אהבה, היום, כלי משחק קטן הנני בידי רוח נעלמת בעלת חזות משועשעת אך אכזרית מאין כמוה. והיא, ממולי, צוחקת, עיניים מטורפות, שיכורות לגמרי, שיער שחור מושלך בפיזור מעל כתפיים עדינות שהן המשך של גוף בתולי, עור חלק כמעולם לא ידע אוויר עולם ושמש, ידיה מתבדרות באוויר כמשחקות משחק אלוהי עם סרטים נעלמים, רגליה שלוחות קדימה, זקורות ומצביעות אל עבר האינסוף, וחיוך. והיא אומרת "אני יפה", אני אומר "את מכשפת", היא רק צוחקת, והלב הולם, אין מילים, בליל הברות מתרוצץ ואינו יודע מנוח, מחפש מפלט מחדר אטום לגמרי, ומוחי כבר נאנק, על סף דמעות, אך הברה אחת מיוחלת אינה עוזבת את דל שפתי, אילם, המאוהב אינו יכול לדבר, האהבה אילמת. וכבר אני אבוד, ובאיזה קלות נעשה הדבר, חיוך מסתורי, עיניים יפות ברוך של תמימות כזכר לתמימות שמעולם לא הייתה באמת מנת חלקה, מגע קל, והיד שורפת, ואני שבוי עד, נסחף, טובע, משווע לאוויר שכלל אינו אפשרות ואיני יכול שלא לצחוק לעצמי על אותה אומללות בה איני משכיל בכדי להבחין במצבי שלי, וככל שעיני פתוחות כך אין הן רואות כיצד הכל קורס סביבי, ומפוכחות שנואה זו, אופטימיות מזויפת, שגויה כל-כך, ומנחמת. שטן קטן מרחף מעל כתפיה, מרקד ריקוד מעל ראשי, מחייך אלי, והנה הוא כבר צובט אותי, מכאיב, מושך בעור פני כמבקש לעקרו מן השורש. ולאט לאט, אני נשאב, אל עיניה, והנה אין כבר מנוס, הכל נגמר, ואני יודע, עלי הקיץ הקץ.
הייתה לך את ההזדמנות שלך, ובחרת לא לנצל אותה. טעית? רק את תדעי בסוף. הקטע בהזדמנויות זה שהן בסוף חולפות, ואם הן נשארות בלתי מנוצלות, לא משנה מאיזו סיבה, תמיד יישאר טעם לוואי של "מה אם?" ואת תצטרכי לחיות עם זה הרבה אחרי שאני כבר לא יהיה בסביבה שלך. אין לי יותר מידי כוונות להשאר. אבל דבר אחד כן בחרה האהבה החנונה להעניק לי כאות הוקרה על דבקותי בה, ואולי להעניש אותך על ההתעלמות שהפגנת כלפיה, וזה את המצב הסופי, בטווח הארוך. תביני, כשנהיה אלפי קילומטרים אחד מן השנייה, לי תמיד יהיה אותך, אבל לך אף-פעם לא היה אותי. לי אין חרטות, לך אולי עוד יהיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה