ארבע נשים לי בחיי, ארבע נשים אותן אוהב הנני אהבה עזה ממוות. הנצחית, המאכזבת, המסתורית והאופטימית, ארבע נשים, הרעל והתרופה, הטירוף והעונג, ארבע נשים הן חיי, ואולי אישה אחת היא כל ארבעתן.
הנצחית, לעד היה ויהיה משכנה לבבי. בכל עת אבלוש אחריה וליבי יצא אליה, בינות ההמון, פרצוף אחד בודד עיני מחפשות. סוהרת חטובה, הנני אסירה, בכבלי דראון עולם, לא פסה דמותה ממחשבותי. עת אני עם האחרות, אין היא משה ממחשבותי ותלווה היא אותי בכל מיטה אשר אפקוד. ועת אני איתה, גונחת גוהרת מעלי, לא ימצא לי מקום אחד בעולם בו אוכל להעלות בדעתי להמצא, מאשר איתה. ידי מבקשות מגעה, והנה היא נעתרת, אך יודע אני, במהרה יגיע רגע, והנה פיה מנתץ תקוותי ומידעני, לעולם לא תהיה שלי, וכך זוכה היא בנצחיותה.
המאכזבת, מגעה מנחם, ושקט מתוק מזמן לי זמני עימה. בליל הרגשות, הכעס שהפך במהרה מכאוב פג ונעלם למגעה אצבעותיה על גווי החשוף וידי המנגנות על גופה בקרבה מושלמת, עד אותה רגע בו קמה היא והולכת, אותו רגע בו שבים ומכבידים במשקלם הכבד מנושא הספקות והכעס, ואותו בלבול נוראי, שכן אומר אני במבטי האומלל הנשוא אליה, הישארי! ואומרת היא, לא, איני מה שתרצה שאהיה, ולעולם לא אוכל להיות. אך אותם רגעי נחמה עילאית בודדים עימה, מצדיקים את קיומם של כל שאר הרגעים, הכאובים והכבדים מנשוא.
המסתורית, איני מכיר אותה. מבט חתום ופה שותק, ועיניים האומרות: עולם ומלואו בי. ורוצה אני לדעת עולם, ואותו דבר נעלם מעבר לשתיקתה. ברגע של חולשה התוודעתי אליה, ומאז, נפשי מחפשת את אשר מעבר לכתלים של שתיקתה, ורעב למה שפיה אינו מעז לומר, אך יודע ליבי כי קיים. לעולם איני יודע מי היא זו המביטה רעבה בי, מחשבותיה, רגשותיה, יישותה, תעלומה מכשפת, נעלמת. קסם חסר פשר, של דבר העשוי להמצא לי, במקום שאיני יודע כלל מה הוא.
האופטימית, זו הנמצאת על ידי תמיד, זו הצוחקת, המלטפת, זו הקשור אני בה בעיניהם של הכל ואין כל חטא בגידה עימה כפי שיש בכל האחרות. זו שאוכל לדבר אודה גסויות אודות יציבות והאהבה. ברור ומובחן כי מחויבים אנו זה לזאת ועתיד מזהיר לנו יחדיו. והיא היחידה, שאיני אוהב באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה