*דממת מוות מחליקה מעל עיי חורבות עשנים, מבעד לעננים, קרני שמש מבליחות מרצדות מעל זכרי הגשם שניטח מזה זמן כה רב, אני משרך צעדי מבין ההריסות, והשקט מידעני, המלחמה תמה. ואין זו מלחמת מנצחים, כמה זמן לקח לנו להבין זאת, המאבקים העקובים מדם, לבסוף חדר ההכרה, כי לעולם לא יגבר אחד מאיתנו על השני, מלחמה זו, ההרס והזוועות, מעולם לא יכלנו לנצח, מלחמה שלא נועדה שינצחו בה, הן זו היא דרכה של מלחמות, אין מנצחים. ידי קפואה, שומטת את הדגל הלבן בידי, הצונח וכבר אין הוא לבן יותר, אלא מוכתם בבוץ השלוליות, אין לי עוד צורך בו, את, כבר מזמן אינך פה, את, ואני, פליטים, עקורים, חללי מלחמה.
* תמורותיו של הזמן, כך למדתיהן. כאב מתגלגל והופך כעס. הרגש שבעבר היה הגעגוע הפך מרצון עז בפגישה או בזיו קול לרצון וציפייה שאותו געגוע לא יהיה עוד לעולם. התרפקות על העבר הופכת במהרה לכניעה למען תקווה. ומחר, יהיה יותר טוב.
* אהבה פירושה להיות חשוף לפגיעה מידי האהוב, לא רק בשל דבר שעשה אלא גם בידי הדבר שלא עשה.
*ילד אובד נטוש אל מול מסך בוהק, ושאון קולות אויבים כניצנוץ מרגיז באפלה גועשים מטה מעבר לכתלים ברחוב כעוס שכן נאמר לו בלא פקודה כי עליו לרוץ קדימה. פרוות כסות רצפה, נעימה למגע כזה שאינו בר חובת בחירה, ויד חופנת אפר שחור שצימח מבעד לחוטים. ואוויר נצור תחת המורדים המבקשים אחר ראשו לנצחונם. קיר ערום בחוסר החופשיות שהוענק לו לא להיות קיר לבדו, ועליו התמונות והקישוטים, ואלו הנועדים ליפות צינוק מאסר מטונף, ניצבים תלויים ומכלימים לנוכח כישלונם להעניק נופך נוח לדבר מה שכלל אינו כזה. ורחש מרוחק של אלו שעל ראשם עטרת היופי וחמסו מנזר הכל את אותה עטרת מזהיבה אך נטולת כריזמה. ודימעה צונחת כטיפה בודדה בים מים שלם, ודבר נכון אחד בים של שקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה