דיברתי עליה, וחשבתי עלייך, וכששאלת אותי, שם על הים, מה אני אוהב יותר, מים או אש? לא ידעתי לענות לך, אבל עכשיו, עכשיו אחרי שחשבתי על זה, אני חושב שאני מעדיף אש, כי מים, מים הם נצחים, הולכים וחוזרים, זורמים, אבל הים תמיד אינסופי, ובגלל זה הם שקטים, רגועים, כי גם כשהם הולכים, הם תמיד יחזרו, ותמיד יהיו שם, ואני, אני רוצה להיות אש, רגעית, זמנית, אבל עם יופי מרצד ומכלה, וככל שהיא יותר גדולה ויותר יפה, כך היא נגמרת יותר מהר, משאירה אחריה רק אפר וזיכרון, זיכרון של דבר סוריאלסטי, לא שייך, קסום. זה מה שאני רוצה להיות, גם אם זה אומר להישרף.
ולא הבנת אותי, לא הבנת כשסיפרתי לך על המעיין, ועל הצוק שמעל הבריכה, ואיך טיפסתי לשם וחשבתי אם לקפוץ או לא, לא הבנת שדיברתי עלייך, אם לקפוץ, ששאלתי אותך, שרציתי, לשבת שם לידך, לקפוץ, לצלול לתוכך, ואותו הפחד, מן הנפילה, מן הסלעים שמתחת לפני המים, מן הפחד של לאבד שליטה ולהפקיר את גופי לכוח המשיכה, וחוסר הידיעה, של איך זה יסתיים. וכשסרבתי לספר לך אם בסופו של דבר קפצתי, לא הבנת, שאני שואל אם לנשק אותך או לא, לא הבנת, ורק שאלת אותי אם בסוף קפצתי או לא, ולא הבנת, שאני שואל אותך, אם לנשק אותך, ומה ראית בעיניים שלי, כשבסוף סיפרתי לך שלא קפצתי? ואני הרי רציתי להישרף באש שלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה