הייתה היא מאותו הזן, אותן אמזונות שאת ידן כלל לא הכירו אם לא אחזה זאת בחרב. הן, חתוליות ומתחתלות, תמימותן אכזרית, ואכזריותן, משתלחת וגבולות אינה יודעת, לעולם בשמה אינה מוזכרת, כי תמימה היא כיופיין. ופלג זה, סיעה זו של נימפות, כן, כך דומני ניתן לכנותן, כנימפות ששירתן כה ענוגה עד שבשוביה לב מלחים תסיט אוניות אחריהן, היישר אל שרטונים עליהם ימצאו מותם, סיעה זו, מזהירות בבדידותן, הן כפרח טורף. הן, יפות, ודאי יפות בלא כל ספק, ופיתויין, משקר ומשכר אך אוי לו לאותו חרק אומלל הנכרך אחר יופי זה של פיתוי טהור שכן במהרה ימצא עצמו לכוד ומבעד דלתות אותו יופי הולך אור היום ומתפוגג לעלטה ממנה כבר לא יגיח. אך תשאל השאלה, האם לא ידע אותו גבר-חרק מוכה גורל כי מעופו זה העורג יהיה לאחרונו, האם לא יזהה במלתעות הפעורות ואורן קורן בלבבו כבחלציו את הסכנה הנכונה לו? והאם בקובלנותיו אל לילות שם שאג ליבו לא תמצא מידה של שקר, גורלו ביקש לעצמו, בבקשו יופי, בבקשו לטבוע בין זרועות יפעה מלכותית, האם לא ידע כי טוהר לעולם לא יימצא בכפיפה עם יופי, וכי מבט חושק חושק הוא בחירותו שלו ממש?.
ככל אדם הן, ודאי, ככל אדם, אף שבנקלה מתפוגגת עובדה זו ממוחו של הברנש האומלל המוצא עצמו בסופו של יום על ברכיו ותאוותו מזורה אינה יודעת. יאמרו הכל, אין בהן כל מסתוריות, ולחוקי הולכי תחת חמה מצייתות הן בקפידה ואף ביתר קפידה, אך ההולך בגיא הריגתן, זה השוקע ומוצא גפיו אחוזים בסבך קוריהן, נדירות יוכל הרם ראשו בכדי לראות הדרך בעיבורי עקביו והכבשן אליו מוליכים אותו צעדיו, ולדידו, צפונות לבבן טמירות כמראה גופן העירום. אין בהן כל אשמה, יחווה דעתו משפטן של תשוקה, כלום יש אשם בנימפה על שירתה? הן אריה אינו מקפד חיי טרפו בשל יצר רשע כלשהו, תחת טפריו יוציא נשמתו היצור האומלל שנלכד אך בכדי להשביע רעבונו של האריה, ורעבות הן, הו, כמה רעבות הן, וזאת ידעו גברים רבים, רעבונן נדיר שבטנו ממלא, וגם עשה זאת, זמן לא רב יחלוף בטרם יהיה האריה משחר שוב לטרף.
כיצד הכרתיהן? שאלה מטופשת, קורא יקר, הרי בכל מקום נכונות הן, במבט בולש שנדירות יתגלה, בלבב פועם שנדירות יראה, ואגלי זיעתן, רעד בידיהן, השקיקה בנימיהן קודחת, יגלו אך לאותה עין טרוטה שלילות לבנים עשתה בעמוד על טבען, וכך ייסוריה של אחת צלקתה טובעת לא רק בגוף כי אם בעין.
לימים למדתי לזהותן ואף זהות פועלן. בגברים פוכרים ידיהם בחוסר נחת, ושאלותיהם המסויגות אודות נערה, אך רעד קל בקול, צפייה דרוכה, דרוכה מידי, מסגירות בריש גלי כי הנה לפני קורבן נוסף, שכן אין להם ולו מושג קלוש היכן ניצבות רגליהם. לגברים כלואים בגוף אישה דומות הן פעמים, ספרו לי אודות נערה השונאת חברת נערות אחרות ותמצא תמיד בחברת גברים ואזכה אתכם במצח קמוט מעל ידיים קפוצות, בשעריכם סכנה, נימפה!. בפאב, בקלות ניתן לזהותן בפאב, הרי בטרם יביע גבר אחד רצון, רצון כנה לסיים את הערב בינות רגליהן לא יוכלו לשקוט. חגות כדבורה, ידיהן ועיניהן כאחת אינן נחות, מכתף אחת אל שיער משנה, מיד אל לחי אלי שפתיים, ועת ידיים שלוחות מיד גוף מסתייג וצעדן קליל ואדיש ואז לפתע גבן, ושוב אין הם נראות אלא במחשבותיו של אותו גבר אומלל ששינתו באותו ערב תרחק לקול עקביה הפוסעים ממנו .
במבט אדיש סאגה נפתחת וסופה ידוע, טרף הן כשם שהן טורף, פגשתיה לראשונה במילותיו מיוסרות בגאוותן. "אחי, היא פשוט מגניבה אותי, היא ממש בחורה מיוחדת" והרף עיניים אחר קרקע בולשות, וחיוכו נכלולי ברמיזה דקה ומיד ידעתי, הנה, זו המדוברת, זו הגנבה בו איבר זקור כעין שלוחה והנה היא ברגלו המרטיטה נמרצות, הנה נימפה!.
"יש לנו קשר מיוחד, לאנשים קשה להבין, אני מסוגל להתחתן איתה..." הנה גבר אבוד, הנה יצור מסכן שכל האסון הניכן לו בידיו שלו יתלה השופט ואף אני, השופט, אך פח יקוש זה בו נכלאה תאוותו רבים היו הולכים בדרכיו, ודרך שירתו אדישה ומסוייגת אודותיה הכרתיה, כשם שהכרתיה קודמותיה. הידעת אותה?
"לא, היינו קרובים כמה פעמים אבל זה לא זה, אתה לא מבין..." הו, וכמה כמה אתה לאותו פרי, והאם תדע, ידיד יקר, טעמו לא תדע. הן עיקרון פשוט במילכודו המרושע מפעיל קסמיו בלבבך כמפשעתך, הן הדרך היחידה בה תשיגה, בה תעשנה לשלך, תהה אם לא תחפוץ בכך, אם אל שפתיה הנוטות לפנים, המשורבבות בתום מזמין תדע הפנות מבטך בקרירות, והרי אינך מסוגל לכך, הלוא כן? ודאי, איני מכיר אחד שיצא ממלכודן זה המרקד של הנימפות וידו על העליונה. לעולם לא תהיה היא שלך, לא כל עוד תרצה בכך.
"אבל אני בכלל לא רוצה אותה, אולי פעם, אבל עכשיו יש בנינו משהו אחר" אוי הזוועה, ידיד אומלל, לו רק יכולתי להושיעך. הן לא רק זאת שבאם תעמוד היא לפנייך, גופה מעורטל ושפתייה אומרות הן יקרסו בשאון זינוקך לקחת כל הצהרותייך, לא רק זאת אלא שאף שעות קדח מוחך ברגע זה וכמה אליו, והיום הינך מתוודע אל אותו ניצן השלמה וקבלת דין כי רגע זה לעולם לא יגיע, אך אסונך הוא שייאוש מוחלט, אמיתי ומשחרר לעולם לא יהיה נחלתך.
"אולי אתה צודק" הוא משפיל מבטו.
יפה, בלא ספק יפה, גיזרה דקה ושיער זהוב, מיד ידעתי להבחינה משאר הנערות בחדר, במבטה סוקר מידותיי וחורץ דיני לכף זכות או חובה מיד עם היכנסי לחדר, אותו מבט שיסקור משך כל הערב כל דבר זולתי אלא אם כן יילכד במארב הפרוס לו. האם יופיה, יופיין, תמירות גזרתן, נשיותן הפורחת בלא כל מאמץ, האם בזה יסתכם דבר? היהיה זה גורלה של נערה יפה, להתלות תמיד באשרור יופיה בידי הגברים לרגליה? כיצד תובעות הן לעצמן, מבטים, ערגה, תאווה, כמים, ווידויים, תחינות, מכתבי אהבה, כמזון לנשמתן. עין שוזפת גופה לה כטפיחה על שכם, יד שלוחה לקראתה לה כאות הצטיינות, שפתיים המבקשות אחריה לה כמתת אל, לה כשקט לנפש טרודת עד הזוכה לאתנחתא זמנית עד יתייאש קורבנה התורן ורעב שוב בנימיה יקדח, יניע חולצתה לכדי מחשוף, נעלייה לכדי עקבים, פניה לאיפור והווייתה לכדי חיית טרף.
כיצד עמדו לי ביצוריי כנגדה? ובכן, תשובה פשוטה לכך, בשאון אימים הם קרסו, ברעום נשקה הפשוט ביותר, עוד בטרם מערכה נפתחה וכל גישושינו חגים במעטה ציניות קרירה לומדים את היריב הניצב ממול. אוי התחכום בדרכיהן, משפט פשוט, הערת אגב מסוייגת בבידוח דעת, באדישות, באחוז אחד בלבד של רצינות "מתי אתה מגיע לבסיס שלי? תתקשר אלי, צריך פעם להזדיין בבסיס, לא?" והיא צוחקת, אוי, מכשפה, הרי נהיר כי לא תמצא כאן כל הזמנה מפורשת, הן בבת צחוק מעקרת כל תקוות תאווה העשוי לפשות בחלצי למחשבה אותה העלתה בראשי בנפול מילותיה, אך האם בשובי הביתה, האם לבדי במיטתי, האם לא יקבלו מילותיה תוקף מחודש בדימיוני הקודח, היימצא גבר שיעמוד כוחו להמנע מצייר גופה עירום לחוץ כנגדו בעמדת ש.ג., אפילו ברור לו כי הדרך לכך פתולה ועקלקלה וכה רחוקה מאותה סתמיות בה הופרחה ההזמנה לאוויר. בביתי, במיטתי, כשאברי אחוז בידי ומוחי תר בדמיונו אחר אותה תמונה שתלבה להטיו, זכתה היא בנצחונה הראשון עלי.
ובכל זאת, כיצד עמדו לי מבטי אדיש ומסוייג, ידי נחות בבטחה על ברכיים ומילותיי על גבול הזלזול בהזמנותיה ובכל דבר אחר שתפלוט, כיצד מנעתי מעיני סקירת ישבנה כשקמה ממקומה לשירותים? ההייתי כאודיסאוס שבצוו נכפתות ידיו לתורן בכדי שיוכלו אוזניו להאזין לשירת הנימפות בלא שהתאווה הפושה באיבריו תניע גפיו העקודות להגה האונייה ואל הסלעים?. ובכן, בכל מאודי רוצה הייתי להצהיר כי דמותו של חברי, שבוי וכלוא זה מכבר במקסמה, חברי הצד נואשות מבטיה, המחפש בקדחתניות דרך לקרב מושבו אליה, המבקש כל כך את הרגע בו יוותרו לבד בכדי שיוכל, פעם אינספור, להתוודות אודות אהבתו וכתמיד, לנחול מפלה, מאוד הייתי רוצה להצהיר כי דמותו שלו היא שעצרה בי משאות לריקודה המתחתל לפני. ואולי הייתה בכך אמת, ואולי רגש אבירות זר ונדיר, או אולי מתיימר, הוא שכבש את יצרי, ואולי אך סייע הדבר, אך בימיי כבר ידעתי מבט דאוב, מבט נבגד, עת בידי אחזה נערה ולמיטת חטא פנינו, לא על נאמנות לבדה תעמוד רוח איתנה בנשוב תאווה. כך או כך, הרי במוחי, בדימיוני המשולהב המפליג אל מחוזות הייתכן, הרי ניחוח בוגד נודף מעלי למן אותו לילה בו ראיתיה לראשונה.
ימים חולפים והיא, נפוליאון בונפרטה, יוליוס קיסר, אלכסנדר הגדול, כגודל החומות, כגודל הצבא הניצב כנגדה, כך גדול רצונה לרוצצן, לרדות בניצב לפניה ועל צריחיו להניף דגלה. "שבוע הבא אני מגיע אלייך, יש בחורות חמודות בבסיס שלך?" כאמור, ידי אינן טהורות "יש אחת, בלונדינית גבוהה..." היא מחייכת. איתן, איתן לפני מבט טורף, גוף מתגרה בהליכתו וקול מזמין, איתן וידיי אודיסאוס עוד כפותות לתורן, אך הזמר מאיים לטרף בנפשו. איתן ומדוע? הן לא פעם ולא פעמיים מצאתי עצמי קורבנן של נימפות, האחת, אי שם בימי בכרותי אמרה "אתה חמוד, אולי יקרה בנינו משהו..." ושנים חלפו בטרם נגמלתי מן ההרגל הנפסד של שיטוט תחת ביתה, "אולי נשכב סתם בשביל הכיף?" אמרה אחרת וחודשים לאחר מכן כיליתי לילות בכתיבה אליה בלא שידעתיה ולו פעם אחת. הנופל פעם אחת, אנושי, הנופל בשנית, אוויל, אם כך הריני גדול כסילי תבל. ואולי משנפלתי במקסם ריקודיה של האחת שדוד הייתי לרגלי כולן, וכל נערה אחרת, מתמסרת ושפתיה נודפות כנות לא הייתה בעבורי דבר וחצי דבר, כיצד זה ניקרו בדרכי כל אותן נימפות, על זאת לא אוכל לענות, למעט תשובה כי ייתכן וחיפשתיהן, בכל מאודי חיפשתיהן, ברחובות, בפאבים, באוטובוסים, עיניהן המסתייגות היו לי מגדלור ובין אלף נערות הייתי מוצאן. ובעומדי לפניה, ומילותיה בלילותיי עושות שמות, האם להצלחה פיללתי, וחזי מצולק וחרוט בציפורניים כה רבות מרתיע, היוותר אדיש, אל תחשוף ולו סימן בודד שישביע רעבונה, כי בכך תאבדה. כן, להצלחה פיללתי אך לא לנצחון, רציתי בה, למן הרגע הראשון שלה הייתי, שבוי בידייה, אחוז בקסמה, מוטל לרגליה. אלא שמן המצולות להן דן אותי לבבי השכיל נסיוני, השכיל אותו פצע מגליד להתריע, אם מבוקשך להיות אוויל, היה אוויל המבקש בכל מאודו לא להיות אוויל. ליופיה, לרמיזותיה המתגרות, לשפתייה הצצות לי במחשכי לילה ערירי, לכל אלו עמידתי איתנה, כי רציתי בה, או כמה רציתי בה. "עזבי, בלונדיניות זה לא הטעם שלי..." וכך צעדתי צעד נוסף אל עבר שפתייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה