מגרש חניה ריק, שאון מכוניות מרוחק. אני בוהה ברצפת האספלט שהאור המוחזר משברי הזכוכית שעליה מספק לי תירוץ מספק לכבישת מבטי בשיפולי רגלי. אני יודע שהיא מביטה בי, אני יכול להרגיש את המבט שלה, אני מפחד להרים את הראש.
"אתה צריך להפסיק עם זה, החיים הם לא ספר, הם לא שירה" היא אומרת. ואני, שותק.
לא הכל יפה, ולא הכל כמו שאתה רוצה שיהיה, ואני מצטערת, אבל אין אהבה כזו, האהבה שלך לא קיימת..." היא ממשיכה. ואני, שותק.
"אני לא יכולה לתת לך את מה שאתה מבקש, אתה לא הגיוני, אתה צריך להתפקח ולהבין, שאולי זה נראה לך יפה ונאצל שיש אהבה כזאת, חסרת גבולות, שנותנים בה הכל, אבל אתה רק תפגע ככה. ואנשים, אנשים אף פעם לא ישימו אותך לפני העניינים שלהם, וזה לא הוגן מצדך לבקש, גם אם אתה כזה, כי אתה מוזר, ואתה צריך להפסיק עם זה, כי זה מסוכן".
ואני, רק שותק, ומושך אותה אלי, מחבק אותה ובוכה. היא צודקת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה