכזי ביחסים בין בני-אדם, לא משנה מידת הקירבה, הזהות האותנטית, "הפנימית" לעד תהיה בודדה.
"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו, תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת" אמר אוסקר ויילד. ממה מפחד האדם בסרבו לחשוף את עצמו ואת נפשו עירומה כביום היוולדה, אלא משתמש במסווה המנסה להסתתר תחת אצטלה של הצגה המתיימרת לאותנטיות שאינה הביטוי הלויאלי לאמת הבלתי תלויה שלו? מהי אותה מחיצה החוצצת בין נפשו הגולמית של האדם לזו המוצגת לראווה כזהותו הידועה והמוכרת ברבים? אמר ניטשה: "האדם לעולם לא יבין את רעהו: נפשו נדהמת מכמויות הטירוף והרשע שאגורים בנשמתו של חברו", במקום להטיח בפני החברה נשמה עירומה למען תתמודד אותה חברה עם האמת הבלתי מתפשרת של הוויתנו אנו מציגים איזה משחק, נוטפים מחשיבות עצמית, משחקים דמות, אוסף של מאפיינים שסיגלנו לעצמנו מתוך כוונה תכליתית של עיצוב דמות שתשחק במשחק החברתי שבמהותו קטונתי מלעסוק במאמר זה, אך הוא קשור ברצון לעוצמה (ספר של ניטשה). אולי עיצוב הדמות הבלתי אותנטית בעליל נובע ביסודו מאיזו בושה, פחד מחשיפה של סודנו הגדול ביותר, אנחנו. כמו פחד מעירום, כך מסרבים אנו לחשוף נפש אמיתית, רגשות, מחשבות, פחדים ועוסקים בשיווק עצמי, שווי זהותנו החיצונית לערכים חיצוניים, אולי קולקטיבים, זהות שלעד תעמוד בניגוד, בהתנגשות, במאבק עם זהותנו האמיתית. ואלי התפתחות הסופר-אגו יסודה בבושה באיד ופחד מחשיפתו. עיון זריז בכתבי פרויד יראה שהגיל בו מתפתח הסופר-אגו הוא פחות או יותר הגיל בו חדל הילד מהרגשת הנוחות והטבעיות בלהתרוצץ עירום והוא מתחיל להקפיד על לבישת בגדים בפרהסיה. כך, משהתבגרנו חסרים אנו את האותנטיות של העירום, הן הגופני והן הרגשי של הילדים שאין כנים ואמיתיים מהם, לא בכדי אמר ישו:"אם לא תשובו להיות כילדים לא תבואו אל מלכות שמיים"[1].
"החיים מקריבים עצמם תמורת עוצמה, הרצון לעוצמה" ניטשה, כמובן. אם נחשוף את זהותנו האמיתית, העירומה, פגועים אנו, חשופים למשלח ידם של הבריות, ועל כן, מנגנון ההגנה האדיר של הזיוף האינסופי מקריב את החיים על מזבח נסיון הוכחה של משהו שהוא אינו אנו באמת, הוכחה של עוצמה, הישגים חברתיים בקניית לנו אוהדים מתוך פחד של פגיעה במהותנו הבסיסית, שבהכרח מתחייבת מחשיפה.
כמאמר ניטשה על טיבה של שיחה שאין מסתירים בה דבר, ששמה האמיתי גיהנום, לפי ניטשה, חשיפה של האדם אל הזולת היא הקדמה לבגידה.
פרנץ קפקא דיבר על מושג "לחיות אמת". כה מרוחקות הבריות מקיום מושג זה במובן של זהות חיצונית וכה מרוחקים מקיום מושג האותנטיות של הוסרל, היידגר ושות'.
כמובן, הזיוף אינו מוחלט וכולל, פה ושם צף ועולה שמץ אותנטיות מבעד למעטה היוהרה, הזהות המרוכבת ממאפיינים זרים והזרות האנושית מתערערת, כמובן, הזהות החיצונית המסונטזת אינה מנותקת לחלוטין מהמהות האמיתית והיא מושתת עליה ויונקת ממנה אך זו האחרונה מכוסה בשכבות של יוהרה, זיוף והעמדת פנים.
התאטרליות של החיצוניות שלנו, סודות קרבינו, נשמתנו, עטופה בעור של יוהרה, חשיבות עצמית וזהות שאולה מסונטזת, שלעד תהיה נסיון של ממכר עצמי, חובת הוכחה שאיננו מטורפים, הוכחה שנפשנו אינה מרושעת, אינה מעוותת, הוכחה של זהות מוצלחת המשחקת יפה במשחק החברתי, ומעל לכל, זהות אינה נפגעת באמת ואינה נבגדת שכן אין אף אחד בעמדה שבה יכול הוא לבגוד בדבר שאינו נתון לו. עלינו רק להיזהר מכך שמרוב שיווק עצמי, לא נמכור את כל כולנו ונאבד לעצמנו לנצח.
[1] דברי ישו בספר "הבשורה ע"פ מתי", תהרגו אותי לא זוכר איזה פסוק, בכל אופן ניטשה היה הורג אותי על זה שאני מצטט את ישו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה