אחרי שהצליחו להמאיס אותו עלי בתיכון חזרתי לאחרונה לקרוא קצת ביאליק. מתוך הטראומות של לימוד ביאליק לבגרות בהתחלה נמנעתי מהשירים המוכרים כמו "על השחיטה", "הכניסני תחת כנפך" ו-"לבדי" שכבר נאמסו עלי. אבל אחרי שקצת מתרככים, וקצת שוכחים את המורה לספרות שהצליחה להרוס לך את ביאליק, מגלים כי גם לשירים האלו יש קסם שנותר קבור מאחורי כל הפדגוגיה הנוראית הזו של לימודי ספרות לבגרות.
"על השחיטה" הוא אחת הדוגמאות לשירים של ביאליק שעוד אפשר למצוא בהם הרבה עניין, אלא שהוא מכיוון שונה לגמרי ממה ששואלים אותו עליכם בבגרות בספרות. כמובן שיש הרבה דברים די בנאליים ב-"על השחיטה" של ביאליק. ההתרסה כנגד האל, הזעם ועוצמת הרגשות (מי כבר כותב שירה בימינו עם רגש?), תאוות הנקם והתחושה שהעולם נגמר. אלא שזה אחד הדברים ב-"על השחיטה" של ביאליק. "על השחיטה" מחלק בין תליינים מוחלטים וקורבנות מוחלטים, ואולי על רקע פרעות קישיניב זה מובן אבל לדעתי עדיין יש כאן משהו עמוק יותר לגבי התפיסות היהודיות והציוניות שאפשר למצוא ב-"על השחיטה" ובשירה של ביאליק באופן כללי.
בשורה האחרונה של "על השחיטה" כותב ביאליק כי "כל מוסדות הארץ נמקים", וניתן אולי לפרש את זה כקריסה של החברה והמדינה שלא מסוגלת יותר להגן על היהודים ולמנוע את הפגיעה בהם. המדינה נמדדת מזווית הראייה של ביאליק מבחינת יכולתה להגן על היהודים, ואילו הכוונה כאן היא למיעוטים הרי שיש בו יסוד אוניברסלי דמוקרטי שבא לידי ביטוי ב-"על השחיטה" של ביאליק. אלא שדומה כי ההתרסה, הזעם וקריאות הנקמה של ביאליק כלפי הרשעים הגמורים היא למעשה לא רק כלפי התליינים שביצעו את "השחיטה" אלא כלפי כל מה שמסביבם, עולמם, ערכיהם ועוד, והנקמה שעליה מדבר ביאליק ב-"על השחיטה" היא נקמה בעולם הזה כולו. עם זאת, אין ב-"על השחיטה" אף מוטיב של גאולה זולת הנקמה והחורבן שיבוא על אלו שביצעו את השחיטה. ביאליק למעשה אינו דורש נקם ב-"על השחיטה", משום שהנקמה היא מעבר להישג יד ואולי רק בהישג ידם של השמיים. עיקרון הדם מול דם אינו עומד ב-"על השחיטה" של ביאליק, בלתי אפשרי לתקן את העולם על ידי הריגת מספר שווה של קוזאקים כנגד היהודים שנהרגו בפרעות, האשמה של הגויים כלפי היהודים היא גדולה מזה, והמכות שיפלו עליהם "על השחיטה" הן כמו מכות מצריים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה