הרחובות הריקים הללו, מזור ליצר נדודי חסר הישע, ואם ארקח לי משכך כאבים שמנמן, מה בכך? אין בכך דבר. ומה אחפש? לעולם לא אדע, אך דבר אחר כן אדע, איני רוצה למצוא את אשר אני מחפש. הבזקים חטופים של אידיליות עלומות, ומה בהן? מה מותרן מן הרחובות השוממים האלו, כלום אושר ימצא לי בין ידי כאשר לא ימצא בשיגיונות מוחי ההלום והקודח. קולות פסנתר מזכירים לי חיי גבורה, מזכירים קהלים משולהבים ובחורות דומעות, אותן בחורות המביטות בי מעברו השני של הכביש, מהפארק, מביטות בשאט נפש, או רחמים, או חשקנות או במבט תוהה מצפה לתשובה לשאלות קוסמיות, הן מבטיהן בראשי בלבד, אעשה בהן כרצוני, אאנוס אותן בעדינות או אתנה איתן אהבים באגרסיביות חסרת רגש. ממרומי חלון הקומה השנייה נשקפת אלי העיר, אמא, אני חייב לנסות לעוף! קולות גיטרה גורמים לי לחשוב על סמים, מה בכך? אין בכך דבר. הימים האלו, ככולם יגוועו, ואין זה אני הגוסס משחר ילדותי, הימים הם, הם אלו הנוקפים ומתים בזה אחר זה, אני, עודני כאן. קולות בס, גורמים לי לחשוב על משקפיים, ומבט מצועף, ואיך אני אוחז בזקנה הזו החולפת על פני ופוצח עימה בוואלס סוער, ושאון עצמות קרסולה הקורע תחת ידי האיתנות ונשבר, ואיך היא צונחת לרצפה, ואני נחרד, ומדדה הלאה וכל פרצופי קורן גאווה, ורק מרגע שחרטה פוקדת אותי אני נפנה להציץ בעמודו הראשון של הספר תחת זרועי, אך גם זה בקרוב יושלך שכן מעמסה כבדה הוא ומעיק על אצבעותי המיוזעות ומחליקות על כריכת העור. קולות תופים, גורמים לי לחשוב על פלוטו, ודחף עז חולף בגווי, וכבר מתפרץ החוצה והנה השמיים הם ארץ והארץ שמיים, ידי נשרטות מהאספלט ושוב אני על רגלי, אהה כן, אני משיב לזבנים ההמומים, הטירוף חביב עלי מכל. קולות מפוחית גורמים לי לחשוב שאני מיוחד, וקולות חליל מזכירים לי שיש טובים ממני, וקול מיוסר מרטיט מיתר בלבבי, ויהבי יוצא אל ספסל פינתי חשוך, לשבת באפס מעשה ולהאזין לשקט של הלהקה שבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה