הפחד הכי גדול שלה

ושוב, מבטה, עיניים מלאות בדמעות, ולשניה הוא מרגיש, אולי כן, באמת, אכפת לה, והיא באמת אוהבת.

ובתוך ים הדמעות שלה מתמוסס זכר אותה אבן שרובצת דרך קבע בחזהו, אותו פחד מאכל, תהיה. ובתוך אותה אשליה של בטחון, הוא הוגה את ההבטחה, שעתה, משהוא בטוח כי שוב אין לו ממה לפחד, שוב אין לו צורך לברוח, ולמען אהבתה יעשה הכל, ואם רצונה הוא שיפרד מהרגליו המשכרים, יהי כן, והרי כבר אין לו צורך באותם מגנבי דעת, הרי הוא לא בורח יותר כי אין לו ממה לפחד.

תחנת אוטובוס, גשם, והם נפרדים, הוא מתקשה להפסיק לחייך, אוהב אותה כל-כך. וידה נעתרת לידו המבקשת מגעה, ועיניים מנוחמות מחליפות מבטים של ערגה, ובשעה שהיא מחבקת אותו הוא אינו יודע נפשו מרוב אושר, שכן הכאב, הספק, הפחד, אינם עוד.

ובטרם יפרדו, מבקש הוא לראותה למחרת, לחגוג את אהבתם שיצאה לאור והוסרו ממנה הסייגים, אך כחד חץ מפלחת תשובתה את חזהו, אין לה פנאי בשבילו, הרי בעוד כשבוע יש לה מבחן גדול שאל לו לחשוב כי הוא חשוב יותר מהמבחן. וכך היא מותירה אותו, בתחנה גשומה, כאשר האבן בליבו חוזרת ומתהווה, והוא מבקש מגעה, נשיקה נוספת, אך היא מתרחקת ממנו, והוא מרגיש מרומה. כי עתה משניתן לה רצונה, והוא התרצה וניאות לבקשותיה ושוב אין הוא מהווה בעיה עבורה, שוב אין לה סיבה לנהוג בו באותה אשליה של אהבה שהשתמשה בה בכדי לנחמו, ומשיחסו אליה תקין, אין לה שום סיבה לצאת מגדרה למענו והיא יכולה לנהוג בו באותו קור, זלזול, אפאטיות שכבר למד להכיר ולשנוא.

ובשעה שהיא כבר מרוחקת ממנו ודמותה כבר כמעט ונעלמת, האבן בליבו הפכה סלע, והוא אינו מסוגל להתמודד עם גודל הכאב ותחושת האכזבה על כך שפעם נוספת נפל בפח.

בהרף עין הוא שוקע, עשן ממית ממלא ריאותיו, פעם אחר פעם, והנה הוא צונח, ראשו פוגע ברצפה, וגופו שרוע בתוך השלולית ומים מעל ניתכים על גופו הדומם. בעוד דקה יצלצל הטלפון בביתה ויביא לה את הבשורה, הבכי שלה לא יהיה מלא, כי אם היה כן, לא היה כלל.